שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
המוזיאון היהודי בברלין
המוזיאון היהודי בברלין
# על המוזיאון עם ההיסטוריה היהודית בגרמניה
המוזיאון היהודי בברלין נפתח בשנת 2001, והוא עוצב על ידי האדריכל היהודי המפורסם דניאל ליבסקינד. הבניין שלו מרשים וגדול, מצופה אבץ ובנוי בצורה של מגן דוד שבור. זהו בניין שהמעטפת שלו נראית כהריסות, שברים וקירות סדוקים. בכך הוא מעורר הזדהות עם האסון היהודי הנורא שאין כמותו - השואה.
במוזיאון תצוגה קבועה המתפרשת על 3,000 מטרים רבועיים, בה יוכלו המבקרים לבחון וללמוד על 2000 שנות ההיסטוריה היהודית בגרמניה: תמונות, חפצים שונים וסיפורים המצליחים יחד לספק תמונה ברורה ונוסטלגית של חיי היהודים בגרמניה. כדי להעצים את החוויה, המבקרים יראו גם מוצגים אינטראקטיביים ומולטימדיה ובכך יהפכו למשתתפים פעילים בתערוכה.
התצוגות המתחלפות במוזיאון מראות את ההיסטוריה של יהדות גרמניה, החל מהתקופה הרומית ועד ימינו. הן מציגות את השואה וגם נותנות טפח מהשנים שאחרי המלחמה, שנים של תרבות פורחת, של חורבות הקהילות הרבות שהיו ואינן.
אולמות המוזיאון מדגישים את החסר, את הנעדר. כך הם מצליחים להזכיר את המיליונים שנרצחו ואינם.
#תולדות המוזיאון
אז איך בכלל התחיל כל הרעיון למוזיאון היהודי? ובכן, אוסף היודאיקה של אלברט וולף מדרזדן נתרם לקהילת ברלין ושם גם התחיל האוסף להתפתח. מי שפיתח אותו, היה קרל שוורץ, מנהלו הראשון של המוזיאון.
המוזיאון היהודי הראשון כלל לא עמד כאן והוא נפתח הרבה שנים לפני זה הנוכחי. בשנת 1933, ברחוב אוראניינבורגר שטראסה (Oranienburger Straße) עמד לו המוזיאון הראשון. בין הפריטים המצויים בו ניתן היה לראות אוסף מדליות מלכותיות שעליהן כתוב בעברית.
בשנת 1938, לא במפתיע, השלטון הנאצי הורה לסגור אותו מיידית כחלק מחוקי נירנברג (חוקי גזע שהגדירו מיהו אזרח גרמני). יצירותיו של המוזיאון הושחתו אז כליל. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1961, חל ניסיון נוסף להציג את המוצגים היהודיים, הפעם בבית הקהילה היהודית בברלין.
בשנת 1971, עיריית ברלין פתחה מחדש את המוזיאון ובשנת 1975 הוקם איגוד מיוחד שמטרתו הייתה להקים את המוזיאון היהודי. הוא נפתח כאגף כחלק ממוזיאון ברלין ורק בשנת 1999 הפך למוזיאון עצמאי, אז עבר למיקומו הנוכחי במרכז ברלין. הוא נפתח באופן רשמי בשנת 2001.
#האדריכלות של המוזיאון
ברלין היא עיר לא פשוטה לעיכול, במיוחד ליהודים, שכן היא מזמינה אותם לחזור ברגע אל עבר קשה ובלתי נסבל. המוזיאון היהודי בברלין נבנה כך שיוכל להתכתב ולבטא רגשות קשים אלו. כלפי חוץ לא ברור מה הגוש האטום הזה טומן בחובו, לא ניתן לדעת כמה קומות או אולמות יש בו.
בניין המעטפת נראה כמו הריסות ובתוכו אולמות בהם ההיעדר מורגש באופן חד משמעי. צורתו הכללית היא של מגן דוד שבור. אורך הבניין הוא 150 מטר וגובהו 27 מטר. ללא כל ספק מטרתו של דניאל ליבסקינד, האדריכל היהודי שאחראי על המקום הזה ואגב היה אף הוא בן לניצולי שואה, היה לצאת נגד האדריכלות הניאו-קלאסית או כל עיקרון אחר שייצג את האדריכלות הנאצית.
הכניסה למוזיאון היא דרך הבניין הסמוך שהיה בעבר בית המשפט העירוני וגם מוזיאון ברלין. בשנת 2007 ליבסקינד חיבר באמצעות תקרת זכוכית את שני הבניינים ויצר חצר סגורה שעוצבה בהשראת הסוכה היהודית.
במדרגות שבתוך המוזיאון, יוכלו המבקרים להגיע לשלוש דרכים שונות: אחת המובילה אל "מבוי סתום" (שמטרתה הכוללת לערער את יציבות המבקר, לספק תחושת חוסר אונים ובלבול), אחת אל עבר החלק ההיסטורי (תולדות היהודים לאורך מאות שנים) והשלישי המובילה החוצה שאל הגן, שמייצג את הגלות וההגירה.
עם פתיחתו בשנת 2001, המוזיאון הצליח לייצר דיון תרבותי שקשה היה להתעלם ממנו. דיברו על האדריכלות שלו, על העיצוב, החומרים, ההיסטוריה, המוצגים ומה לא. עוד שאלה שעולה היא האם אדריכלות המוזיאון מצליחה לענות על הצרכים האמיתיים של המוזיאון או שמא היצירה המעניינת פוגעת בתצוגת המוצגים והפריטים. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהוא מצליח למשוך אליו כ-700 אלף מבקרים מדי שנה.
מבט מקרוב על המוזיאון:
https://www.youtube.com/watch?v=fKucqKcmlrM
המוזיאון היהודי בברלין נפתח בשנת 2001, והוא עוצב על ידי האדריכל היהודי המפורסם דניאל ליבסקינד. הבניין שלו מרשים וגדול, מצופה אבץ ובנוי בצורה של מגן דוד שבור. זהו בניין שהמעטפת שלו נראית כהריסות, שברים וקירות סדוקים. בכך הוא מעורר הזדהות עם האסון היהודי הנורא שאין כמותו - השואה.
במוזיאון תצוגה קבועה המתפרשת על 3,000 מטרים רבועיים, בה יוכלו המבקרים לבחון וללמוד על 2000 שנות ההיסטוריה היהודית בגרמניה: תמונות, חפצים שונים וסיפורים המצליחים יחד לספק תמונה ברורה ונוסטלגית של חיי היהודים בגרמניה. כדי להעצים את החוויה, המבקרים יראו גם מוצגים אינטראקטיביים ומולטימדיה ובכך יהפכו למשתתפים פעילים בתערוכה.
התצוגות המתחלפות במוזיאון מראות את ההיסטוריה של יהדות גרמניה, החל מהתקופה הרומית ועד ימינו. הן מציגות את השואה וגם נותנות טפח מהשנים שאחרי המלחמה, שנים של תרבות פורחת, של חורבות הקהילות הרבות שהיו ואינן.
אולמות המוזיאון מדגישים את החסר, את הנעדר. כך הם מצליחים להזכיר את המיליונים שנרצחו ואינם.
#תולדות המוזיאון
אז איך בכלל התחיל כל הרעיון למוזיאון היהודי? ובכן, אוסף היודאיקה של אלברט וולף מדרזדן נתרם לקהילת ברלין ושם גם התחיל האוסף להתפתח. מי שפיתח אותו, היה קרל שוורץ, מנהלו הראשון של המוזיאון.
המוזיאון היהודי הראשון כלל לא עמד כאן והוא נפתח הרבה שנים לפני זה הנוכחי. בשנת 1933, ברחוב אוראניינבורגר שטראסה (Oranienburger Straße) עמד לו המוזיאון הראשון. בין הפריטים המצויים בו ניתן היה לראות אוסף מדליות מלכותיות שעליהן כתוב בעברית.
בשנת 1938, לא במפתיע, השלטון הנאצי הורה לסגור אותו מיידית כחלק מחוקי נירנברג (חוקי גזע שהגדירו מיהו אזרח גרמני). יצירותיו של המוזיאון הושחתו אז כליל. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1961, חל ניסיון נוסף להציג את המוצגים היהודיים, הפעם בבית הקהילה היהודית בברלין.
בשנת 1971, עיריית ברלין פתחה מחדש את המוזיאון ובשנת 1975 הוקם איגוד מיוחד שמטרתו הייתה להקים את המוזיאון היהודי. הוא נפתח כאגף כחלק ממוזיאון ברלין ורק בשנת 1999 הפך למוזיאון עצמאי, אז עבר למיקומו הנוכחי במרכז ברלין. הוא נפתח באופן רשמי בשנת 2001.
#האדריכלות של המוזיאון
ברלין היא עיר לא פשוטה לעיכול, במיוחד ליהודים, שכן היא מזמינה אותם לחזור ברגע אל עבר קשה ובלתי נסבל. המוזיאון היהודי בברלין נבנה כך שיוכל להתכתב ולבטא רגשות קשים אלו. כלפי חוץ לא ברור מה הגוש האטום הזה טומן בחובו, לא ניתן לדעת כמה קומות או אולמות יש בו.
בניין המעטפת נראה כמו הריסות ובתוכו אולמות בהם ההיעדר מורגש באופן חד משמעי. צורתו הכללית היא של מגן דוד שבור. אורך הבניין הוא 150 מטר וגובהו 27 מטר. ללא כל ספק מטרתו של דניאל ליבסקינד, האדריכל היהודי שאחראי על המקום הזה ואגב היה אף הוא בן לניצולי שואה, היה לצאת נגד האדריכלות הניאו-קלאסית או כל עיקרון אחר שייצג את האדריכלות הנאצית.
הכניסה למוזיאון היא דרך הבניין הסמוך שהיה בעבר בית המשפט העירוני וגם מוזיאון ברלין. בשנת 2007 ליבסקינד חיבר באמצעות תקרת זכוכית את שני הבניינים ויצר חצר סגורה שעוצבה בהשראת הסוכה היהודית.
במדרגות שבתוך המוזיאון, יוכלו המבקרים להגיע לשלוש דרכים שונות: אחת המובילה אל "מבוי סתום" (שמטרתה הכוללת לערער את יציבות המבקר, לספק תחושת חוסר אונים ובלבול), אחת אל עבר החלק ההיסטורי (תולדות היהודים לאורך מאות שנים) והשלישי המובילה החוצה שאל הגן, שמייצג את הגלות וההגירה.
עם פתיחתו בשנת 2001, המוזיאון הצליח לייצר דיון תרבותי שקשה היה להתעלם ממנו. דיברו על האדריכלות שלו, על העיצוב, החומרים, ההיסטוריה, המוצגים ומה לא. עוד שאלה שעולה היא האם אדריכלות המוזיאון מצליחה לענות על הצרכים האמיתיים של המוזיאון או שמא היצירה המעניינת פוגעת בתצוגת המוצגים והפריטים. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהוא מצליח למשוך אליו כ-700 אלף מבקרים מדי שנה.
מבט מקרוב על המוזיאון:
https://www.youtube.com/watch?v=fKucqKcmlrM
