#על בירת צרפת פריז

היופי של פריז הוא מרגש מהשניה הראשונה. אין כאן את הציוריות של אמסטרדם או האיפוק של לונדון. אם אלו ערי בירה שקטות ומאופקות, פריז היא החתיכה עוצרת הנשימה שמחסירה לך פעימה כבר ממבט ראשון. מעריצי פריז אמרו כבר שאפילו 77 שנים לא יספיקו על מנת לשבוע מיופיה.

הקתדרלות עצומות הממדים, הכיכרות הנהדרות, הרחובות המרהיבים והגנים המקסימים, הארמונות המפוארים, הבתים הנאים, חלונות הראווה האלגנטיים ובתי הקפה החמימים - הכל כאן אומר שהגעת לפריז, היפה שבערי העולם והפתיינית שבכולן.

ראו את כל האטרקציות בעיר בתגית "פריז".

רוצים תכנית ל-5 ימים? בתגית "פריז, תכניות טיול".


#אתרי חובה
רוצים לראות את המקומות הכי פופולריים בעיר? - היכנסו לתגית "אתרי חובה בפריז".

https://www.youtube.com/watch?v=uvd-zcrnjTI

#עם ילדים
טיול לכל המשפחה? - היכנסו לתגית "אטרקציות לילדים בפריז".


# אוכל
ארוחה בלתי נשכחת? - היכנסו לתגית "מקדשי אוכל בפריז".


#תשר
ברוב מדינות אירופה, משום שלרוב דמי השירות כבר נכללים בתוכו, נהוג לתת כטיפ 2 יורו, בלי קשר לגובה החשבון עצמו.


#קידומת צרפת
+33


#חסכון
לתחבורה ציבורית - קנו כרטיס חופשי לתקופת הטיול בעיר. כרטיס שבועי navigo הוא מעולה לשבוע בעיר ויש גם יותר. פחות ימים? - בדקו את כרטיס RATP.

סופרמרקט - רשת Monoprix זולה וזמינה מאד. היא חסכונית והצרפתים קונים בה ברובם.

מוזיאונים - לרבים מהם הכניסה בחינם ביום א' הראשון של החודש. כולל את מוזיאוני הלובר, ד'אורסיי, מרכז פומפידו, ארמון ורסאי, מוזיאון קלוני, אורנז'רי, מוזיאון רודן ועוד.

ילדים עד גיל 18 נכנסים חינם למוזיאונים. גם תעודת סטודנט בינלאומית או פנסיונר מקנה הנחה משמעותית.

פיקניק - הוא דרך חסכונית ונפלאה לאכול. קונים טרי בשווקים ואוכלים בפארק שבסביבה.

שכרו דירה - בפריז זה יוצא משמעותית יותר זול ממלון.

וויי פיי חופשי - לא כמו בארץ, אבל יש המון נקודות. מפה: www.paris.fr/wifi


#שופינג
מציאות בגדים ברשת Primark. אם אתם רוצים ממש בזול, אז רשת החנויות TATI זולה במיוחד ומציעה מבחר עצום של פריטים מיובאים מהמזרח הרחוק ומהעולם השלישי. צריך סבלנות כדי למצוא מציאות ולתור הארוך וכדי להיות כמו הצרפתים, הביאו שקיות אחרות מהבית, כדי שלא יידעו שקניתם ב-TATI...

את המקומות לקניות בעיר תראו בתגית "שופינג בפריז".


#מועדונים ובילויים
מועדון מצוין הוא Point Ephemere. גם מועדון הטכנו Rex Club חזק, ה-Social club התת-קרקעי ומועדון האלקטרוניקה Le Nouveau Casina.
כרטיסי מופעים וספורט באתר www.fnac.fr

למקומות הבילוי השווים בעיר ראו תגית "בילויים בפריז".


#חיבורי חשמל (Power plugs)
התקעים האפשריים הם Type C, E. תקע מסוג F יעבוד רק אם יש לו חור נוסף.


טעימה מהנסיעה המתקרבת? - הנה סרטון שיציג לכם את העיר במלוא יופייה:

https://youtu.be/10BGx93HJPE


ועוד מבט בעיר האורות:

https://youtu.be/dB47dglIzXM


הדרכה קצרה:

https://youtu.be/AQ6GmpMu5L8

#על רובע העסקים של פריז

רובע "לה דיפנס" (La Défense) הוא רובע עסקים מודרני, האזור בפריז שנחשב למרכז העסקי הרשמי של העיר.

בשיטוט ברובע תקבלו הצצה לצד המודרני והעכשווי של האדריכלות הצרפתית. הרובע עתיר במבני זכוכית ופלדה, עם שלל בנייני עסקים ומשרדים, לצד מבני מגורים מודרניים ומרכזי קניות גדולים.

ודאי שלא מדובר באתר חובה למבקרים בפריז ואפשר לפסוח עליו, אך חובבי אדריכלות מודרנית ימצאו כאן לא מעט עניין ויופי.

רבים מהמגדלים ומבני העסקים כאן מקנים לרובע מראה מעט עתידני, מה שמהווה ניגוד מעניין לפריז הקלסית והאופיינית, שניצבת ממש מולו.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/jire7FYph8U


מהאוויר:

https://youtu.be/07k2fScaL24


יש גם גנים ירוקים:

https://youtu.be/rxyGp9DwdsU

# על הארמון שייצג את צרפת בתערוכה העולמית

ארמון שאיו, שהחליף את ארמון טרוקדרו הישן, הוא המבנה שנבנה וייצג את צרפת בתערוכה העולמית שהתקיימה בשנת 1937 בפריז.

ארמון שאיו, המורכב משני חלקים נפרדים ללא חיבור ביניהם, מאופיין בצורת שתי זרועות שנראות במבט אווירי כמו קשת מתוחה. המבנה עוצב בסגנון הסטרים ליין, שאלמנט הקימור בולט בו במיוחד. הוא נבנה על ידי האדריכלים לואי-היפוליט בואלו, ז'אק קרלו וליאון אזמה. המרווח שבין שתי הזרועות מאפשר תצפית יפהפייה אל מגדל אייפל, שאמפ דה מארס ונהר הסן.

כאן אימצה ב-10 בדצמבר 1948 העצרת הכללית של האו"ם, את ההכרזה בדבר זכויות האדם. האירוע הונצח באנדרטת אבן גדולה ברחבה הנקראת "טיילת זכויות האדם".

שריפה שפגעה באגף המזרחי של הארמון בשנת 1997, הביאה אותו למצב של דעיכה. אך עם השנים הוא הפך לגן עדן לארכיטקטורה ולבנייה. המקום עוצב מחדש ונפתח במרץ 2007 כמוזיאון האדריכלות והמורשת, המנסה לבחון את הארכיטקטורה הצרפתית מימי הביניים ועד ימינו.

באגף המזרחי של הארמון נמצא גם המוזיאון לפסלים צרפתיים, שנוצר מרעיון של הארכיטקט ויולה-לה-דוק. המוצגים מאורגנים בו לפי אזורים גאוגרפיים, תקופות ואסכולות. כך יכולים הצופים להשוות בין הסגנונות והרעיונות השונים.

מוסד נוסף הנמצא באגף זה הוא בית הספר לאדריכלות. יש בו ארכיון ארכיטקטורה של המאה ה- 20 ומרכז ללימודים גבוהים. באגף זה נמצא גם התאטרון הלאומי שאיו.



#על המוזיאונים שבתוך ארמון שאיו

בתוך ארמון שאיו כמה מוזיאונים מעניינים שבהם תוכלו לבקר:

מוזיאון הימייה - מוקדש להיסטוריה הימית של צרפת. כאן תמצא דגמי ספינות שונים, מפות עתיקות וציוד ניווט ימי. המוזיאון ממוקם בתוך ארמון שאיו.

מוזיאון האדם - מוזיאון הכולל מוצגים אתנוגרפיים. הוא הוקם בשנת 1937 על ידי פול ריווה בעבור התערוכה העולמית לאמנות וטכנולוגיה של העידן המודרני. מטרת איחוד האוספים תחת קורת גג אחת הייתה הצגת התפתחות האדם מהתקופה הפרה היסטורית ואת השונות שבין התרבויות השונות.

מוזיאון המונומנטים - המוזיאון מציג את התפתחות האדריכלות של מורשת צרפת החל מימי הביניים ועד היום ותוכלו למצוא בו 2 גלריות: האחת מוקדשת לאדריכלות והשניה לציורי קיר וחלונות ויטרז' צבעוניים. במוזיאון תמצאו דגמים, הקרנות בתלת-ממד, ויטראז'ים, מודלים, ציורים, ספרים וסרטים.

תאטרון שאיו הלאומי - פה תוכלו למצוא את הצגות התאטרון הטובות ביותר בפריז. התאטרון מארח הצגות רבות ונחשבות מרחבי העולם ומכיל 3 אולמות מפוארים, בגדלים שונים. יש בו מחלל אינטימי וקטן ועד לאולם ענק. הגראנד פוּאַיֵיה, מבואת הכניסה של התאטרון, מספק מראה יפהפה של הגנים, הבריכות והמזרקות של גני הטרוקדרו.


מבט מקרוב על גני טרוקדרו:

https://youtu.be/9tb1SBon-_Y


ביקור במקום:

https://youtu.be/0kUYsqj4nNQ


הדרכה שקטה:

https://youtu.be/PXDfY9SDXMA

#על המתחם

מתחם דאלי הוא מוזיאון שכל כולו מוקדש ליצירותיו של סלבדור דאלי בפריז. הוא נמצא על גבעת המונמרטר ליד כיכר הטרטרה המפורסמת.

במתחם תמצאו כ-300 יצירות אמנות מקוריות של דאלי, בסגנונו הסוריאליסטי. תוכלו לראות כאן את אוסף ציורי 12 שבטי ישראל שצייר לרגל 25 שנים למדינת ישראל, ציורים נוספים שצייר בהשראת הספרים "אליס בארץ הפלאות" ו"דון קישוט", את הפסל המקורי של "פיל החלל" המפורסם ואת האיור "חילזון הזמן".

במוזיאון תמצאו אפילו חדר קטן של ריהוט סוריאליסטי שעיצב דאלי. לאורך הביקור במוזיאון תשמעו מוזיקה ברקע ותוכלו לתת לילדים הזדמנות להכיר את האמנות של דאלי באמצעות סדנאות היצירה במוזיאון.

למי שאוהבים את עבודותיו של דאלי ואמנות סוריאליסטית בכלל - המקום הזה הוא עבורכם.


#על סלבדור דאלי

סלבדור דאלי היה צייר סוריאליסטי ספרדי-קטלאני, מהחשובים במאה ה-20. הוא אהב לשלב תמונות חלום ביזאריות מלאות דמיון, המושפעות מאמני הרנסאנס הגדולים ומתורתו של זיגמונד פרויד. יצירותיו השפיעו רבות על האמנות במאה ה-20 וה-21 בכל התחומים: ציור, פיסול, מוזיקה, צילום וקולנוע.

הצייר דאלי נולד ב-11 במאי בשנת 1904 בספרד. את השכלתו הראשונה באמנות הוא רכש בבית ספר עירוני לציור וכבר בשנת 1917 ארגנה משפחתו את תערוכת רישומי הפחם הראשונה שלו. בשנת 1922 הוא עבר למדריד, שם למד באקדמיה לאמנות והחל לפתח מעמד של אדם אקסצנטרי, בעל שיער ארוך, פאות בלחיים, מעיל, גרביונים ומכנסיים מיושנים בגובה הברכיים. די מהר הוא גם הוסיף את השפם המפורסם, שהוסיף להופעה הכללית שלו אופי וסגנון יחודיים.

דאלי סולק מהאקדמיה זמן קצר לפני בחינות הגמר בשנת 1926. הסיבה - הוא החליט שאין לאיש בפקולטה את האמצעים לבחון את כישוריו. באותה השנה הוא גם ערך את ביקורו הראשון בפריז, שם הוא פגש את פיקאסו, שבהשראתו והשפעתו ייצר הרבה מיצירותיו בשנים הבאות.

בשנת 1929 הוא פגש את אשתו לעתיד, גאלה. הוא אף החל להשתפשף בענף הקולנוע, כששיתף פעולה עם הבמאי הספרדי לואיס בוניואל. הוא התחתן עם גאלה 5 שנים אחר כך ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה, הם עברו לארה"ב. הזוג הצעיר חי בארה"ב שמונה שנים.

בשנת 1942 פרסם דאלי את האוטוביוגרפיה המשעשעת שלו "החיים הסודיים של סלבדור דאלי". את שארית חייו העביר דאלי בקטלוניה, עיר הולדתו, אך לאחר שגאלה רעייתו נפטרה ב-1982, נראה היה כי הצייר איבד את טעמו לחיים ומצא את עצמו במרכזם של מקרים מוזרים שדמו לניסיונות התאבדות. קבוצת חברים, תומכים ואמנים שאהבו אותו, דאגו לכך שיוכל להעביר את שנותיו האחרונות בשלווה. הוא נפטר מכשל בלב בשנת 1989.


#על הסוריאליזם

משמעותו של זרם הסוריאליזם באמנות היא "מעל למציאות". זהו זרם שבו האמנות משלבת חוסר הגיון והפתעה. ביצירות סוריאליזם משולבות תמונות חלום בלתי הגיוניות, עם דמיון מפתיע. אנדרה ברטון הוא שייסד את התנועה ואימץ בשבילה את המילה "סוריאליזם", שנולדה כבר ב-1917, על ידי המשורר גיום אפולינר.

במקום להתבונן החוצה אל העולם החיצוני שמחוץ לחלונו של האמן, הסוראליזם מבקש לשנות את כיוון ההסתכלות ולהתבונן פנימה, אל תוך המחשבה האנושית, ואל תוך נפש האדם, להשתמש בחלומות, בדמיונות, ובתת-המודע, כמקור להשראה האמנותית.

התנועה נולדה כתגובה להלם העולמי שאחז בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הגדולה הזו הולידה תחושת כישלון קשה, של ההיגיון והסדר שהיו נהוגים עד אז. לכן באו הסוריאליסטים וניסו להוליד זרם חדש של אמנות, כזה שפועל ללא היגיון, סיבה וסדר, אלא מתוך אקראיות, יצירתיות ותיקון לבעיות הנפש והקשיים של בני-האדם. באופן ברור הושפע הסוריאליזם מרעיונותיו של זיגמונד פרויד לגבי הלא-מודע.

הבולטים בזרם זה הסוריאליסטי היו אמנים כמו סלבדור דאלי, רנה מאגריט, חואן מירו ומקס ארנסט.


מבט מקרוב (וב-360) על מתחם דאלי:

https://www.youtube.com/watch?v=5B7llRjnGc8

#על מוזיאון הצילום האירופאי של פריז

בית הצילום האירופאי בפריז (Maison Europeenne de La Photographie) נמצא בוילאז' סן פול, באיזור רובע המארה. זהו המוזיאון לחובבי צילום בבירת צרפת.

מדובר במוזיאון מצוין שבו מוצגות תערוכות צילום, מיצירותיהם של טובי הצלמים בצרפת ובעולם, חלקם ותיקים וידועים בעולם כולו ואחרים צעירים מוכשרים וצומחים בעולם של אמנות הצילום.

מוזיאון הצילום מוכר מאוד בקרב תושבי העיר אך פחות מוכר בקרב התיירים. בית הצילום האירופאי נמצא מאחורי תחנת המטרו סן-פול ובסמוך ל"הוטל דה ויל".

המוזיאון נוסד בשנת 1978. הוא מעלה 20 תערוכות בשנה שמציגות בפני מבקריו את האופציה לגלות מגמות אמנותיות חדשות ואת יופיו של עולם הצילום.

בבית הצילום האירופי מגוון של קרוב ל-20,000 תמונות, המוצגות בתערוכות זמניות בצרפת או בחו"ל. תראו כאן קלסיקות, לצד עבודות חדשניות, פרי היצירה של צלמים אירופיים וצלמים מכל שאר העולם ועוד.

הבית לצילום האירופי מארח תערוכות צילום מתחלפות ושוכן בבניין יפהפה. למרות גודלו הצנוע של המוזיאון, התערוכות משתנות באופן קבוע.

בנוסף לתערוכות תוכלו למצוא כאן גם ספרייה גדולה עם יותר מ-30,000 ספרים ומגזיני צילום, בית קפה שפתוח לאורך סוף השבוע ואודיטוריום, המשמש לימי עיון וכנסים בתחום.


#טיפים
המלצתנו החמה לביקור במוזיאון הנהדר היא במיוחד לצלמים ולאוהבי צילום אמנותי, אך גם לאניני התרבות בכלל.

בדקו באתר המוזיאון אילו תערוכות יציגו כאן בזמן הביקור שלכם.


מבט מקרוב על אחת התערוכות שהוצגו בבית הצילום האירופאי:

https://youtu.be/wdnTpc_YavA?t=11s


ביקור במקום:

https://youtu.be/iKCs_cl9jiw

#על חנות הספרים הידועה

על גדות נהר הסן, ממוקמת "שייקספיר אנד קומפני", חנות הספרים המפורסמת ביותר בפריז. מבוך סבוך של חדרים, כוכים, שולחנות כתיבה, מדרגות עץ עתיקות ואינסוף מדפים. יש בה מבחר עצום של ספרים משומשים וחדשים, אוסף של אנשים ושל התרחשויות יומיות וליליות. במשך שנים הייתה החנות אבן שואבת לכל האורחים קוראי האנגלית שבאו או התגוררו בבירה הצרפתית. יש כאן שפע מסחרר שדורש זמן וסבלנות. הרבה ביוגרפיות, אמנות, ספרים על פריז, ספרי צילומים ועוד. מרוב השפע, אפילו הפסנתר שבחדר האחורי הפך למדף בחנות.

בחנות לא תמצאו רק פעילות מסחרית אלא גם אירועים ספרותיים שונים - ערבי קריאה קטנים ופסטיבלים שאליהם מגיעים אלפי תיירים.

זמן הביקור המומלץ בחנות הוא דווקא שעות הערב, כי ביציאה ממנה נשקף נוף מרהיב של הנהר ועליו קתדרלת נוטרדאם.


#החנות הראשונה

במהלך ההיסטוריה, לפני החנות שבה אתם עומדים כעת, הייתה כאן חנות אחרת, ותיקה יותר. החנות נפתחה בידי סילביה ביץ' שמימנה אותה באמצעות כספים שלוותה מאמה בשנת 1919. חשיבות השם הייתה בהדגשת ייעודה של החנות לספרים בשפה האנגלית. אין ספק שהייתה זו הצלחה לא קטנה, כיוון שביץ' הצליחה להפוך את החנות למקום מפגש תרבותי לאמנים ולסופרים.

בשנת 1922, עברה החנות לכתובת חדשה ברחוב אודאון. הסופרים המשיכו להתקבץ סביב תנור החימום הנעים של החנות. הם אהבו את סיליביה וייחסה נעם להם ומשך אותם להישאר בסביבה.

בשנות ה-30 נקלעו עסקיה של ביץ' להפסדים והיא שקלה לסגור את החנות. הלקוחות, שאהבו את המקום, עזרו וסייעו בידה להחזיק מעמד עוד כמה שנים, אך בשנת הכיבוש הנאצי של פריז בסוף 1941 היא נאלצה לסגור את החנות. את הספרים היא החביאה בדירת מסתור. הספרים הוחבאו היטב, אך היא עצמה פחות, כי לא הרבה זמן אחרי כן נעצרה ביץ' בידי הנאצים ושהתה כחצי שנה במעצר. לאחר שחרור פריז בשנת 1944, היא לא שבה לפתוח את החנות.


#החנות השניה

אמריקאי בשם ג'ורג' וויטמן, שהיה ידיד טוב של סילביה ביץ' מייסדת החנות הראשונה, החליט לפתוח בשנת 1951 חנות ספרים בפריז. כשמתה, בשנת 1962 היא הורישה לו את ספרייתה הפרטית, אותה הצליחה להחביא ולשמר במשך שנים, אפילו מפני הנאצים בזמן כיבושם. בשנת 1964, וויטמן החליט לעשות מחווה לביץ' ושינה את שמה של חנות הספרים שלו ל"שייקספיר אנד קומפני".

החנות פעילה עד היום והיא משמשת גם כחנות לספרים חדשים, לספרים משומשים ולספריית השאלה המתמחה בספרות בשפה האנגלית. עיצוב החנות נוסטלגי ויש בה אפילו מקום לסופרים שצריכים להעביר את הלילה, לתקופות קצרות או ארוכות.


#ג'ורג' ויטמן

בשנת 2011 מת ג'ורג' וויטמן, מייסד החנות "שייקספיר אנד קומפני". במהלך השנים הוא הלין בחנותו לא מעט מבקרים, צעירים ומבוגרים, סופרים מתחילים וסטודנטים חסרי פרוטה, נוודים ותמהוניים. לא סתם זיהתה בו סילביה ביץ', מייסדת החנות המקורית, את ממשיך דרכה - היא זיהתה את חיבתו לספרות ולאנשים. המקדש הספרותי של וויטמן הקפיד להעביר את המוטו המרגש: "אל תהיה בלתי מזמין לזרים; הם עשויים להיות מלאכים בתחפושת". האבסורד הוא שככל שהחנות הרוויחה פחות, כך היא נהייתה מצליחה ומפורסמת יותר. וויטמן הקפיד לומר כי: "ספרים הם השתקפות של הדמיון, ולכן חנות ספרים צריכה לשקף את הדמיון הזה".

וויטמן היה מציע למבקרים ללון בחנות ללא תשלום ואף הציע להם מטבח רעוע בו הם יכלו לבשל, כל עוד הקפידו על ניקיון אחריהם. דווקא התנאים המוגבלים היו אלה שגרמו לאורחים להירתם במלוא המרץ להצלחתה של החנות. במקום לשלם, הם היו עוזרים לויטמן בניהול החנות: סידור הספרים, סגירת החנות, הדבקת השטיחים, סחיבת סחורה וכדומה.

בימי ראשון וויטמן היה מנהל מסיבות תה שכללו פנקייקים תוצרת ידו.

לאחר ההלוויה של ויטמן הגיעו כל האורחים להרמת כוסית מיוחדת בחנות שכל כך אהב. היא התמלאה מהר מאד באורחים רבים שדרכם הצטלבה מתישהו במהלך חייהם בחנות הקטנה. בימים שלאחר מותו של ויטמן הוצפה הוויטרינה של החנות במראות נוסטלגיים מרגשים: ספרים, תמונות וכלים שהקדישו לקוחות ותיקים וידידים לזכרו של האיש בעל החזון.

מבט מקרוב על החנות:
https://www.youtube.com/watch?v=IrUq35ljbzQ&t=45s

#על גלריית הקרן

קרן קרטייה ממוקמת בבניין ייחודי שעיצב הארכיטקט הצרפתי ג'ין נובל. הארכיטקטורה של הבניין מתאפיינת בעיקר בשקיפויות. את חזית המבנה השקוף, המוקפת בארזי הלבנון, מקיפה גדר זכוכית עצומה בגודלה. הקרן מציגה בגלריה שלה אמנים עכשוויים מוכרים יותר ופחות, מכל תחומי האמנות והעיצוב.

הבניין כולל 6 קומות של משרדים, כאשר שתי הקומות הראשונות מהוות חלל אחד המשתרע על פני 1,200 מטרים רבועים ומוקדש לתצוגה.

מומלץ לצאת ולהביט אל כיוון הגן הבוטני ולהתיישב על הדשא שמאחורי הבניין. מכאן רואים את הגלריה כאילו הייתה תיבת תצוגה מרהיבה מזכוכית.

כדי לדעת איזו תערוכה מוצגת בימים בהם אתם מבקרים בגלריה, מומלץ להיכנס לאתר של הקרן.

#מוזיאון ד'אורסה - תחנת הרכבת שהפכה מוזיאון לאמנות

אחד ממוזיאוני האמנות המרשימים ביותר בעולם מוקדש לאמנות של המחצית השנייה של המאה ה-19 ולשנים הראשונות של המאה ה-20. מוזיאון האמנות ד'אורסיי ממוקם בגדה השמאלית על גדות נהר הסן ברובע ה-7 באזור היוקרתי של סאן ז'רמן. למוזיאון אוסף אמנות מרשים, הכולל מגוון יצירות חשובות ומפורסמות מ-1848 עד 1914.

המבנה רחב הידיים שמשמש היום כמוזיאון היה לא פחות מתחנת רכבת ובית מלון בעבר. בעת הביקור תוכלו עדיין לראות את שעוני הענק ששימשו את הנוסעים והקומות קצת מזכירות עדיין את הרציפים שהיו כאן פעם. הפיכת התחנה למוזיאון החלה ב-77' והגיעה לסיום ונפתחה לציבור הרחב ב-86.

המוזיאון מציג גם פסלים, אמנות דקורטיבית, תבליטים, צילום וריהוט. תוכלו לראות את היצירות של האמנים האימפרסיוניסטים החשובים ביותר - מוֹנֶה עם "נשים בגן", "ערמות חציר" ו"פרגים", את ציוריו המפורסמים של רֶנוּאַר כמו "ריקודים במולאן דה-לה-גאלט" ו"המתרחצות", כמה מפסלי הרקדניות המפורסמים ביותר של דֶגַה ויצירותיו החשובות של מָאנֶה "ארוחת בוקר על הדשא" ו"אולימפיה".

אל תחמיצו את יצירותיו של הריאליסט המדהים קוּרְבֶּה, יצירות שישאירו אתכם עם פה פעור. אחר כך המשיכו אל האגפים האימפרסיוניסטים - ציורים המשקפים במדויק את מה שרואה העין.

כאשר ממשיכים לשוטט באגפי המוזיאון מגיעים אל הפוסט אימפרסיוניסטים - אלה שמרדו וזנחו את האימפרסיוניזם, לטובת ייסוד שפה אמנותית חדשה. וַן גוֹך - אבי האקספרסיוניזם, מתאר במכחולו לא את מה שקיים בטבע, אלא את הלכי רוחו, תחושותיו, שאינן פרטיות ואישיות בלבד ואשר חובקות כל.


#יצירות ששווה להסתכל עליהן במוזיאון

יש המון יצירות ששווה ללכת להסתכל עליהן במוזיאון, הנה כמה מהן:

#ליל כוכבים מעל הרון (וינסנט ואן גוך)
היצירה של ואן גוך צוירה בשנת 1888. היא מתארת את גדת נהר הרון בעיר ארל בצרפת. הציור מצויר מנקודת מבט מרוחקת, מהגדה המזרחית של הנהר לעבר הגדה המערבית, שאפשרה לו להדגים את השתקפויות תאורת הרחוב (מנורות הגז) בנהר, כאשר נקודות האור בציור החשוך הם הכוכבים (בעיקר הדובה הגדולה), מנורות הרחוב והשתקפותן בנהר. בציור ניתן לראות אף זוג אוהבים מטייל על גדת הנהר. בציור ניתן לזהות מבנים ספציפיים בארל, כמו מגדלי הכנסיות של סן ז'וליאן וסן טרופים.

#נשף במולן דה לה גאלט (פייר אוגוסט רנואר)
רֶנוּאַר צייר את היצירה הזו פעמיים - גרסה אחת גדולה ואחת מוקטנת. את הגרסה הגדולה תוכלו למצוא במוזיאון והקטנה נמצאת כיום באוסף פרטי. היצירה מתארת נשף ריקודים של בני המעמד הבורגני, המתרחש במונמארטר בסמך למולן דה לה גאלט, בשעות אחר הצהריים של יום ראשון. היצירה כוללת מספר רב של דמויות - חלקן עומדות, חלקן רוקדות וחלקן ישובות תחת שולחנות. מעל קבוצת הדמויות עצים המאפשרים מעבר קרני שמש המאירות את הדמויות בנקודות אור. הדמויות בציור נקטעות ולכן יש תחושה שהסצנה היא חלק מאירוע גדול יותר המתרחש מחוץ לגבולות התמונה.

#ארוחת צהריים על הדשא (אדואר מאנה)
ציור השמן של מאנה מתאר אישה עירומה שלצידה שני גברים לבושים, סועדים בגן בפריז בשנת 1863. בתמונה זו הוצג לראשונה עירום נשי בהקשר יומיומי, נטול כל הצהרה מפורשת חברתית או פוליטית.


#מבנה המוזיאון

מוזיאון ד'אורסיי, שנחשב לאחד מהמוזיאונים המרשימים והפופולריים ביותר בעולם, הוא מבנה ארכיטקטוני מרהיב של מתכת וזכוכית, שבנייתו החלה בשנת 1898.
המוזיאון נבנה במקום בו הייתה בעבר תחנת רכבת. התחנה נחנכה בשנת 1900, אך בשל חוסר התאמה לרכבות החדישות והמודרניות שנבנו, היא הייתה בשימוש רק במשך 40 שנה. המבנה שימש במשך כמה עשרות שנים לצרכים שונים ומתחלפים, עד שבאמצע שנות ה-70 היה המתחם כולו מיועד להריסה. במקום המתחם תוכנן להיבנות קומפלקס מודרני רב שימושי, אך בעקבות עקשנותה של הנהלת המוזיאונים הצרפתית שגילתה את הפוטנציאל הטמון במבנה המיוחד, הוקם בו מוזיאון שיוקדש לאמנות מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד השנים הראשונות של המאה ה-20.

בשנת 1977 התקבלה ההחלטה ותחנת הרכבת הפכה לאכסניה אמנותית, תוך שימור צורתו החיצונית. המוזיאון נפתח לקהל בשנת 1986 והוא מציג עד היום, תוך ניצול החללים הגבוהים של המבנה, יצירות ניאוקלסיות, רומנטיקניות, אימפרסיוניסטיות, ריאליסטיות ועוד.

קומת הקרקע מחולקת לשלושה מפלסים המציגים ציור, פיסול וארכיטקטורה.
בקומה השניה של המבנה מוצגות יצירות אימפרסיוניסטיות של מגוון ציירים.


#סיפורה של האמנית המתפשטת

בשנת 2016, נעצרה האמנית דבורה דה רוברטיס מלוקסמבורג לאחר ששכבה עירומה במוזיאון, מול יצירתו של אדוארד מאנה "אולימפיה". בציור נראית אישה עירומה שוכבת במלוא הדרה ומביטה היישר על עיני הצופה. מאחורה האישה עומדת משרתת שחורה. באותם הימים הוצגה במוזיאון התערוכה "פאר ואומללות: דימויים של זנות 1850-1910", שעסקה בהתפעמותם של אמנים שונים מתופעת הזנות שהתרחבה במחצית השנייה של המאה ה-19. ציורו של מאנה חולל בזמנו מהומה, כבר בפעם הראשונה שהוצג בשנת 1865. זאת מכיוון שהציור היה מאד ישיר ונועז בתקופתו. הוא הציג זונה אמיתית ולא דמות מיתולוגית, היסטורית או דתית - מה שהיה נפוץ יותר ביצירות של אז.

אבל ההופעה העירומה של האמנית המתפשטת, בזמן שאנשים רבים עמדו סביב הציור, העירה את שומרי המוזיאון, שסגרו את החדר וביקשו ממנה להתלבש. מכיוון שהיא סירבה, המשטרה זומנה למקום ופינתה אותה.

עורך הדין של האמנית הסביר כי היא נשאה מצלמה על מנת לתעד את תגובות הקהל וכי למעשה זו הייתה עבודת אמנות. למרות המוניטין שיוצא לצרפת כמקום שמקדם מיניות חופשית, מקרים מהשנים האחרונות מעידים שגם שם מתקשים לקבל פרובוקציות קשות מדי. לאחר שחרורה מהמעצר אמרה האמנית כי תגובת הצרפתים הייתה צבועה בעיניה.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.


מבט מקרוב:

https://www.youtube.com/watch?v=Y8SZxg2SjCE&t=79s


בלוגרים:

https://youtu.be/0cjb0VrjCRA

# על הבית של ויקטור הוּגוֹ

אין איש שלא שמע את השם ויקטור הוּגוֹ, מחבר היצירות "עלובי החיים", "הגיבן מנוטרדאם" ועוד.

את הבית ההיסטורי של הוגו, שגודלו 280 מטרים רבועים ונמצא בקומה השנייה של בית המלון רוהאן-ג'מנה, שכר ויקטור הוגו והיום הוא משמש כמוזיאון. הוא ממוקם בפלאס דה ווז' מספר 6 ברובע הרביעי, בפריז. את הדירה שכר הוגו במשך 16 שנים החל משנת 1832-1848. היום המוזיאון נמצא בשימור ומנוהל על ידי עיריית פריז.

במהלך שהותו בדירה זו אירח הסופר רבים מגדולי הסופרים הצרפתים שפעלו בתקופתו. בפברואר 1843 אף חגג בו את חתונת בתו, לאופולדין ובספטמבר ציין את מותה הטרגי.

בחדר העבודה של דירה זו כתב כמה מיצירותיו המפורסמות, בין היתר חלק גדול מ"עלובי החיים". ב-1841 הוא נבחר כחבר האקדמיה הצרפתית.

לאחר שעזב את הבית, בשנת 1848, הבניין עבר מספר שיפוצים שלא מאפשרים לשחזר במדויק את המסגרת המקורית של המבנה, למשל היעלמות המסדרונות והמרפסות הצופות לכיכר. המוזיאון והתצוגה שבו התאפשרה בזכות תרומתו של הסופר פול מוריס, ידידו הטוב של הוגו, שאיפשרה לעיריית פריז בשנת 1902 לרכוש את המבנה. חנוכת המוזיאון אירעה ב-30 ביוני 1903.


#תרבותו של ויקטור הוגו

ויקטור הוגו היה סופר, משורר, מחזאי ופוליטיקאי צרפתי. הוא נחשב לגדול משוררי צרפת ונודע בעיקר בשל ספריו המפורסמים: "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים".

כבר כשהיה בן 14 החליט הוגו להיות משורר ובגיל 10 זכה למלגה על ספר שיריו הראשון. הוא נהג לכתוב יום יום במשך שנים וחולל מהפכה של ממש בשירה הצרפתית. הוא עמד בראש קבוצת סופרים ומשוררים שהתחילו זרם חדש - הרומנטיזם.

בשנת 1830 הוצג בפריז מחזהו של הוגו "הרנני" שהיה אחת מהמחזות הראשונים בזרם הרומנטיזם. פריז סערה מאד בעקבות המחזה הזה והרבה ויכוחים סוערים פרצו בתיאטרון בין הצופים לאחר הצגתו. ויכוחים אלו היוו חלק ממסורת ארוכה של מאבקים לגבי טוב טעם אמנותי בתיאטרון הצרפתי.

בשנת 1831 פרסם הוגו את הרומן הידוע "הגיבן מנוטרדאם". מטרת הרומן הייתה להציג את יופייה של קתדרלת נוטרדם לציבור הרחב, אחרי החורבן שעשה בה ההמון בימי המהפכה הצרפתית. הרומן זכה להצלחה בצרפת והביאה לכך שהחל הליך שימור ראוי לקתדרלה. הספר תורגם לשפות רבות וזכה להצלחה רבה ברחבי העולם.

הוגו הקפיד לעורר תקווה בסיפורים שכתב, בלב העניים והסובלים ולהבטיח להם חיים יפים וצודקים.

בשנת 1838 הוצג לראשונה בתיאטרון הרנסאנס בפריז מחזהו "רואי בלה" - דרמה רומנטית המתחוללת בספרד של המאה ה-17.

ויקטור הוגו נפטר בפריז בשנת 1885 ונקבר בטקס לוויה מפואר בפנתיאון, שבו נטמנים גדולי בניה של צרפת.


#מה בדירה של ויקטור הוגו?

בשנת 1902, בחלק מציון 100 שנה להולדתו של ויקטור הוגו, נפתח ביתו של הסופר כמוזיאון.

בקומות הראשונות של המבנה שוכן מלון דה רואן גואנימי ובקומה השלישית תמצאו את אותו הבית שבו התגורר ויקטור הוגו עם משפחתו, אישתו וארבעת ילדיו, בשנים 1832-1848. דירתו של הוגו שוחזרה ממש עד לפרטים הקטנים והמדויקים ביותר.

הביקור מעניין במיוחד עבור מי שרוצה להכיר את האיש, לראות כיצד ומאיפה עבד וכמובן באילו תנאים הוא חי.

מעבר להצצה לחדרים האינטימיים של הסופר, שבהם הוא כתב את יצירותיו הגדולות, כמו "עלובי החיים", מתקיימת תערוכה שמציגה את חייו וכמה מכתבי היד המפורסמים שלו. הדירה מכילה אוספים מקוריים אותם אסף, ציורים עליהם הביט ופריטי ריהוט אותנטיים שבהם השתמש. ביתו של ויקטור הוגו מציג תערוכה על חייו, בליווי מבחר מכתביו ורישומיו. כל החדרים שופצו ושוחזרו והם מאפשרים מבט אותנטי על פועלו.

מבט מקרוב על בית ויקטור הוגו:
https://www.youtube.com/watch?v=kvJPQ1ltFkA&t=3s

#על גראן פאלה - מבנה הזכוכית והברזל הגדול בעולם

הגרנד פאלה והפטיט פאלה, הידועים גם בשמם 'הגלריה הלאומית', ממוקמים במרכז פריז קרוב לשאנז אליזה ולנהר הסיין.

מבנים אלו נבנו בסוף המאה ה-19 לכבוד התערוכה הבינלאומית של פריז ב-1900 (אותה אחת שלכבודה גם נבנה מגדל האייפל). תערוכה עולמית זו נועדה לסכם את המאה ה-19 ולחגוג את פתיחת המאה ה-20, במרכז תקופת ה"בל אפוק" ("העידן היפה" - תקופת תור הזהב באירופה בזכות השלום ששרר באותה התקופה בין המעצמות והביא לפריחה ושגשוג בתחומי המדע, הטכנולוגיה והאמנות שהביא לשיפור ניכר באיכות החיים). התערוכה הזו הייתה הגדולה ביותר עד זמנה וכללה 50,000 מבקרים. שטח התערוכה השתרע על פני 1,120 דונם.

במסגרת המבנים המפוארים שהוקמו בעבור התערוכה, נמצא גם את הגראנד פאלה והפטיט פאלה.

בראשית הוקדש המוזיאון לאמנות צרפתית והתקיימו בו סלוני האמנות הפריזאיים המסורתיים - סלון האמנים הצרפתיים וסלון האביב. כאן הוצגו לראשונה יצירותיהם של רנואר, סזאן, מאטיס ועוד. גם היצירות הראשונות של הקוביזם הוצגו בחלל המוזיאון בפעם הראשונה. למוזיאון שלושה אולמות שונים, לכל אחד מהם כניסה נפרדת. במקום מתקיימות תערוכות האומנות הגדולות בפריז.

בגלריה הראשית ניתן לראות תערוכות של אומנות מודרנית, תערוכות אופנה של המעצבים הגדולים, ותערוכות של עתיקות. בין האוספים החשובים של המקום ניתן לראות את פסלי הארד המפורסמים, פיסול מתקופת יוון ורומא וגילופי שנהב ותכשיטים מתקופת הרנסנס הצרפתי.

היום, כולל המוזיאון חללי גלריה שונים, בהם מוצגות תערוכות מתחלפות של אמנות מודרנית ועכשווית בתחומים השונים: אמנות, אופנה, צילום, מוזיקה, ריקוד, קולנוע, תאטרון ואפילו ספורט. התערוכות בו נחשבות לאיכותיות מאד ומציגות יצירות משמעותיות בעולם האמנות המודרנית.


#אדריכלות גראנד פאלה

המבנה הוא שילוב מרשים של עבודת אבן קלאסית לצד עבודת ברזל וזכוכית בסגנון ארט נובו. בזכות יופיו המרהיב והתואר שקיבל כמבנה הזכוכית והברזל הגדול בעולם, הגראנד פאלה הוא בין המבנים המפורסמים בפריז. במרכזו תמצאו את כיפת הזכוכית המרשימה שלו, שנבנתה בידי שלושה ארכיטקטים שונים.

שער אלכסנדר השלישי מהווה גם הוא חלק מהקומפלקס של מבנים אלו וממשיך את הקו העיצובי שלהם.

בשנת 2006 עברו הגראנד פאלה והארמון התאום שלו (פטיט פאלה) שיפוצים רציניים. במסגרת השיפוצים חוזקו יסודות אולם התצוגה, שעשוי כולו מפלדה ומזכוכית. אם העלינו את נושא הזכוכית, מעניין לדעת כי משנת 1993 הבניין היה סגור לאחר שבורג מתכת שנפל מהתקרה מגובה של 35 מטרים צלל לתוך תיבת התצוגה. מוצג ראווה הנמצא בגראנד פאלה הוא כיפה בסגנון אר-נובו המורכבת מ-9370 טון של פלדה ירוקה.


#הגראנד פאלה בזמני מלחמה

בזמן מלחמת העולם הראשונה, שימש "הגרנד פאלה" כבית חולים צבאי, שהעסיק אמנים מקומיים שרוכזו באזור הקדמי של חדרי האשפוז, כך שיוכלו לייצר תבניות עבור גפיים תותבות לפצועים.

בזמן מלחמת העולם השנייה, בתקופת הכיבוש של צרפת, הנאצים השתמשו ב"גרנד פאלה" - בתחילה כמחסן למשאיות ואחר כך כמקום תצוגה בעבור תערוכות של התעמולה הנאצית.

תנועת ההתנגדות הפריסאית השתמשה בארמון "הגרנד פאלה" כמפקדה, במהלך המאבק לשחרור פריז. ב-23 באוגוסט 1944 נורו יריות מאחד החלונות שלו, אל טור גרמני שהתקדם ברחוב הסמוך. הגרמנים השיבו באש טנקים אל הארמון והפגזים הציתו ערימת חציר ממבנה שהוקם עבור מופע קרקס. העשן השחור והסמיך שהתאבך בשרפה שבערה במשך 48 שעות הבאות, גרם נזק חמור למבנה. ב-26 באוגוסט, ג'יפים אמריקאים שחנו באולם המרכזי ואחריהם טנקים מחטיבת שריון הצרפתית השנייה, סימנו את השלמת השחרור של הארמון.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/efD5yLxqE9Q


אמנות:

https://youtu.be/36KR_0oGwLs


תצוגת אופנה:

https://youtu.be/gjtqQsXLQlI


הדרכה:

https://youtu.be/XzI19arUBd4

#על המוזיאון הפריזאי שמקדיש את עצמו לביוב

זה נשמע כמו בדיחה, אבל מוזיאון הביוב של פריז (Musee des Egouts de Paris) הוא באמת קיים ואתם באמת עומדים בפתחו! המוזיאון המעניין הזה ממוקם ברובע השביעי שבגדה השמאלית של פריז, ליד גשר אלמה ומול רציף אורסיי מספר 93 והוא מציג את מבנה מערכת הביוב המורכבת של פריז. הביקור במוזיאון הוא דרך מקורית ומרתקת להכיר את פריז באמצעות רשת תעלות הביוב שלה המהוות מעין עיר תת-קרקעית מתחת לאתרי הפאר ההיסטוריים של העיר. רשת תעלות מפורסמת זו, אף כיכבה ביצירתו של ויקטור הוגו "עלובי החיים".

למעשה, עם הכניסה למוזיאון, המבקרים יורדים אל תוך הביוב עצמו, לומדים את מיקום מפלסי הביוב השונים בעיר וכיצד מתוחזקת המערכת, תוך הליכה בצמוד לחלק קטן מצנרת הביוב באזור. הסיור כולל מעבר מעל תעלות ביוב פעילות וגם עתיקות נטושות. מעל תעלות אלו מוצגת היסטוריית מערכת המים והביוב של פריז, במגוון היבטים, כולל איורים מהתקופות השונות. למרות שהיום התעלות המקורות ומערך הביוב הישן השתפר, הסיור כולל ביקור במספר תעלות ביוב מהסוג הישן שכיום משתמשים בהן רק לשם תצוגה.

מעבר לסיור, ניתן לראות תצלומים שונים מגלגוליה ההיסטוריים של מערכת הביוב של פריז ולהיחשף לאמצעים שונים לטיפול ולתחזוקה שוטפת של המערך הלוגיסטי המורכב הזה.

במהלך הסיור מתבקשים המבקרים לא לאכול, ובסיומו הם מתבקשים לשטוף ידיים.


#מערכת הביוב

עד ימי הביניים, מי השתייה של התושבים הפריזאים נלקחו ישירות מנהר הסיין, כאשר המים המשומשים נשפכו לשדות או לרחובות לא סלולים. באופן לא ברור, הם הצליחו לחזור חזרה לנהר, מה שהוביל ללא מעט בעיות תברואתיות אצל התושבים. המוזיאון יוצא הדופן הזה מוקדש לעיר התחתית האמיתית של פריז - תעלות הביוב.

מערכת הביוב המפוצלת של פריז היא מקור של גאווה לתושבי הבירה כבר מהמאה ה-13, כשהמלך פיליפ אוגוסט נתן הוראה לבנות את תעלות הניקוז. בנקודה מסוימת, נפוליאון הורה להעביר את מערכת הניקוז אל מתחת לפני הקרקע ובשנת 1850 החלה בנייה של מערכת ביוב שמגיעה היום ליותר מ-2100 ק"מ של תעלות ביוב.

עד שנות ה-70, מערכת הביוב היוותה המערכת מוקד משיכה לתיירים ששוטטו בה באמצעות כרכרות ואחר כך באמצעות סירות. היום מסתפקים התיירים בביקור במוזיאון המרתק בו אתם נמצאים כרגע, שהצליח להפוך את העיסוק בנושא "המסריח" לשיקי מאין כמותו. תוכלו ללמוד כאן הכל על הביוב של פריז.

המוזיאון ממוקם מתחת לקי-ד'אורסיי על הגדה השמאלית של נהר הסן.

אם תיכנסו לסיור במוזיאון שאורכו שעה, תוכלו לראות תצוגה של ציוד שפותח במהלך השנים לאחזקה ותפעול של צינורות הביוב, כדורי עץ ענקיים ששימשו לניקוי המנהרות שמתחת לנהר, מפות המראות את הפיתוח של מערכת הביוב שנבנתה על ידי המהנדס יוג'ין בלגראן, בובות לבושות במדים של עובדות הסניטציה מתקופות שונות ושיטות של טיפול בהעברה וטיהור של מים.


ביקור במקום:

https://youtu.be/61K7w4Ucx6Q


כתבה:

https://youtu.be/5cCqqHX2hWo


בלוגרים:

https://youtu.be/MY_v9cBc-8I


הדרכה:

https://youtu.be/TuHm8-MN9as

#על מוזיאון ההיסטוריה של פריז

מוזיאון קרנוולֶה, מוקדש להיסטוריה של פריז, מראשית העיר ועד ימינו. למרות שהוא הוקם בשנת 1548 לכבוד נשיא הפרלמנט של פריז, הוא הוסב למוזיאון רק ב-1866. המבנה שלו הוא הוותיק ביותר מבין מוזאוני העיר. הוא מתפרש על פני שני בניינים צמודים. מעבר לכך שהוא מוזיאון, הוא גם גלריה לאמנות, המציגה יצירות מקוריות הממחישות את העיר פריז.

המוזיאון, שנמצא באזור המארה, ברחוב סבינייה (Rue de Sévigné) מספר 23, ברובע השלישי של העיר, מכיל אוסף ייחודי: מזכרות מהמהפכה הצרפתית, ציורים, פסלים, רהיטים וחפצי אמנות. יש כאן 140 (!) חדרים המציגים את ההיסטוריה של פריז דרך בדים, חפצים, קישוטים, רהיטים ועוד ועוד - מהתקופה הנאוליתית דרך הרומית ועד המאות ה-17, ה-18 והלאה עד ימינו.

החדרים כאמור מקושטים ועמוסים במגוון סגנונות תקופתיים. 12 חדרים מתוכם מוקדשים כולם למהפכה הצרפתית. מי שאוהב לראות את ההיסטוריה דרך החפצים השימושיים והקישוטיים ששימשו את האנשים שחלפו בה, ייהנה כאן מאוד.

המוזיאון מאפשר לנו לטייל בהיסטוריה של פריז ולמצוא שם מידע על המלכים והרוזנים, אך גם על לא מעט "אנשים קטנים" ומוכרים פחות שהפכו את פריז למה שהיא היום.


#היסטוריית המוזיאון

ההיסטוריה של פריז רצופת אלימות ומלחמות על שטחה, אך דווקא המוזיאון הזה, המציג את ההיסטוריה המפוארת שלה, ממוקם בתוך ארמון אינטימי ושקט. את הארמון בנתה אלמנתו של אדון דה-קרנוונואה, שהיה שליח מלך פולין בצרפת של המאה ה-16. מכיוון שאף צרפתי לא הצליח לבטא את שמו כראוי, עם השנים חלו שיבושים בשם והוא הפך לקרנבלה.

בשנת 1866 הארמון נקנה על ידי עיריית פריז. המטרה הראשית של העירייה הייתה לשכן בו פיסות ארכיטקטוניות חשובות שניצלו מההרס שנפוליאון כפה על פריז במסגרת תכנית הבניה מחדש. ככל שעברו השנים, המוזיאון התרחב לעבר ארמון פלטייה סן פארגו הצמוד אליו.

בשנות ה-50 של המאה ה-17 עבר הבית לידיים פרטיות. בתקופה זו השתנו האגף השמאלי ומבנה הכניסה. כמו כן, התווסף אגף ימני מעוטר בפסלים של ז'ראר ואן אוסטל.

בשנים 1664-1695 התגוררה בבית מאדאם דה סבינייה. אחריה התגורר פה מזכיר המלך, ברונה דה ראנסי, עד שנת 1777 ואחריו משפחתו של דופרה סן מור. (Dupré de Saint-Maur)

משנת 1989, המוזיאון מורכב משני מבנים: אוטל קרנוולה העתיק ואוטל לה פלטייה דה סן-פרגו. שני המבנים מופרדים למעשה על ידי ביתו של ויקטור הוגו, אך מקושרים זה עם זה דרך גלריה שמצויה בקומה הראשונה.

האתר מנוהל מאז שנת 1993 בידי ז'אן-מרק לרי.


מבט מקרוב על המוזיאון:

https://www.youtube.com/watch?v=RhSPhKNhGtU&t=571s

#נהר הסיין

נהר הסיין שחוצה את פריז הוא מקום אידיאלי לטיול נעים שבו תוכלו לספוג את הנוף והאווירה הפריזאית. אך הנהר המיוחד הזה הוא הרבה יותר מנתיב תחבורה ואטרקציה תיירותית. הוא מחלק את העיר לשניים - פריז העליונה ("הגדה הימנית") המהווה את מרכז המסחר ופריז התחתונה ("הגדה השמאלית"), שבנתה לעצמה תדמית שיקית ואינטלקטואלית. אורכו של הנהר 780 קילומטרים.

הנהר יוצא מצפון צרפת והוא מנתיבי המסחר העיקריים בו. בנוסף לפריז, הוא עובר בערים טרוֹאה, רואֶן ולה-הבר.

במהלך טיול על גדותיו ניתן לראות כמה מן האתרים החשובים בעיר, ובהם מגדל אייפל, קתדרלת נוטרדם, ארמון בורבון, מוזיאון אורסיי, מכון העולם הערבי ועוד.

את נהר הסיין מקשטים 38 גשרים, ביניהם הפונט נף. על הגשרים תוכלו לעלות ולעבור באמצעותם לגדה הנגדית. הגשר "הצעיר" והאחרון שנבנה בו הוא גשר שארל דה גול. בשעות בין הערביים והערב כדאי להגיע לאזור גשר האומנויות שליד הלובר, שמושך אמנים רבים שמגיעים לצלם את הנוף בשעה קסומה זו. נהר הסיין אמנם לא נהר רחב מאד, אולם לגשרים שעליו שמור מקום נכבד בתולדות הארכיטקטורה והבנייה הציבורית.

בתקופה שצרפת היתה פרובינציה רומאית, נהר הסן היה ידוע בשם הלטיני "סקוונה" (Sequana), כלומר "שמוצאו מנהר היון".


#"הגשר הישן" של נהר הסיין
הפון נף, הידוע בכינויו "הגשר הישן", הוא הגשר הישן ביותר בפריז. הוא הוקם בשנת 1578. יש גשרים שנבנו על יסודות של קודמים להם ושמרו על שמם, אך הפון נף עומד על תילו יותר מ-400 שנים, מה שמקנה לו את הוותק הרב ביותר מבין 38 הגשרים שעל הנהר. בשנת 1986 משך הגשר את תשומת ליבו של כריסטו, האמן הסביבתי שנודע בעיטוף חלקי נוף בבדים גדולים והוא לקח על עצמו את עטיפת את הגשר.

פון נף נבנה במטרה לפתור בעיה עתיקת יומין: עומס תנועה. כן כן, ממש כמו בכבישים. בגשרים השכנים לו - גשר החלפנים וגשר נוטרדאם, היו פקקים ועומסים של יותר מדי אנשים ונדרש לפתוח מעבר נוסף בין שתי גדות הסיין.

אל הגשר הזה הגיע המלך הנרי השלישי לאחר מסע ההלוויה של שני ילדיו הקטנים. בגלל האבל הכבד ששרר בעיר בתקופה זו, הגשר כונה במשך זמן מה "גשר הדמעות". אחר כך הוא קיבל את הכינוי "גשר השיכורים" בשל מס היין שהוטל על ספינות שהפליגו תחתיו. גם הכינוי הזה אבד במהלך הזמן ונותר השם הרשמי וחסר ההשראה - פון נף.

לאורך קשתותיו של הגשר מפוסלים פרצופים קפואים בעוויות משונות. לפי האגדה, אנשי החצר של הנרי השלישי שימשו השראה לפסלים. הגומחות, המתאימות לזוגות רומנטיקנים, שימשו בעבר למסחר ולעסקים מפוקפקים. כמו כן, בשנים הראשונות לאחר הקמתו הפך הגשר החדש למרכז זנות תוסס, בשל התפיסה של אזור הגשרים כ"אזור דמדומים". במאה ה-17 החליטה משטרת פריז לנקות את נגע הזנות מן הגשר החדש ולנקוט בפעולות משמעותיות כנגדו.


#חלוקת העיר לשניים

נהר הסיין מחלק את העיר פריז לשניים - פריז העליונה ("הגדה הימנית") ופריז התחתונה ("הגדה השמאלית").

הגדה הימנית מזוהה עם אזורים אלגנטיים ויוקרתיים כמו כיכר ונדום או פלס דה ווז'. הרחוב המפורסם ביותר בגדה הימנית הוא השאנז אליזה, אך ישנם בו עוד רחובות חשובים כמו רחוב ריבולי, רחוב דה לה פה, רחוב סנט אונורה ועוד.

האוכלוסייה שנמצאת בגדה הימנית מורכבת. מצד אחד יש בה שכונות עשירות ושופעות במערב לצד שכונות פועלים ומהגרים עממיות ועניות יותר. הגדה הזו, הימנית, היא קדחתנית, מסחרית, פונקציונאלית ובעלת צפיפות אוכלוסין גדולה. רוב החברות המובילות, הבנקים והפעילות העסקית מרוכזים כאן.

הגדה השמאלית מזוהה כבוהמיינית וסטודנטיאלית יותר. היא שקטה, ירוקה והיסטורית יותר. הרובע הבולט בה הוא הרובע הלטיני.

הרחובות העיקריים בגדה השמאלית הם שדרות סן ז'רמן ושדרות סן מישל. אך מעבר להבדל הגיאוגרפי בינה לבין הגדה הימנית, הכינוי מתייחס למאפיינים תרבותיים וחברתיים באוכלוסייה עצמה. כמו כן, מרוכזים בגדה השמאלית מרבית המוסדות, כמו אוניברסיטאות, מכוני מחקר ובתי חולים.


#האיים של נהר הסיין
דומה שאין נהר בלי אי ושני האיים הקטנים שבמרכז נהר הסיין הם פיסות קרקע של פחות מקילומטר רבוע אחד. האיים, איל סן לואי (הקטן יותר מהשניים) ואיל דה לה סיטה, נראים כפנינים קטנות בתוך הנוף הפריזאי המקומי. הם מרכזי תיירות סואנים המשלבים ארכיטקטורה בסגנון ימי הביניים עם אטרקציות מודרניות.

איל סן לואי נקרא על שמו של לואי התשיעי מלך צרפת. הוא מחובר במערכת גשרים ליתר חלקי פריז - גשר סן לואי (המחבר את האי לאיל דה לה סיטה), גשר לה טורנל (המחבר את האי לגדה השמאלית), גשר לואי פיליפ (המחבר את האי לגדה הימנית), גשר מארי (המחבר את האי לגדה הימנית אף הוא) וגשר סולי (החוצה את האי מהגדה הימנית לשמאלית). האי משמש היום בעיקר למגורים, אך בעבר הוא היה שני איים לא מיושבים ששימשו כשדה מרעה בקר וכמקום לאחסון עצים.

באיל דה לה סיטה, הגדול יותר מהשניים, ממוקם מאז התקופה הרומית ארמון בקצה המערבי ואילו הקצה המזרחי הוקדש מאז אותה תקופה לענייני דת. בין היתר תוכלו למצוא עליו את קתדרלת נוטרדם. השטח בין קצוות האי נועד, עד שנות ה-50 של המאה ה-19, למגורים ולמסחר, אך מאז הספיקו למקם עליו את בנייני משרד המשטרה, היכל הצדק הפריזאי, בית החולים אוטל דייה Hôtel-Dieuu ועוד. כיום, רק החלקים המערבי והצפוני של האי משמשים למגורים וביניהם תוכלו למצוא אפילו כמה שרידים לבתים מהמאה ה-16.


#נהר הסיין לתיירים
כמעט בכל עיר הממוקמת ליד המים, המים מהווים סוג של מראה שבה העיר מוצאת השתקפות משלה. במשך מאות שנים, משוררים, ציירים, פילוסופים, סופרים, אדריכלים, אוהבים, מתאבדים ואף תיירים - חשו את המשיכה החזקה הזו למים. אין זה מקרי שהעיר התפתחה סביב השדרה הענקית הזו, או שהשבטים הפריזאים המוקדמים הותקפו כאן על ידי הרומאים. הנהר, אגב, עדיין מהווה את נתיב המים המסחרי הראשי של פריז.

לעתים קרובות מתבלבלים התיירים בין 2 הגדות - הימנית והשמאלית והם מבזבזים שעות בחיפושים במפות ומנסים להבין באיזה צד של הנהר הם עומדים. החוכמה היא לזכור שכשאתה עומד במורד הנהר (בכיוון השיפוע של הנהר), הגדה השמאלית משמאלך והגדה הימנית מימינך. אם אתה לא מצליח להבין לאיזה כיוון זורמים המים, חפש פיסת פסולת צפה ובחן לאיזה כיוון היא שטה.

על נהר הסיין יש 32 גשרים, חלקם יותר מרשימים מהאחרים. הגשר העתיק ביותר הוא פונט נף, שהונצח על ידי אמנים ומשוררים ואף הוזכר בסרטים במאה ה-20.

הגשר חוצה אי קטן וממנו מתחילים סיורים מודרכים על סירות קטנות. באביב או בקיץ זה מקום נפלא לבלות בו על ספסל מתחת לעצי הערבה, להשתזף מעט ולטייל בגנים המטופחים במרכזו. אם אתה אדם שאוהב להביט בסירות, זו נקודה מצוינת. למעשה, זה אחד מהמקומות הנחמדים ביותר להסתובב בהם בפריז.

עוד גשר פופולרי הוא פון דז אר, הבנוי ממתכת ומיועד לגמרי עבור הולכי רגל. מעליו נשקף מראה נוף מדהים, אולי מהיפים בפריז. אנשים מביאים איתם בקבוקי יין ועושים פיקניק, אחרים מביאים גיטרות והאווירה תמיד קלילה וחגיגית. מתחת לגשר, על הרציפים מצד ימין ומצד שמאל תוכלו לראות המון משתזפים, רוכבי אופניים, עגלות ורצים.


#טרגדיות בנהר הסיין
נהר הסיין הוא אזור תיירות רומנטי ומרהיב, המאפשר לראות את העיר מזוויות שונות, אך בחורף, בעיקר לעת לילה, עשוי הנהר להפוך לאתר אפלולי ואפילו מפחיד. את הסיפורים אליהם נחשפו מימי הנהר הזה, אנחנו לא רוצים לדמיין. הנתונים מלמדים על 10 מקרי רצח המתרחשים בנהר בכל שנה, 120 אנשים המנסים להתאבד. כ-70 גופות נמשות כל שנה מהמים.

אחד מהשמות המוכרים, הוא פול צלאן. המשורר המיוסר של השואה, שבמשך שנים הזדהה עם החוויה הקיומית של עמו. כשהרגיש שהוא אינו יכול להמשיך יותר לחיות את העבר הנוראי, הוא עבר תקופות של משבר נפשי, דכאונות, אשפוזים ולבסוף - צלל אל מותו בנהר זה.

יש גם את סיפורה של "האלמונית מנהר הסיין". בסוף 1880 נמצאה גופתה של אישה צעירה בנהר. על הגופה לא נמצאו סימני אלימות וניתן היה להניח שהיא התאבדה. הפתולוג, שנחשף לגופה בחדר המתים, נדהם מיופייה של האישה הצעירה שנראתה מחייכת במותה וביקש ליצור מסכה של פניה. במהרה החלו המסכות להימכר בשווקים ובחנויות והיא הפכה לפופולרית בקרב הבוהמיינים הצרפתיים של התקופה. המסכה נמצאה בביתם של סופרים, ציירים ומשוררים רבים.

בשנות ה-60 השתמשו במסכה של האישה הלא מוכרת מהסיין בתור פניה של בובת ההחייאה הראשונה וטוענים כי היא הפכה את פניה למנושקות ביותר בכל הזמנים. זהותה האמיתית של האישה המסתורית, מעולם לא התגלתה.

הטרגדיות הגדולות שהתרחשו ליד הנהר, הם הסיפורים המרתקים ביותר, אותם התיירים פחות מכירים. זה לא אומר שנהר הסיין מייצג מוות, אבל מעניין לחשוב על כך כחלק ממחזור החיים.


מבט מקרוב על נהר הסן:

https://www.youtube.com/watch?v=tRwNUED4F_Y&t=249s

#תיירים בגנים

גני לוקסמבורג היפים שנמצאים בלבה של פריז, פתוחים לקהל הרחב והם מושכים אליהם לא רק תיירים אלא גם מקומיים.

בגנים פזורים פסלים רבים של דמויות בולטות מההיסטוריה הצרפתית: דמויות נשיות של מלכות צרפתיות ודמויות של סופרים ומשוררים.
יש כאן שפע של מקום להתרווח, לאכול גלידה או לשתות קפה משפע הדוכנים במקום וליהנות משמש חמימה וממנוחה לקראת המשך הטיול ברובע הלטיני.
במרכז הגן ישנה בריכה גדולה המוקפת בעשרות כסאות ירוקים המיועדים לשימושם החופשי של התיירים והם מספקים את האווירה המושלמת לרגע של נחת ורוגע.

הגנים הם יעד אטרקטיבי עבור האוכלוסייה הפריזאית, אבל גם בעבור התיירים:
ניתן לשכור סירה ולתת לילדים לדחוף אותה עם מקלות במבוק ארוכים מגדה לגדה של האגם הגדול.

כשעולים למעלה, למרכז הגן, אפשר לעשות סיבוב על סוסי הפוני או לנסוע עם הילדים קטנים יותר בכרכרה מקומית.

פנימה יותר בתוך הפארק, ניתן למצוא קרוסלה ותיאטרון בובות, שמציג כמעט כל יום ובפינה הדרום מערבית נמצאות כוורות דבורים, שניתן לקחת קורסים בגידולן.

ניתן למצוא מקומות לקריאה ומשחקי פטאנק בעבור המבוגרים, טיול רומנטי לזוגות או הפסקת צהריים לסטודנטים, שמגיעים לרוב מהסורבון - האוניברסיטה המפורסמת של פריז, השוכנת ממש בשכנות לגנים.

זוהי אחת מהפיסות הירוקות היפות ביותר בפריז, עם חלוקה נכונה של אור וצל, עצים ומדשאות, פינות חמד סמויות ומשטחים ציבוריים לילדים ומבוגרים. קחו לכם סל עם מעט מזון ושמיכה - וצאו לעשות בו פיקניק.


#ההיסטוריה של הגנים
בניית הגנים החלה כתוצאה מהתנקשות בחייו של הנרי הרביעי בשנת 1610. אלמנתו של המלך, מארי דה מדיצ'י לא יכלה לשאת את המגורים בארמון הלובר עמוס הזכרונות המשותפים שלה עם בעלה ועברה להתגורר בארמון לוקסמבורג.

בשנת 1624 הסתיימה בנייתו של ארמון לוקסמבורג עבור האלמנה, שהורתה לאדריכל סלומון דה ברוס להקים ארמון בסגנון ארמון פלאצו פיטי, כמו הארמון שהיא הותירה אחריה בפירנצה, עיר מולדתה. הגנים שסביבו תוכננו ועוצבו כך שיזכירו לה את נוף ילדותה.

האמת היא, שלמרות שבארמון זה תכננה המלכה לבלות את שארית חייה, רצה הגורל אחרת ובפועל האלמנה המלכותית רבת התככים לא התגוררה בארמון יותר מחמש שנים. בפקודת המלך החדש היא הוגלתה לקלן בשנת 1630. בזמן המהפכה הופקע הארמון ובמשך שנתיים שימש בית כלא; לאחר מכן הוא נקבע כמקום מושבה של אסיפת הנבחרים. המנזר שהיה בסמוך אליו נהרס.

אגב, עוד אנקדוטה היסטורית - על הסופר הנודע ארנסט המינגוויי, מספרים שבצעירותו היה רעב ללחם, ונהג להגיע אל הגנים כדי לצוד יונים למאכל.


#ארמון לוקסמבורג כפרלמנט
בלב הגנים הסימטריים והמרשימים נמצא ארמון לוקסמבורג. הארמון נבנה במקור על פי עיצוב של הארכיטקט הצרפתי סולומון דה ברוסי, על מנת לשמש כמקום המגורים המלכותי של מארי דה מדיצ'י, אימו של המלך לואי השלושה עשר.

לאחר המהפכה הצרפתית הוא עוצב מחדש על ידי ז'אן קלגרין והוסב לבית מחוקקים. גרם המדרגות המרכזי נהרס והוחלף באולם הסנאט בקומה הראשונה. קלגרין גם הרס את קפלת דה מדיצ'י. קלגרין סגר את הטרסות והפך אותן לספרייה. במקביל הוא בנה גרם מדרגות באגף המערבי, שהיה מוקף בעמודים יוניים (איוניים). הבניה הסתיימה בהריסת הגלריה.

בתחילת 1835, הוסיף הארכיטקט אלפונס דה ג'יזור אגף גינה חדש. אולם הסנאט החדש היה ממוקם במה שהיה באותו הזמן אזור החצר בין הגנים. האגף החדש כלל ספרייה ובה הוצגו ציורים של אז'ן דלקרואה. בשנת 1850 לבקשתו של נפוליאון השלישי, יצר ג'יזור אולם כנסים.

במהלך כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1944, הארמון הפך למפקדה של הלופטוואפה בצרפת, ובכלל הארמון היה מקום אסטרטגי עבור הכוחות הגרמניים אשר הגנו על העיר.

במהלך שנת 1946, שימש הארמון כמקום לשיחות ועידת השלום בפריז.


#אדריכלות גני לוקסמבורג
הפארק והגנים רחבי הידיים מצליחים לשבץ את הטבע בלב המרקם העירוני הפריזאי ולגרום למטיילים לנוח ולהרגיש מחובקים על ידי הטבע.

לא סתם מצליחים באי הגן לחוות את הטבע ואת המרחב. הגן משרה אווירה קסומה, הוא מטופח להפליא והערוגות המעוצבות בסגנון צרפתי מוקפד. הגיזום העצמי והערמונים מושכים את הפריזאים והתיירים בכל הגילאים.

במרכזם, בריכה מתומנת עם מזרקה, שבה ניתן לשכור ולשוט על דגמים של סירות מפרש עתיקות. חלק זה של הגן מעוצב בסגנון צרפתי קלאסי - שורות ישרות, סימטריות. בהמשך, מן המרכז אל השוליים, הסגנון הופך להיות של גן אנגלי, בסגנון פחות פורמלי של שבילים מתעקלים ומקבצים אקראיים של עצים.

העיצוב הנוכחי של הגנים ניתן להם במאה ה-19 על ידי הארכיטקט שאגראן.


#מזרקת גני לוקסמבורג
גני לוקסמבורג מושכים אל 57 הדונם עליהם הם פרושים המון תיירים ומקומיים, בשל מראה הגנים המטופחים, הפסלים הנהדרים והאווירה הרגועה והפריזאית.

אך אחת מפנינות החן האמיתיות של הגן, שלא זוכה יותר מדי לביקורים של תיירים, היא מזרקת מדיצ'י המרהיבה.

המזרקה נבנתה בשנת 1630 ויש לה שורשים עמוקים בהיסטוריה העשירה של צרפת. בשל מיקומה הצדדי, בפינה מבודדת בגן ובגלל ששדרת העצים הגבוהים מסתירה אותה במעט, רבים מהמבקרים פוסחים מעליה ולא מודעים כלל לקיומה. המזרקה הוזמנה אף היא בידי מארי דה מדיצ'י, בשנת 1624. היא ביקשה לשוות לה מאפיינים טיפוסיים של המנייריזם האיטלקי: מזרקה מורכבת, מערה מלאכותית המעוטרת בפסלים, ממש כמו זו שהכירה במערת בואונטלנטי שבגני בובולי.

בעבור מלאכת הבנייה והתכנון נבחר האדריכל תומסו פרנסיני, שהיה גם מי שהופקד על המזרקות והמים בגני וילות מדיצ'י שבפרינצה ורומא.

הוא יצר אגן מים גדול, המוביל למזרקה ענקית ומפוסלת, בראשה ניצבו פסליהן של שתי נימפות השופכות מים מכדיהן וגמלון הנושא את סמל משפחת מדיצ'י.

המזרקה מוקמה בגדה השמאלית של פריז, שם לא זרמו מים חופשיים ומי התהום היו די עמוקים ולכן היא נחשבה לאחת מפלאי אותה תקופה.

אחרי מותה של מדיצ'י, באמצע המאה ה-18, המזרקה נזקקה לתיקון רציני עקב מצב תחזוקה ירוד. ההזנחה הייתה כה חמורה, עד שפסלי המזרקה נעלמו (עד היום לא יודעים מתי בדיוק הם נגנבו) והקיר התומך קרס. בשנת 1811 מינה נפוליאון את האדריכל ז'אן שאגראן לשיפוץ המזרקה, זה היה אותו אדריכל שיצר את שער הניצחון).

בזמן שלטונו של נפוליאון השלישי היא עברה גלגול נוסף (על ידי האדריכל אלפונז דה ג'יזור), שהזיז את מיקומה ב-28 מטר כדי לפנות מקום לבניית הרחוב שמאחוריה. בחלל הריק שנותר מאחורה הועברה מזרקה נוספת "לדה והברבור" שניצבה באחד מהרחובות הסמוכים והשתיים התאימו אחת לשניה כמו כפפה. לצערה של מזרקת מדיצ'י המקורית, רוב המבקרים מתמקדים באחותה החדשה.

עוד מהשינויים שערך ג'יזור היו הוספת שני פסלים חדשים המייצגים את נהרות הסיין והרון בחלקה העליון של המזרקה, במיקום בו ניצבו בעבר הנימפות. הוא שיחזר את סמל משפחת מדיצ'י שנחבל במהפכה הצרפתית והציב מערכת פסלים של הפסל אוגוסט אוטן.


מבט מקרוב על הגנים:

https://www.youtube.com/watch?v=lsZ1O6tJKbc

#על הפנתאון

הפנתיאון בפריז הוא אתר קבורה ואנדרטה רשמית של גדולי האומה הצרפתית, אותם אנשים שלקחו חלק משמעותי בהיסטוריה של המדינה החשובה הזו ושל פריז בפרט. פירוש המילה פנתיאון היא "כל האלים". אבל איך זה מסתדר עם האישים שמונצחים בו? - שאלה יפה... הוא אכן נבנה במקור, במאה ה-18, בתור כנסייה. אך באותה תקופה, שבה ניסו בצרפת להימנע מסמלים דתיים נוספים וחיפשו סמלים לאומיים יותר, הוא הפך לפנתיאון לאומי.

בשנת 1744 נדר המלך לואי ה-15, שהיה חולה במחלה קשה, שאם יחלים הוא יחליף את הריסות כנסיית זֶ'נֶביֶיב הקדושה בבניין מפואר הראוי לקדושה הפטרונית של העיר פריז. יסודות המבנה שעתיד היה להיות בסגנון ניאו קלאסי נחפרו בשנת 1758 ולואי עצמו הניח את האבן הראשונה בשנת 1764. הבניה התעכבה לאור קשיים כספיים. בהמשך, לאור מותו של של האדריכל סופלו (בשנת 1780), היא הושלמה, אך זה קרה כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1790, לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית. מי שהשלימו אותה היו 2 תלמידים של האדריכל המנוח.

למרות שבתקופה מאוחרת יותר, המבנה חזר לייעודו ככנסייה, זמן לא רב לאחר מכן חזר לשמש כאתר קבורה. הייעודים המשתנים של המבנה והעיטורים שעליו, ההקדשות שחקוקות על הקירות והסמלים שבו, מאפשרים לבחון את בניית האומה הצרפתית בגלל הסופרים הגדולים, הפילוסופים ואנשי הרוח הקבורים כאן, שנמצאו מתאימים להוקרה על ידי האומה הצרפתית.


#אדריכלות

אורך מבנה הצלב המרשים העומד לפניכם הוא 110 מטרים ורוחבו 84 מטרים. הוא תוכנן על ידי האדריכל ז'ק ז'רמן סופלו ובנייתו נמשכה 26 שנים. סופלו תכנן לשלב בעיצוב המבנה מאפיינים קלאסיים יחד עם מוטיבים גותיים, אך בגלל שנפטר עוד לפני שסיים את הבניה - לא מימש לחלוטין את התוכנית. התוכנית כללה כנסייה בעלת כיפה בצורת צלב יווני, עם ארבעה אגפים קצרים ששווים באורכם וברוחבם. גובה המבנה הוא 83 מטרים. המבנה בנוי בעיקר בסגנון גותי - ספינה מרכזית בעלת קשתות מעל המעברים הצדדים. ניתן לראות גם אזכורים לסגנונות אדריכלות נוספים כמו אדריכלות ביזנטית - שבאה לידי ביטוי בשימוש בכיפות החיפוי, אדריכלות קלאסית שמיוצגת בכיפת התוף וגלרייה העמודים החיצונית ואדריכלות יוון העתיקה באמצעות הגלריה עם ששת העמודים, גמלון המשולש (אלמנט אדריכלי בחזית המבנה) שאותו הזכרנו קודם והעמודים קורינתיים (עמודים שחלקם העליון עשוי מתבליטי עלים). למרות שילוב כל הסגנונות, הפנתאון מסווג כמבנה ניאו קלאסי, בעיקר בגלל התקופה שבה הוא נבנה.


#עובדות מעניינות

נושא הקבורה בפנתאון היה מקור לוויכוחים רבים ולעתים אף נעשו מעשים קיצוניים כמו הוצאה של אנשים שכבר נקברו בו - כמו מארָה (שהיה מהפכן צרפתי) ומיראבו (מדינאי צרפתי). בזמן הרפובליקה השלישית השרים היו אלה שהציעו את המועמדים לקבורה והעברה של כמה אישים מבתי קברות אחרים. היו הצעות שעוררו ויכוחים אלימים כמו ההצעה להעביר את אמיל זולא בשנת 1908. בשנת 2007 החליטה הממשלה על 76 אנשים שייקברו בפנתאון ביניהם - ויקטור הוגו, ז'אן ז'אק רוסו, אלכסנדר דיומא, אמיל זולא, לואי פסטר, לואי ברייל ומארי קירי. מעבר לקבורה הפיזית, האומה הצרפתית מכבדת את בניה גם באמצעות חקיקת השמות על קירות המקדש הרפובליקאי עליהם חקוקים כבר מעל 1000 שמות. היום הבחירה נתונה בידי נשיא הרפובליקה ואין חוק או מסמך שמגדיר את הקריטריונים לבחירה, נדרשת רק החלטה.

בינואר 2007 נשיא צרפת ז'אק שיראק הסיר את הלוט מעל לוח הוקרה שהוצב בפנתאון לכבוד 2600 איש שהוכרו כחסידי אומות עולם, הודות לתרומתם ולהצלת יהודים מפני גירוש למחנות הריכוז על ידי מוסד יד ושם בישראל.


#מה רואים בפנתיאון?

הפנתאון המרשים נבנה ברוח הפנתאון הקלאסי הממוקם ברומא וכיפתו נבנתה בהשראה קתדרלת סנט פול מלונדון.

לאורך כל חלקו התחתון של הפנתאון תוכלו לבקר בקבריהם של גדולי האומה הצרפתית - ז'אן-ז'אק רוסו, ויקטור הוגו, אמיל זולה, וולטר, מארי קרי ורבים נוספים.

בפנים המבנה תוכלו לראות את ציורי הקיר המתארים את חייה של ז'בנייב הקדושה. במרכז המבנה ארבע ספינות היוצרות יחד צלב יווני (מה שמזכיר לנו את ייעודו המקורי של המבנה בתור כנסייה). מעליהן כיפת הפנתאון - המאויירת ומעוטרת במסגרת ברזל. בגלריה שמסביב לכיפת הפתנאון תוכלו ליהנות ממבט פנורמי על רחבי פריז.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מנובמבר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על הפנתיאון של פריז:

https://www.youtube.com/watch?v=bW0PV464mzg

# על המקום - בית הסוהר העתיק של פריז

על גדות נהר הסן, כחלק ממתחם הצדק, באיל דה לה סיטה, תמצאו את הקונסיירז'רי, השריד העתיק ביותר של ארמון הסיטה, הראשון שנבנה בפריז ועמד כאן במאה ה-10.

בתקופות שונות עמד כאן בית הכלא המצמרר ובו נכלאו כמה מהפושעים הגדולים ביותר בהיסטוריה הצרפתית.

המילה קוֹנְסְיֶירְז' פירושה - מקום מגורי השוער, בהקשר הרחב יותר - בית הסוהר שבו מוחזקים האסורים. זו גם הסיבה שהמקום נקרא כך. השוער היה ממונה על הארמון המלכותי ועל נרותיו. גם היום יש קוֹנְסְיֶירְז' בבתי דירות רבים והוא אחראי על אחזקת המקום.

המקום משמש היום כמוזיאון ואתר תיירותי היסטורי. למרות שניתן לבקר רק בחלק מהשטחים שבתוך המבנה ההיסטורי, בזכות הביקור ניתן לגעת ולהרגיש את היסטוריית העיר פריז. המבנה נשמר ומתוחזק על ידי המרכז הלאומי למונומנטים.


# על ההיסטוריה
בעבר עמד במקום בו עומד הקונסיירז'רי ארמון סיטה (Palais de la Cité). הארמון היה מקום מושבו של הכס המלכותי הצרפתי מהמאה ה-10 ועד המאה ה-14.

בימי המהפכה הצרפתית, הפך חלק מהארמון לבית סוהר, ששכן בקומת הקרקע של המבנה. בתקופת שלטון הטרור נחשב בית הסוהר של הקונסיירז'רי כמקום המתנה עד להוצאה להורג הצפויה. רק מעטים הצליחו להשתחרר ממנו. גם המלכה מארי אנטואנט (המוכרת לכם בזכות משפטה הידוע "אם אין לחם - שיאכלו עוגות") נאסרה בו בשנת 1793, לפני שהוצאה להורג. זוכרים את הגיליוטינה אותה הזכרנו בכיכר הקונקורד? עד היום תוכלו לראות גם עשרות אלפי צרפתים המגיעים לכבד את זכרה של המלכה.

לאחר שנהרס הארמון, נבנה במקומו היכל הצדק של פריז.


# מה לראות בביקור
ישנם שני מוקדים מרתקים בזמן הביקור במבנה:

האחד הוא צפייה בשרידי ארמון סיטה העתיק: אולם הכניסה (שמהווה עד היום אחד מהאולמות הגדולים ביותר באירופה ששרדו מימי הביניים). שטחו כ-70 מטר על 27.5 מטר. שימו לב במיוחד לסגנון הגותי ולקשתות האבן התומכות בתקרתו. באולם זה התרחשו כמה מהסיפורים הגדולים על האבירים, המלכים ואנשי החצר של אותם שנים. הכניסה למקום דרך שער קטן בצד הצפוני של היכל הצדק.

המוקד השני הוא בית הכלא של הנידונים למוות, המאפשר גם נגיעה בפריז שלאחר המהפכה הצרפתית. בתקופה ההיא, בה הטרור שלט וגיליוטינת עריפת הראשים המפורסמת הוקמה בכיכר הקונקורד, המקום הזה היה ההמתנה לגזר הדין מוות ולהוצאה להורג שעתידה להגיע. שימו לב לחצר הנשים, לתא של מארי אנטואנט ולתאי הנידונים למוות האחרים.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מנובמבר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על הקונסיירז'רי:

https://www.youtube.com/watch?v=hYsA1MKjPsc

#על מוזיאון קלוני לימי הביניים

המבנה המהווה את הדוגמה הטובה ביותר לאדריכלות ימי הביניים בפריז, הוא המוזיאון הלאומי לימי הביניים, הממוקם ברובע החמישי של פריז. בשנת 1843 קנה אלכסנדר די סומרארד, אספן אמנות ימי הביניים, את המבנה, שיכן בו את אוספיו והפך אותו למוזיאון. לאחר מותו נרכש האוסף על ידי המדינה ובנו הפך לאוצר הראשון של המוזיאון. המוזיאון הפך ציבורי בשנת 1833.

במוזיאון רהיטים וחפצי אמנות מימי הביניים וכן תכשיטים מזהב וחפצי שנהב. יש במוזיאון אוסף עשיר ביותר של פיסול, קרמיקה, גילוף, שטיחים, חפצי אומנות שונים בזהב ובברונזה, עבודות זכוכית, מתכת, עץ ושנהב, כלי נשק, תכשיטים וחפצי יום יום מימי הביניים. במיוחד ראויים לציון שטיחי הקיר המרהיבים המוצגים בו והיצירה המוכרת בשם 'הגברת והחד קרן' - סדרה של 6 שטיחי קיר יפים מהמאה ה-15, המציגה דמויות של נשים לצד חדי קרן.


#מוצגים ארכאולוגים
חשיבותו של המוזיאון היא לא רק באוסף המוצגים העשיר והמרשים שלו, אלא גם בשילוב המוצגים הארכאולוגים האותנטיים המוצגים בו מהעת העתיקה ועד היום. כי מתחת למבנה התגלו שרידי מרחצאות רומיים, מהמאה ה-3 לספירה, המכונים "מרחצאות קלוני". במרחצאות מוצגים חפצים שמקורם בתקופה הרומית ובהם "עמוד יורדי הסירות", המכונה גם "עמוד הימאים". על העמוד שעשוי מאבן גיר גולפו במאה הראשונה אלים מהמיתולוגיה הרומית. ככל הנראה הוא עמד במקדש הגאלי-רומי שעמד בפריז בעבר. במקור היה גובהו 5.24 מטרים, אך כיום נותרו ממנו רק חלקים. חלק מהמרחצאות העתיקים נשמר יפה מאד. כמו למשל 'אולם הקירור' שבו עובי הקירות הוא כשני מטרים, וגובה התקרה שלו הוא כ- 15 מטרים.

באולם הסמוך לו מוצגים 21 ראשי פסלים, חלקם שבורים, והם מיוחסים למלכי יהודה וישראל. האמת היא, שהפסלים כלל אינם שייכים למקום - הם התגלו במקרה בבניין עתיק בפריז, ומבדיקה עלה כי הראשים אלה נכרתו מעל 21 פסלי המלכים שניצבו על חזית קתדרלת נוטרדאם. בזמן המהפכה, המהפכנים הפורעים חשבו בטעות כי אלה פסלים של מלכים צרפתיים, ובחמת זעם כנגד בית המלוכה, ניפצו אותם מבלי לדעת כי אלה בכלל פסלים של מלכי יהודה וישראל שלא עשו להם כל רע.

בחצר המוזיאון כדאי לשים לב לבאר העתיקה ששימשה את הנזירים בימי קדם, היא אמנם אינה בשימוש אך היא שופעת מים.


#על הגבירה והחד קרן
במוזיאון קלוני תוכלו למצוא את היצירה המוכרת "הגבירה וחד הקרן", יצירת פאר השייכת לאמנות ימי הביניים ובה שישה שטיחי קיר שנארגו בפלנדריה במאה ה-16.
חמישה מהשטיחים מתארים את חמשת החושים: טעם, שמיעה, ראייה, ריח ומגע. השטיח האחרון נקרא "לתשוקתי היחידה".

שימו לב שהשטיחים גדולים מאד ומרשימים. התקרבו וראו את הצבעים שבהם הם נצבעו. אלו פיגמנטים טבעיים שנוצרו באותה תקופה בטכניקות קדומות. שבו עם הגב אל השטיח הגדול מכולם, זה עם האוהל הכחול. עכשיו הביטו לצד שמאל שלכם. אל השטיח הראשון.

בשטיח המתאר את חוש הטעם מוצגת הגבירה כשהיא לוקחת ממתק ממגש המוחזק על ידי משרתת. האריה וחד הקרן עומדים משני צדדיה ומחזיקים נסי דגלים.

בשטיח המתאר את חוש השמיעה מנגנת הגבירה על עוגב שעומד על שולחן המכוסה בשטיח טורקי. המשרתת במקרה זה מחזיקה את העוגב. גם כאן האריה וחד הקרן עומדים משני צידי הגבירה ומחזיקים נסי דגלים, אך בשטיח זה הם פונים לכיוונים הפוכים מאשר בשאר השטיחים.

בשטיח המתאר את חוש הראייה יושבת הגבירה ומראה בידה, חד-קרן כורע לרגלה ומביט אל בבואתו שבמראה. האריה עומד מצד שמאל שלה ומחזיק בידו נס דגל.

בשטיח המתאר את חוש הריח עומדת הגבירה ומחזיקה זר פרחים. המשרתת שלה עומדת ומחזיקה לידה סל מלא פרחים. משני צידי של הגבירה עומדים האריה וחד הקרן ומחזיקים נסי דגלים.

בשטיח המתאר את חוש המגע עומדת הגבירה ונוגעת בקרן של חד-הקרן. בידה האחרת היא מחזיקה נס דגל. האריה מביט בה.

בשטיח האחרון, "לתשוקתי היחידה", הגבירה עומדת במרכז שטיח ומשרתה עומדת לימינה ומחזיקה בתיבה. הגבירה מניחה את השרשרת שהיא עונדת בתיבה. מצד שמאל שלה ניתן לראות שק עם מטבעות. האריה וחד הקרן גם כאן משני צידיה של הגבירה, עומדים ומחזיקים נסי דגלים.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על מוזיאון קלוני:

https://www.youtube.com/watch?v=aiHf79fbidQ

#היסטוריית מוזיאון רודן

מוזיאון רודן שוכן בארמון יפה מן המאה ה – 18 שנקרא Hotel Biron. הארמון נבנה בשנת 1731 כבית מגורים מפואר של ספר צמרת שהתעשר, וביקש להקים לעצמו את הבית היפה ביותר שראתה פריז של אותם ימים. לאחר מות הבעלים המקוריים, החליף הארמון מספר ידיים עד שבשנת 1905, הארמון נרכש על ידי הממשלה הצרפתית וחולק למספר יחידות דיור מפוארות ויקרות.

העיצוב המיוחד של הארמון והגנים המרהיבים המקיפים אותו, משכו לשם אמנים שונים כמו הנרי מאטיס, ובשנת 1908 גם הפסל אוגוסט רודן שכר חלק מקומת הקרקע של הארמון על מנת לאחסן שם את יצירותיו. בחדרים ששכר הוא השתמש כסטודיו, בו הוא עבד ואירח את חבריו הרבים. במקביל, פתח רודן במגעים עם ממשלת צרפת, כדי להגשים את משאת חייו: להפוך את הארמון למוזיאון שיוקדש ליצירותיו.

בשנת 1916, תמורת הסכמה להקים את המוזיאון, תרם רודן למדינה את כל עבודותיו, הפסלים והציורים שלו, הצילומים והארכיונים וכן את האוספים הפרטיים שצבר במשך השנים. אלא שרודן לא זכה לראות את חלומו מתגשם - הוא נפטר בשנת 1917, ואילו המוזיאון פתח את שעריו לקהל הרחב רק שנתיים לאחר מכן.


#מה במוזיאון

בשבעה עשר אולמות התצוגה של הארמון, ובגן הפסלים הצמוד, ניתן לראות את יצירותיות המפורסמות של אוגוסט רודן, ביניהם גם כאלו שהקנו לו תהילה רבה כמו "האדם החושב", "הבורגנים של קאלה" ועוד. לצד עבודותיו של רודן, מוצגות כאן גם יצירותיה של קמי קלודל, מי שהייתה תלמידתו ואהובתו ופסלת מחוננת בפני עצמה, ויצירות של אמנים נוספים, כמו ואן גוך, רנואר, מונה ומונק.

אחד הפסלים המפורסמים של רודן, 'תקופת הברונזה' שמו, עורר סערה גדולה כשהוצג לראשונה ב-1877. היה זה פסל של גבר עירום שנראה כה טבעי ואמיתי עד שהאמן הואשם שיצק אותו על מודל אנושי חי. אחרי שהתברר שלהאשמות אין כל בסיס, התחלפה הסערה בהערצה גדולה, ורודן זכה להערכה רבה כאחד מגדולי הפסלים בעולם.

פסל מפורסם נוסף, אולי המפורסם בפסליו של האמן, הוא פסל 'האדם החושב' - דמות אדם מכונס בעצמו, תומך ראשו בידו בתנוחת הרהור. פסל זה היה חלק מעבודה מקיפה של רודן, 'שערי השאול' שפוסלה בהשראת 'הקומדיה האלוהית' של דאנטה, אך הוא הוצג גם כפסל עצמאי. בשנת 1906 הוצב 'האדם החושב' בחזית הפנתיאון בפריז, ובכך היה לפסל הראשון של האמן שהוצג במקום ציבורי בפריז. לאחר פתיחת מוזיאון רודן, הועתק הפסל לגן הפסלים של ארמון בירון, שם הוא ניצב עד היום.


#אוגוסט רודן

מוזיאון רודן נקרא על שמו של הפסל הצרפתי אוגוסט רודן, שידוע בסגנונו הריאליסטי ובמיוחד בזכות פסלו המפורסם "האדם החושב".

רודן נולד בפריז למשפחה ענייה ולמרות כשרונו הרב, בתחילת דרכו האמנותית הוא לא הצליח להמריא. במשך עשרים שנה הוא התפרנס מביצוע עבודות גילוף ושלוש פעמים הוא נדחה כשביקש להתקבל ל"אקול דה בוזאר" (בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות).

המפנה החל באמצע שנות השבעים של המאה ה-19, בזמן שסייר באיטליה וראה את יצירותיו של מיכלאנג'לו, מהן הוא שאב את ההשראה ליצירתו "תקופת הברונזה". הדמויות של רודן היו כה ריאליסטיות ורחוקות ממה שהיה נהוג באותה התקופה, עד שהאשימו אותו שהשתמש ביציקת גופם של דוגמנים חיים. לאחר שהתברר שאין להאשמות נגדו כל בסיס, הוא זכה להערצה עצומה על ההישג המרשים והוכר כאחד מגדולי הפסלים בעולם.


#מוזיאון רודן לתיירים

הבית, בית הקפה והגן של מוזיאון רודן מוקדשים לעבודותיו של הפסל הגאון רודן, שגר ופיסל כאן בשנותיו האחרונות. זהו מוזיאון קטן ואחד מהמיוחדים והיפים בעיר. רבים בוחרים במוזיאון זה כאהוב עליהם בפריז בשל יופיו והאווירה הנעימה והאמנותית שלו, ביחד עם הפסלים המרהיבים שהופכים את רודן לממשיכם של הַפַּסָּלִים בני התקופה הקלאסית.

המוזיאון נפתח בשנת 1919 והוא ממוקם ב"אוטל בירון", שהוקם בשנת 1727 ושבו התגורר רודן מאז שנת 1908.

אם באתם לכאן עם הילדים והמוזיאון לא מצליח לסקרן אותם מספיק, אתם יכולים לטייל בגן המוזיאון ולהסתכל על עבודות הפיסול של רודן. אתם גם יכולים לשבת בבית הקפה של המוזיאון, כי הוא פתוח לכיוון הגן ובזמן הישיבה הנינוחה שלכם, המבוגרים, תוכלו לתת לילדים להשתולל במדשאות וללמוד על יצירותיו של רודן דרך הפסלים המוצבים בגן.

אוטל בירון עבר שיפוץ גדול של 3 שנים, שיפוץ שעלותו 16 מליון יורו והוא נפתח מחדש בנובמבר 2015. אז גם נחשפו בו 600 פריטים שמעולם לא הוצגו.


#יצירותיו הבולטות של רודן

כמה מהפסלים המוכרים של רודן, אותם תוכלו למצוא במוזיאון:

#שערי השאול
זהו פרויקט פיסולי ענק שאותו הזמינה ממשלת צרפת - שער ברונזה גדול בשם "שערי השאול". השער עתיד היה להיות הפתח למוזיאון לאמנות עיטורית, אך זה לא התממש כיוון שהוא לא קם מעולם והשער עצמו לא הושלם במשך 37 השנים עד מותו של הפסל.

#האדם החושב
אחד מהפסלים המפורסמים ביותר של רודן. הוא מתאר אדם שקוע במחשבות עמוקות, עשוי ברונזה. סיום בנייתו הייתה ב-1902 ושנתיים לאחר מכן הפסל יצא לתצוגה לציבור. האמת היא, שרודן קרא לו "דנטה החושב" אבל השם המקובל והידוע יותר הוא "האדם החושב".

#שועי העיר קאלה
הפסל הושלם בשנת 1888 ומתאר את כניעתה של העיר קאלה בשנת 1347 לאדוארד השלישי, לאחר מצור שנמשך למעלה משנה, במהלך מלחמת מאה השנים. אדוארד השלישי הציע לא להרוס את העיר, בתנאי שכל ששת החשובים בנכבדי העיר יגיעו ויקריבו את חייהם. לאחר שהסכימו ששת הנכבדים ולאחר שכנוע רב מצד מלכת אנגליה פיליפה מהאיינולט, הסכים אדוארד השלישי לא להוציא לפועל את ההוצאה להורג. הפסל מציג את אופייה השונה של כל אחת מששת הדמויות. הפסל היה שנוי במחלוקת כיוון שרודן בחר להציג את נציגי העיר כאנשים שבורים ולא כגיבורים.

#תקופת הברונזה
זהו אחד הפסלים המפורסמים של רודן והוא עורר סערה גדולה כשהוצג לראשונה ב-1877. הסיבה הייתה שהפסל של הגבר העירום נראה כה טבעי ואמיתי עד שהאמן הואשם שיצק אותו על מודל אנושי, אדם חי. אחרי שהתברר שלהאשמות אין כל בסיס, הכירו בו כגאון והוא זכה בהערצה והערכה רבה כאחד מגדולי הפסלים בעולם. רבים ראו בו מאז כממשיכם של הַפַּסָּלִים הגדולים של התקופה הקלאסית.


#גני רודן
גני רודן הם פלא קסום, כמו פנינה בתוך מתחם המוזיאון. יש בהם המון יופי. לא פאר, אלא יופי פשוט, מרחיב-לב, מעורר ומרגיע בו זמנית. סימטריה קלאסית ופסלים קלאסיים. אי אפשר להגיד שהפסלים המפוזרים בגן הם רק יפים, אלא גם מעוררים לא מעט מחשבה. מדי פעם ניתן לראות תיירים המנסים לחקות את התנוחות המסובכות יותר או פחות של הפסלים.

הגנים משתרעים על פני שלושה דונם ומחולקים לגן ורדים ולגן נוי גדול.

בין שני המבנים המרכזיים של המוזיאון מצוי לו גן מקסים ובו יכולים העוברים לחזות בעוד "איש חושב" ובוורדים המפורסמים של הגנים. אך כדי לגלות את הגנים הרחבים והגדולים, צריך לעבור את המבנה הרחב.

כדי להגיע לעוד גן קסום, קטן יותר מהקודמים, לכו עד הסוף, אל הבריכה הגדולה המוקפת בפסלים. כשנדמה שהגן נגמר - המשיכו מעבר לקשתות הגדולות. שם יש גן קטן, עם אווירה אנגלית ואפלולית.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מאוקטובר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על המוזיאון:

https://www.youtube.com/watch?v=wItu0e07KNk

#על המוזיאון

מוזיאון פיקאסו יחסית חדש בנוף הפריזאי והפך לאחד ממוזיאוני הדגל של פריז. המוזיאון שמוקדש ליצירותיו של אמן הידוע פאבלו פיקאסו, כנראה האמן המפורסם ביותר במאה ה-20, כולל יותר מ-3000 יצירות אמנות: ציורים, רישומים, איורים, פסלים ותמונות מחיי האמן עצמו. היצירות נוצרו בין השנים 1894-1973.

המוזיאון בנוי בצורה כזו שבזמן שאתם משוטטים בו, אתם עוברים במסלול היצירה המקורי והכרונולוגי של פיקאסו עצמו ונחשפים לפריטי המידע ולאירועים רלוונטיים מתקופתו, שנה אחר שנה. בזכות צורת ההצגה הזו, תוכלו להבין את תהליך ההתפתחות האמנותי המורכב של פיקאסו האמן ואת נקודות הציון בשרטוט ההיסטוריה האמנותית שלו והאירועים ההיסטוריים שבמהלך תהליך היצירה - התקופה הכחולה, הוורודה, הקוביסטית והסוריאליסטית. כך למשל תוכלו לראות, לצד תמונות של פיקאסו משנות ה-50, קריקטורות המציגות את יחס אנשי התקופה ליצירותיו. המוזיאון גם מנסה להראות את השפעת לידת נכדתו של פיקאסו על יצירותיו, שהפכו להרבה פחות אבסטרקטיות מאז שנולדה.

המוזיאון ממוקם באזור המארה שברובע השלישי של פריז.

במוזיאון תוכלו למצוא גם יצירות של אמנים מפורסמים אחרים בני תקופתו - מאטיס, סזאן, דגה ואחרים וניתן לשים לב להשפעות ההדדיות של האמנים על היצירות אחד של השני. בקומה השנייה של המוזיאון שטח שבו תצוגות זמניות ובקומה השלישית משרדי המוזיאון והספרייה.


#מבנה המוזיאון
המבנה שבו נמצא המוזיאון נבנה במקור עבור פייר אובר (Pierre Aubert), הלורד של פונטניי (Fontenay). העושר הרב של אובר הגיע בעקבות תפקידו כגובה "מס המלח", על שם זה נקרא גם המבנה "בית המלח".

אדריכל הבניין היה ז'אן בולייה (Jean Boullier) והוא נחשב לאחד מהבניינים ההיסטוריים היפים ביותר ברובע מארה.

במהלך השנים הוחלפה הבעלות של המבנה ואף שימושיו. בשנת 1671 המבנה היה תחת חסות שגרירות הרפובליקה של ונציה. במהלך המהפכה הצרפתית הוחרם המבנה והפך לרכוש השלטונות ובשנת 1815 הפך לבית ספר עירוני לאמנות. המבנה נרכש על ידי פריז בשנת 1964 וקיבל מעמד של מבנה לשימור.

לאחר תחרות שבה ניסו להחליט מה יהיה ייעודו, המקום נבחר לשמש כמוזיאון המציג את יצירותיו של האמן פאבלו פיקאסו.


#הפריטים במוזיאון
בשנת 1968 חוקק חוק המתיר ליורשים לשלם את מס הירושה באמצעות חפצי אמנות הנחשבים חלק מהמורשת התרבותית של צרפת. פיקאסו, שנהג לומר "אני הוא האספן הגדול ביותר של פיקאסו בעולם" - צבר אלפי חפצי אמנות של יצירותיו שלו, מספר יצירות של אמנים נוספים ומספר רב של פסלים פרימיטיביים מרחבי העולם. וכך, לאחר מותו של פיקאסו, בשנת 1973, שוכנעו היורשים שלו לתרום את יצירותיו, על מנת להימנע ממס עיזבון עצום שלא היה באפשרותם לשלם. אוסף זה, שכלל כ-5000 פריטים, הפך למוזיאון. עם הזמן נוספו אליהם עוד 1000 פריטים שנקנו בידי המוזיאון.

במוזיאון ארבע יצירות הראויות לתשומת לב מיוחדת:

"הדיוקן העצמי" - תמונה שצוירה בזמן חורף קשה ובודד בשנת 1901 באחת מתקופותיו הקשות בחייו של פיקאסו.

"שני אחים" - תמונה שצוירה בשנת 1906 בספרד.

"שתי נשים רצות על החוף" - ציור ששימש כווילון תפאורה בעבור הבלט "הרכבת הכחולה".

ו"הנשיקה" - תמונה שצוירה בשנת 1969. תמונה זו צוירה כמה שנים אחרי שנשא את אישתו ז'קלין לאישה והחל לצייר גם נושאים מוכרים כמו חיי אהבה.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על המוזיאון:

https://www.youtube.com/watch?v=1x1ej90l_IE

#מרכז פומפידו - המרכז לאמנות עכשווית בפריז
מרכז האמנות העכשווית על שם ז'ורז' פומפידו, מנשיאי צרפת בשנות ה־70 של המאה ה־20, הוא מגולות הכותרת של פריז המודרנית, המתחדשת והחדשנית. הוא ממוקם ברובע הרביעי באזור הבובור ובסמוך לאזור המארה היפהפה.

פתיחתו של המרכז בשנת 1977 הולידה ויכוח ציבורי סוער, בשל החזות המיוחדת והלא שגרתית שלו. בגלל האדריכלות המודרניסטית שלו, שהייתה מהפכנית ולא שכיחה באותה תקופה, כינו המקומיים את המרכז בשמות כמו מזקקת נפט או מפעל טקסטיל.

כמשכנו של המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית מכיל מרכז פומפידו כמה מהאוספים המעניינים ביותר של אמנות בת זמננו. מוצגים כאן החל מיצירותיו של הצייר פאבלו פיקאסו ועד עבודות הפופ-ארט של אנדי וורהול.

בכיכר שלמרגלות המרכז נאספים כמעט מדי יום קוסמים, נגנים, יורקי אש ואמנים שונים, המקיימים בו מופעי רחוב.

המתחם כולל גם את מזרקת סְטְרָוִינְסְקִי המפורסמת והמשעשעת, שבה מייצגים 16 הפסלים את יצירותיו של המלחין איגור סטרווינסקי. כמו כן תמצאו בו ספרייה מגוונת ופתוחה לציבור הרחב ואת IRCAM, המרכז למחקר מוזיקלי ולאקוסטיקה. אחד האלבומים שנוצרו בו הוא האלבום Perfect Stranger של פְרַנְק זָאפָּה. כיום עוסק המרכז בעיקר במוזיקה ממוחשבת.


#אדריכלות מרכז פומפידו
בשנת 2013 חגג ריצ'רד רוג'רס את יום הולדתו ה-80.

מרכז פומפידו הוא המוכר במכלול יצירתו של רוג'רס, אותו הוא בנה יחד עם האדריכל האיטלקי רנזו פיאנו. במרכז ההצעה שהגישו האדריכלים עמד הרעיון שבניין המוזיאון המסורתי הדידקטי אינו מתאים יותר לתצוגה של אמנות מודרנית עכשווית, ובמקומו יש להקים מבנה טכני מיוחד. מבחינה טכנולוגית תוכנן המבנה לספק אפקט של צינורות פלדה חשופים עם מוטות מתיחה מוצלבים. מעבר לזה, הבניין צויד במערכת שירותים אינטנסיבית שתוכל לגדול ולהשתנות לפי הדרישות המכניות העתידיות.

למרות המימדים העצומים של המבנה הוא הצליח להשתלב במערכת הרחובות הקיימת, דווקא בגלל שהיה שונה מהנראה מסביב. זהו בניין חריג בהרבה מובנים: אין בו אדריכלות פיסולית בחוץ או התפתחות חללית בפנים. אפילו המדרגות הראשיות כמו שאנחנו מכירים מהעולם האדריכלי נעלמו כאן ובמקומה בנו מדרגות נעות מתחנת הרכבת התחתית, אך הן מוקמו מחוץ למבנה ומאפשרות "טיול אדריכלי" בחלל העירוני של פריז.

למרכז שתי חזיתות יוצאות דופן:
החזית הציבורית ובה מדרגות נעות בתוך צינור זכוכית המטפסות באלכסון לאורך הקיר השקוף והחזית האחורית האטומה, הכוללת את צנרת השירותים, מערכות מיזוג האוויר והמעליות. כל צבעי הזהות הבולטים של המבנה לקוחים מעולם בתי הזיקוק ומבני מעבדות.

הבניין הפך את פיאנו ורוג'רס מאדריכלים אלמונים לבעלי תהילה עולמית.


#מה בתוך מרכז פומפידו?
המרכז מכיל את הספריה הציבורית הענקית של פריז ואת המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית.

במוזיאון למעלה מ-50,000 יצירות אמנות מסוגים שונים, כולל ציור, פיסול, רישום וצילום. מתוכן רק כ-2000 מוצגות לקהל הרחב. הסגנונות המאפיינים את היצירות הם הפוביזם, הקוביזם, הסוריאליזם והאקספרסיוניזם המופשט.

בקומה הראשונה של הבניין תערוכה משתנה של עיצוב תעשייתי, בקומות השניה והשלישית ספרייה בת חצי מליון עותקים. בקומות השלישית והרביעית מוזיאון לאמנות מודרנית, הגדול מסוגו באירופה. בו תוכלו למצוא אוסף מרשים של ציורי דאלי, מגריט, ארנסט, רואו, קנדינסקי, מאטיס, בראק, פיקאסו, ציורים של ג'קסון פולוק ושל אנדי וורהול.

ברחבה שלפני המרכז, מתנהלת פעילות ערה של אמני רחוב בדמות פסלים אנושיים דוממים, חקיינים ופנטומימאים, להטוטנים, קוסמים, יורקי אש ועוד.
תמיד ישנה התקהלות גדולה ברחבת הכניסה, לשמחתם של התיירים מחפשי האטרקציות ושל אמנים אוספי פרוטות.

בראש המבנה תוכלו למצוא מסעדה יוקרתית ומרפסת תצפית.


#תיירות במרכז פומפידו
מרכז פומפידו הוא מרכז תרבות שגדל עם הזמן לאחד מהחשובים בצרפת. הבניין עטוף קונסטרוקציית הברזל משמש כמשכן למוזיאון לאמנות מודרנית ולספריה העירונית. למרות הויכוחים הרבים שהתלהטו בפריז עד שאושר להקים את הבניין ה"מכוער" הזה, הצלחתו הייתה מעל ומעבר למה שציפו כולם. הכיעור הוא דווקא סוד הקסם של מוזיאון פומפידו, שהוא המוזיאון המתויר ביותר בעולם והפך לקורבן של הצלחתו. המוזיאון קולט 25,000 מבקרים ביום, שזו פי 5 ממה שציפו ממנו בהתחלה. ב-20 השנים הראשונות שלו ביקרו במרכז 160 מיליון בני אדם.

מבנה המרכז מעוצב ובנוי בסגנון היי-טקי מעניין ומחוצה לו תלויים צינורות של מערכותיו השונות, כאשר לכל מערכת צבע אחר בהתאם לתפקודה:
כחול - אוויר, ירוק - מים, צהוב - חשמל, אדום - תנועה (כמו מעליות למשל).

כמעט את כל העיר ניתן לראות מכאן: מגבעת המונמארטר הגבוהה עם כנסייתה הלבנה "סאקרה קר" ועד לאינוואליד שבו קבור נפוליאון בונפרטה.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.

אם אתם מתכננים להיכנס בשעת הפתיחה, הקדימו להגיע לתור לרכישת כרטיסים לפחות בחצי שעה לפני כן. התורים ארוכים מאד ולכן כדאי לתפוס מקום.

בקומה השישית יש מסעדה עם נוף פנורמי מרהיב שממש שווה ללכת לראות.

בתוך מרכז פומפידו יש חיבור אלחוטי לאינטרנט בחינם. אם צריך - שווה לנצל את זה.

בכיכר שליד המרכז תוכלו למצוא מופעי רחוב ולספוג אווירה תיירותית פריזאית.

מומלץ גם לעלות לקומה העליונה במוזיאון, קומת הגג, לשבת ליד חלון ולשתות קפה ב"קפה בובור".


מבט מקרוב על המרכז:

https://www.youtube.com/watch?v=Op-3dStGqu0

#על האזור המסחרי של פריז

לה האל הוא מרכז מסחרי רחב ידיים, שבו נמצאת גם תחנת הרכבת המרכזית של פריז. יש בה רשת מסילות תת קרקעיות, שהוקמה בשנות ה-60 של המאה ה-20.

במשך מאות שנים האזור שימש כמתחם סיטונאי גדול. בשנת 1183 המלך פיליפ אוגוסט הגדיל את שטח השוק של פריז ובנה מחסה להגנה על הסוחרים שהגיעו למכור את מוצריהם. בשנות ה-50 הוקמו מבני פלדה וזכוכית מאסיביים, שהפכו לסמל האזור ונתנו לו את הכינוי "הכרס של פריז".

בשנת 1971 השוק נהרס ואיתו אבדה גם האווירה הצבעונית והרועשת שהייתה ידועה בו כל כך. במשך כמה שנים המקום היה בעצם בור ענק ונחשב למפגע אסתטי שהפריע למבקרים בכנסיית סנט אסטאש. הוא אפילו כונה "החור של אל". הבנייה הושלמה ב-1977 עם חנוכת תחנת הרכבת התחתית.

האזור הלך והתפתח עד שהפך למתחם הקניות והבילוי המודרני שהוא היום. במרכז המסחרי החדשני שנבנה במקום יש מאות חנויות בארבעה מפלסים תת-קרקעיים: חנויות בגדים, הנעלה, קוסמטיקה ועלי בית, מסעדות, בתי קפה וקולנוע. במקום גם כמה מוזיאונים קטנים: מוזיאון השעווה, מוזיאון הרוק ומרכז אוקיינוגרפי המספק הצצה לחיים באוקיינוס.

המבנה ספג ביקורת על עיצובו ולכן בשנת 2004 העירייה ערכה תחרות אדריכלות למבנה החדש. דוד מנז'ן זכה ותכנן לבנות את האזור מחדש.

אמנם השטח המרכזי בפורום הוא פתוח תחת כיפת השמים אך הוא שקוע במפלס תחתון לגובה הרחוב ויש בו פסלים, מזרקות ופסיפסים.

מאחורי הפורום תמצאו גן מיוחד המעוצב בשילוב הסגנונות קלאסי ומודרני. יש בו אזור שעשועים לילדים, רכבת קטנה בסגנון תחילת המאה ה-20 ושעון שמש יוצא דופן, המציג את השעה בנקודות הזמן החקוקות באבן.

למרות הפסטורליות של המקום ביום, הוא נחשב כאזור סחר בסמים והופך למסוכן בלילות.


מבט מקרוב על האזור:

https://www.youtube.com/watch?v=NZBBgJA_SFw&t=771s