באירופה נוכל למצוא הרבה קהילות יהודיות, אך יהדות צרפת היא אולי הגדולה והמפוארת ביותר. תולדות הקהילה כוללות עליות ומורדות ביחס השלטון והחברה הצרפתית ליהודים. המוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות מעניין, מרגש ומעורר מחשבות לגבי הסוגיה של מיהו יהודי בכלל ומיהו יהודי צרפתי בפרט. הוא שוכן ברובע מארה שבמרכז פריז, ברחוב טמפל (שפירוש שמו הוא "מקדש").

בשנת 1986 ייעד ז'אק שיראק, אז ראש עיריית פריז, מבנה ששימש בעבר כבית מלון פרטי מפואר, לטובת מוזיאון שיוקדש ליהדות צרפת. כבר משנת 1948 היה מוזיאון פעיל בפריז, שהוקדש לאמנות יהודית. רבים מאוספיו הועברו למוזיאון החדש.
המוזיאון, שנפתח ב-1998, לאחר הכשרה בת 5 שנים של הבניין, מכיל תצוגה מכובדת ומאירת עיניים של ההיסטוריה היהודית בעיר. מוצג בו מקבץ מרשים של יצירות אמנות פרי מכחולם של יהודים תושבי העיר. בין היתר תוכלו ליהנות כאן מעבודות של חיים סוטין, מארק שאגאל וחיים ליפשיץ ולידם אוסף של תשמישי קדושה וחפצי יודאיקה עתיקים וכן יצירה חדשה של כריסטיאן בולטנסקי, המנציחה את דיירי הבניין היהודים שנספו בשואה.

במאה ה-19 הוסיפו לבניין שבו שוכן המוזיאון שלוש קומות, שסולקו בשיפוצים בהמשך. אז חילקו אותו לדירות קטנות, שבהן שיכנו משפחות של מהגרים יהודים מפולין, מרומניה ומאוקראינה. בזמן הכיבוש הנאצי הגלתה אותם משטרת פריז למחנה הריכוז דראנסי (Drancy), שממנו הובלו להשמדה. 13 מדיירי הבית לא שבו, והמוזיאון הפועל בו כיום זוכר ומזכיר אותם.

בחצר הפנימית הקטנה פרוש, מראש הבניין ועד הקרקע, המיצב של כריסטיאן בולטנסקי, המכונה "תושבי הוטל סנט-אניין, 1939". עבודה מאופקת זאת מתעדת את שמותיהם של תושבי הבית, שבשביל להנציחם שִחזר האמן את צורתן של מודעות האבל, שהיו נהוגות במזרח אירופה. לעיתים, בנוסף לשם, רשומים גם מקום הלידה והמקצוע, כמו לסמן את קטיעתו הטראגית של סיפור שלא סופר.

במוזיאון יש ספרייה גדולה המתמקדת ביהדות ובהיסטוריה של עם ישראל באירופה ובארץ ישראל.
הרבה תשומת לב מקבלת במוזיאון פרשה היסטורית זו. פרשת דרייפוס הייתה עלילה אנטישמית שהתרחשה בצרפת של 1895. במהלכה הואשם אלפרד דרייפוס, קצין תותחנים יהודי-צרפתי בדרגת סרן, כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה. זאת לאחר שהמודיעין של הצבא הצרפתי חשף איגרת שנשלחה אל השגרירות הגרמנית בפריז ובה פירוט של מסמכים צבאיים חסויים. על אף שלא נמצאו ראיות ממשיות נגדו, נחשד אלפרד דרייפוס בשליחת האיגרת והועמד לדין בבית דין צבאי. אך לא רק שלא נמצאו ראיות נגדו, על מנת להשיג הכרעה במשפט הציגה התביעה ראיות מזויפות, שלא הגיעו לעיונה של ההגנה. דרייפוס דחה בכל תוקף את אשמת הריגול אך הראיות הבדויות ששכנעו את השופטים באשמתו פסקו כי הוא אשם בבגידה. הוא נידון למאסר עולם באי השדים שמול חופי גיאנה הצרפתית.

לאחר ההרשעה והכליאה היו במהלך השנים לא מעט אנשים שניסו להוכיח את חפותו של דרייפוס. הציבור הצרפתי גילה עניין עמוק בפרשה ואף התחלק לשני מחנות יריבים. עם הצטברותם של חשדות רבים לגבי זיוף הראיות, נערך בתאריך 8 באוגוסט 1899 משפטו החוזר של דרייפוס. לנוכח התנאים הקשים בכלא, היה מצבו הפיזי והנפשי כבר קשה והוא נמצא אשם בשנית. בשל "נסיבות מקלות", נידון ל-10 שנות מאסר בלבד. 10 ימים לאחר מכן, קיבל חנינה מהנשיא אמיל לובה ושוחרר ממאסר.

רק בשנת 1906 זיכה אותו בית המשפט מכל אשמה, שמו טוהר ודרייפוס הוחזר לצבא בתור רב סרן.