#על המוזיאון לדקורציה ואמנות

מוזיאון קוניאק ז'ה הוא מוזיאון לפריטי אמנות דקורטיביים. המוזיאון היה בעבר אוסף פרטי של בני הזוג מארי-לואיז ז'ה וארנסט קוניאק.

ארנסט קוניאק הקים חנויות ומוקדי מסחר רבים בעיר, ביניהם "לה סמריטן" המתאפיין באדריכלות המתכתית של גל האומנות החדשה, האר- דקו. את הרהיטים וחפצי האומנות אספו בקפידה בני הזוג במהלך השנים 1900-1925. לאחר מותם, הורישו את האוסף לעיריית פריז המציגה אותו בפני הציבור הרחב.

המוזיאון ממוקם בבית דונון - אחת הוילות של רובע מארֶה. הרובע הוקם בשלהי המאה ה-16 ושופץ במיוחד עבור המוזיאון. הוטל דונון, מרשים לכשעצמו ומתווסף לרשימה הארוכה של הבתים והמקומות ששווים ביקור באזור ה"מארה" בפרט, ובפריז בכלל.

המוזיאון מכיל אוסף יוצא דופן של פריטי אמנות דקורטיביים, כ -1200 פריטים בסך הכל, תוך שימת דגש על צרפת של המאה ה -18, החל מקרמיקה אירופאית וסינית, תכשיטים ותיבות הרחה, דרך ציורים שצוירו על ידי לואי-ליאופולד בואיי, פרנסואה בושה וכדומה, פסלים ורהיטים. המאה ה -17 מיוצגת גם היא, בעיקר בציוריו של רמברנדט. המאה ה -19 מקבלת ייצוג עם יצירותיהם של קמיל קורו, פול סזאן וגם אדגר דגה.

מרגשים במיוחד ציוריו של מילה, המוצגים בקומה השנייה. הם מצליחים לתאר במדויק את חיי הבורגנות הפריזאית בימי המלך לואי ה-16 ואת הגנים שבהם בילו אנשי הבורגנות חלק ניכר מזמנם. במקום ניתן לראות גם את הרהיטים וחפצי החן ששימשו את הבורגנות בתקופת ההשכלה.

המוזיאון מצליח לשחזר את רוח התקופה וזה מה שהופך את הביקור בו למיוחד כל כך.

מבט מקרוב על המוזיאון:
https://www.youtube.com/watch?v=NBRpgLz25Kw&t=43s

#על המוזיאון הפריזאי שמקדיש את עצמו לביוב

זה נשמע כמו בדיחה, אבל מוזיאון הביוב של פריז (Musee des Egouts de Paris) הוא באמת קיים ואתם באמת עומדים בפתחו! המוזיאון המעניין הזה ממוקם ברובע השביעי שבגדה השמאלית של פריז, ליד גשר אלמה ומול רציף אורסיי מספר 93 והוא מציג את מבנה מערכת הביוב המורכבת של פריז. הביקור במוזיאון הוא דרך מקורית ומרתקת להכיר את פריז באמצעות רשת תעלות הביוב שלה המהוות מעין עיר תת-קרקעית מתחת לאתרי הפאר ההיסטוריים של העיר. רשת תעלות מפורסמת זו, אף כיכבה ביצירתו של ויקטור הוגו "עלובי החיים".

למעשה, עם הכניסה למוזיאון, המבקרים יורדים אל תוך הביוב עצמו, לומדים את מיקום מפלסי הביוב השונים בעיר וכיצד מתוחזקת המערכת, תוך הליכה בצמוד לחלק קטן מצנרת הביוב באזור. הסיור כולל מעבר מעל תעלות ביוב פעילות וגם עתיקות נטושות. מעל תעלות אלו מוצגת היסטוריית מערכת המים והביוב של פריז, במגוון היבטים, כולל איורים מהתקופות השונות. למרות שהיום התעלות המקורות ומערך הביוב הישן השתפר, הסיור כולל ביקור במספר תעלות ביוב מהסוג הישן שכיום משתמשים בהן רק לשם תצוגה.

מעבר לסיור, ניתן לראות תצלומים שונים מגלגוליה ההיסטוריים של מערכת הביוב של פריז ולהיחשף לאמצעים שונים לטיפול ולתחזוקה שוטפת של המערך הלוגיסטי המורכב הזה.

במהלך הסיור מתבקשים המבקרים לא לאכול, ובסיומו הם מתבקשים לשטוף ידיים.


#מערכת הביוב

עד ימי הביניים, מי השתייה של התושבים הפריזאים נלקחו ישירות מנהר הסיין, כאשר המים המשומשים נשפכו לשדות או לרחובות לא סלולים. באופן לא ברור, הם הצליחו לחזור חזרה לנהר, מה שהוביל ללא מעט בעיות תברואתיות אצל התושבים. המוזיאון יוצא הדופן הזה מוקדש לעיר התחתית האמיתית של פריז - תעלות הביוב.

מערכת הביוב המפוצלת של פריז היא מקור של גאווה לתושבי הבירה כבר מהמאה ה-13, כשהמלך פיליפ אוגוסט נתן הוראה לבנות את תעלות הניקוז. בנקודה מסוימת, נפוליאון הורה להעביר את מערכת הניקוז אל מתחת לפני הקרקע ובשנת 1850 החלה בנייה של מערכת ביוב שמגיעה היום ליותר מ-2100 ק"מ של תעלות ביוב.

עד שנות ה-70, מערכת הביוב היוותה המערכת מוקד משיכה לתיירים ששוטטו בה באמצעות כרכרות ואחר כך באמצעות סירות. היום מסתפקים התיירים בביקור במוזיאון המרתק בו אתם נמצאים כרגע, שהצליח להפוך את העיסוק בנושא "המסריח" לשיקי מאין כמותו. תוכלו ללמוד כאן הכל על הביוב של פריז.

המוזיאון ממוקם מתחת לקי-ד'אורסיי על הגדה השמאלית של נהר הסן.

אם תיכנסו לסיור במוזיאון שאורכו שעה, תוכלו לראות תצוגה של ציוד שפותח במהלך השנים לאחזקה ותפעול של צינורות הביוב, כדורי עץ ענקיים ששימשו לניקוי המנהרות שמתחת לנהר, מפות המראות את הפיתוח של מערכת הביוב שנבנתה על ידי המהנדס יוג'ין בלגראן, בובות לבושות במדים של עובדות הסניטציה מתקופות שונות ושיטות של טיפול בהעברה וטיהור של מים.


ביקור במקום:

https://youtu.be/61K7w4Ucx6Q


כתבה:

https://youtu.be/5cCqqHX2hWo


בלוגרים:

https://youtu.be/MY_v9cBc-8I


הדרכה:

https://youtu.be/TuHm8-MN9as

#על מוזיאון ההיסטוריה של פריז

מוזיאון קרנוולֶה, מוקדש להיסטוריה של פריז, מראשית העיר ועד ימינו. למרות שהוא הוקם בשנת 1548 לכבוד נשיא הפרלמנט של פריז, הוא הוסב למוזיאון רק ב-1866. המבנה שלו הוא הוותיק ביותר מבין מוזאוני העיר. הוא מתפרש על פני שני בניינים צמודים. מעבר לכך שהוא מוזיאון, הוא גם גלריה לאמנות, המציגה יצירות מקוריות הממחישות את העיר פריז.

המוזיאון, שנמצא באזור המארה, ברחוב סבינייה (Rue de Sévigné) מספר 23, ברובע השלישי של העיר, מכיל אוסף ייחודי: מזכרות מהמהפכה הצרפתית, ציורים, פסלים, רהיטים וחפצי אמנות. יש כאן 140 (!) חדרים המציגים את ההיסטוריה של פריז דרך בדים, חפצים, קישוטים, רהיטים ועוד ועוד - מהתקופה הנאוליתית דרך הרומית ועד המאות ה-17, ה-18 והלאה עד ימינו.

החדרים כאמור מקושטים ועמוסים במגוון סגנונות תקופתיים. 12 חדרים מתוכם מוקדשים כולם למהפכה הצרפתית. מי שאוהב לראות את ההיסטוריה דרך החפצים השימושיים והקישוטיים ששימשו את האנשים שחלפו בה, ייהנה כאן מאוד.

המוזיאון מאפשר לנו לטייל בהיסטוריה של פריז ולמצוא שם מידע על המלכים והרוזנים, אך גם על לא מעט "אנשים קטנים" ומוכרים פחות שהפכו את פריז למה שהיא היום.


#היסטוריית המוזיאון

ההיסטוריה של פריז רצופת אלימות ומלחמות על שטחה, אך דווקא המוזיאון הזה, המציג את ההיסטוריה המפוארת שלה, ממוקם בתוך ארמון אינטימי ושקט. את הארמון בנתה אלמנתו של אדון דה-קרנוונואה, שהיה שליח מלך פולין בצרפת של המאה ה-16. מכיוון שאף צרפתי לא הצליח לבטא את שמו כראוי, עם השנים חלו שיבושים בשם והוא הפך לקרנבלה.

בשנת 1866 הארמון נקנה על ידי עיריית פריז. המטרה הראשית של העירייה הייתה לשכן בו פיסות ארכיטקטוניות חשובות שניצלו מההרס שנפוליאון כפה על פריז במסגרת תכנית הבניה מחדש. ככל שעברו השנים, המוזיאון התרחב לעבר ארמון פלטייה סן פארגו הצמוד אליו.

בשנות ה-50 של המאה ה-17 עבר הבית לידיים פרטיות. בתקופה זו השתנו האגף השמאלי ומבנה הכניסה. כמו כן, התווסף אגף ימני מעוטר בפסלים של ז'ראר ואן אוסטל.

בשנים 1664-1695 התגוררה בבית מאדאם דה סבינייה. אחריה התגורר פה מזכיר המלך, ברונה דה ראנסי, עד שנת 1777 ואחריו משפחתו של דופרה סן מור. (Dupré de Saint-Maur)

משנת 1989, המוזיאון מורכב משני מבנים: אוטל קרנוולה העתיק ואוטל לה פלטייה דה סן-פרגו. שני המבנים מופרדים למעשה על ידי ביתו של ויקטור הוגו, אך מקושרים זה עם זה דרך גלריה שמצויה בקומה הראשונה.

האתר מנוהל מאז שנת 1993 בידי ז'אן-מרק לרי.


מבט מקרוב על המוזיאון:

https://www.youtube.com/watch?v=RhSPhKNhGtU&t=571s

#על המוזיאון לאתנוגרפיה ולתרבות אפריקה, אסיה, אוקיאניה ואמריקה

מוזיאון רציף בְרַאנְלִי הוא מוזיאון לאתנוגרפיה ולתרבות אפריקה, אסיה, אוקיאניה ואמריקה הממוקם ברחוב רציף בראנלי, ברובע השביעי של העיר פריז, בסמוך למגדל אייפל. המוזיאון נקרא על שם הרחוב בו הוא נמצא, שנקרא על שם הפיזיקאי הצרפתי אדואר בראנלי.

מוזיאון הרציף נפתח ב-23 ביוני של שנת 2006, לאחר שוועדה מיוחדת, שהוקמה ביוזמת נשיא צרפת ז'אק שיראק, החליטה שהשטח הסמוך למגדל אייפל ישמש את המוזיאון.

תצוגת המוזיאון כוללת כ-267,000 מוצגים, מהם רק כ-3,500 מוצגים לקהל הרחב, כאשר התערוכות מתחלפות מדי פעם. הוא מציג את האוספים שהועברו מהמוזיאון הלאומי לאומנות אפריקה ואוקיאניה (הסגור כיום) וכן את אוספי מחלקת האֶתְנוֹגְרַפְיָה של מוזיאון האדם הסמוך. כמו כן, במוזיאון מוצגות יצירות רבות של אומנים אַבּוֹרִיגִ'ינִים אוסטרליים בני זמננו.

הבניין עוצב על ידי הארכיטקט הנודע ז'אן נובל. הוא דומה לגשר ענקי המוקף בגן הכולל 178 סוגי עצים, ביניהם עצי אדר, עצי דובדבן ומגנוליה. בצידו הדרום מערבי של המבנה עומד "קיר חי" שאורכו 200 מטרים וגובהו 12 מטרים, שתוכנן על ידי גיל קלמן ופטריק בלאנק. הקיר כולל מתקני השקיה המאפשרים את צמיחתו כל הזמן.

מתחם המוזיאון כולל את מבנה המוזיאון, הניצב על עמודים בקומה השנייה של המבנה, ואת גן המוזיאון הנמצא מתחתיו בקומה הראשונה.


#המוצגים במוזיאון

מוזיאון קֵה בְרַאנְלִי, שנחנך בשנת 2006 על ידי נשיא צרפת ז'אק שיראק, מוקדש לאמנות שבטית וכולל 300,000 מוצגים מאסיה, אפריקה, אוקייניה ואמריקה.
בניית המוזיאון נמשכה 11 שנים ועלתה 285 מיליון דולר.

אדריכל המוזיאון, ז'אן נובל הסביר כי מטרתו הייתה ליצור מעין שמורת טבע בעבור אוספי האמנות השבטית. 3500 פריטים יוצגו באופן קבוע במוזיאון ויסודרו באופן מעגלי. רבים מהמוצגים נמצאים בשטח צרפת בגלל העבר הקולוניאליסטי שלה ויש כאלו שחששו כי החשיפה המחודשת שלהם לקהל הרחב תעורר שוב את הוויכוח לגבי זכות הצרפתים להחזיק את המוצגים הללו, במקום בארצות המוצא שלהם. כמו כן, לטובת המוזיאון נלקחו מוצגים ממוזיאונים אחרים ויש חשש לרלוונטיות של האחרים. מוזיאון אחד כבר נסגר בעקבות השינוי.

בין אלפי הפריטים בתצוגה ניתן למצוא חפצים מפפואה ניו-גינאה, מסיכות מאפריקה, עיטורי ראש מהאמזונס, בגדים רקומים מווייטנאם ותכשיטי כלות מהמזרח התיכון. החלל הגבוה של המוזיאון מכיל גם טוֹטֶם אינדיאני בגובה של 14 מטרים ומגדל זכוכית שבו מוצגים חלק מהכלים המוזיקליים של המוזיאון.

שיראק הודה כי הוא מקווה שיום אחד ישתנה שמו של המוזיאון וייקרא על שמו, אך כרגע הוא עדיין קרוי מוזיאון קה ברנאלי.


#הקיר הירוק של המוזיאון

אתם עומדים מול גן נטוע מאונך ומרשים ביופיו? כנראה שאתם מול הקיר הירוק של מוזיאון קה ברנאלי.

הבניין גורם לעוברים ולשבים להביט בו בהשתאות בשל החזית העשירה מצמחים - מהרצפה ועד הגג.

את הקיר בנה פטריק בלאנק, בוטניקאי ומדען צרפתי, ששותל גינות על קירות החל מ-1994 ועבודתו המפורסמת ביותר היא הקיר הזה. הוא אחד מהחלוצים בתחום זה והוא פיתח מערכת המאפשרת להצמיח גנים אנכיים כמעט בכל מקום - בתוך המבנה בעזרה של תאורה מלאכותית, על קירות חיצוניים של בניינים או מבנים (אפילו ללא קיר תומך). הסיבה היא, שהמערכת קלה מאד ומשקלה לא עולה על 30 ק"ג למטר. הקיר בנוי מתשתית מתכת, משטח PVC ולבד, עליהם צומחים טחבים, שרכים, קיסוסים וצמחים נוספים שנבחרו מראש. הוא משחק עם גוונים וטקסטורות, כך שנוצרים שטיחים חיים מרשימים ותלת-ממדיים.

הגנים האנכיים של פטריק בלאנק, הוקמו ב-18 אתרים לפחות מסביב לעולם והם ההוכחה לכך שגם בתנאים לא מושלמים (חזיתות בניינים הפונים לרחובות הומים בעיר), יכולה להתפתח צמחיה מרשימה ושובה נפש.

בקיר 15,000 צמחים מ-150 זנים שונים.

גם הגנים שבתוך המוזיאון מרשימים, אך עיצוב הפנים הכללי זכה לביקורות קטלניות מאדריכלים שטענו שהעיצוב המשתלט תופס את כל תשומת הלב מהמוצגים.


מבט מקרוב על חלק מהמוצגים במוזיאון:
https://www.youtube.com/watch?v=rHYQf5Qxvv0

#על המוזיאון לאמנות אימפרסיוניסטית ופוסט-אימפרסיוניסטית

מוזיאון האורנז'רי ממוקם בסמוך לכיכר הקונקורד, בצד הדרומי של גני הטווילרי ועל גדת נהר הסן. זהו מוזיאון לאמנות אימפרסיוניסטית ופוסט-אימפרסיוניסטית. בשנת 1852 שימש עדיין מבנה המוזיאון כחממה עבור עצי התפוזים שגדלו בגני הארמון. מכאן גם הגיע שמו - "האורנז'רי" (חממת התפוזים).

הוא אינו גדול מדי ביחס למוזיאונים אחרים (גודלו רק אחוז אחד מכל מוזיאון הלובר הסמוך) והאמת היא שניתן לעבור על מגוון היצירות שבו בשעה וחצי עד שעתיים.

אחד המוצגים המפורסמים במקום הם ציורי "חבצלות המים" של קלוד מונה, שאורכן הכולל הוא 100 מטר! הציורים צוירו בין השנים 1914-1926 בהשראת הגן הידוע של מונה בביתו שבכפר ג'יברני (Giverny). הציורים פרושים על פני 2 חדרים אליפטיים היוצרים השתקפות יפהפייה עבור המבקרים והם ניתנו במתנה לממשלת צרפת לכבוד הניצחון הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. מונה ביקש במפורש שעבודתו תוצג באופן אסתטי ופואטי על מנת להציע מקום מפלט של רוגע ומחשבה עבור הפריזאים. הם הוצגו בקומת הקרקע של המבנה והוארו באור יום.

בשנת 1965 הוחלט להציג במבנה את אוסף וולטר-גיום הכולל ציורים אימפרסיוניסטים רבים. אוספיו של וולטר-גיום הצטברו עם השנים, בזכות היותו סוחר אמנות נודע. היצירות ייחודיות ומשקפות את הסגנון בעשורים הראשונים של המאה ה-20.

לצורך הצגת האוסף נבנתה קומה שנייה במבנה, וחבצלות המים הוארו באור מלאכותי, למרות בקשתו של מונה. כיום חזר המוזיאון להציגו באור יום.


#שיפוצים במבנה

בשנת 1999 נסגר המבנה למטרת שיפוצים. במסגרת השיפוצים נבנתה קומת מרתף המוארת בחלונות המאפשרים תאורה טבעית להצגת היצירות וכן פורקה הקומה העליונה של המבנה על מנת לאפשר את הצגת חבצלות המים שוב באור טבעי.

במהלך עבודת הבנייה והחפירה של קומת המרתף התגלו שרידיה של חומת העיר פריז, מהמאה ה-16. החומה מוצגת היום במוזיאון ומשמשת כאחד מהקירות של האולמות החדשים. בנוסף, נבנו מתחת לאדמה אולם הרצאות וספריה.

מבט מקרוב על המוזיאון:
https://www.youtube.com/watch?v=hUEbssoCtzI&t=59s

#על המתחם

אחד המקומות המפורסמים ביותר בצרפת הוא מתחם האינווליד. הוא נבנה ביוזמת המלך לואי ה-14 כבית חולים ("אוֹטֶל דֶז אֶנְוָולִיד"), שמטרתו הייתה להעניק מחסה וטיפול ל-7000 מחייליו שסבלו מנכות, זקנה או מומים אחרים. מדובר במעשה נדיר ומעורר הערכה, בהתחשב בעובדה שבאותה תקופה לא נטל השלטון אחריות על הנזק שחוללו המלחמות לחיילים שנשלחו להלחם בהן. בתקופה ההיא התגוררו בבית החולים 6000 חיילים, פצועי מלחמות צרפת. רבים לא יודעים שעד היום נותרו עוד כמה חיילים משוחררים המתארחים במתחם וזוכים לטיפול מסור. המתחם ממוקם ברובע השביעי של פריז, הנמצא בגדה השמאלית של העיר. היום משמש המקום כמוזיאון לאומי ולעתים נעשה בו שימוש למטרות צבאיות. בשנת 1789 נגנב נשק ממרתפי האינווליד ושימש לשחרור הבסטיליה במהפכה הצרפתית.

ברחבה של האינווליד נשללו דרגותיו של אלפרד דרייפוס לאחר שהורשע במשפט הריגול, מעשה שכולו אנטישמיות. כמה שנים לאחר מכן, לאחר שזוכה מאשמה, הן הוחזרו לו כאן מחדש.

בקפלת סן לואיס נמצאים הקברים של אחיו של נפוליאון ושל שרי הצבא של צרפת.


#אדריכלות
בנייתו של מתחם האינווליד הושלמה תוך חמש שנים מ-1671-1676. כיפת הזהב, השייכת למעשה לכנסיית סן לואיס, מורכבת משישה קילוגרמים של ריקועי זהב. הארכיטקט השתמש בסגנון שנחשב בצרפת לסגנון האופייני לישועים (חברי המסדר של ישו) ושאב את הרעיון המקורי מהכנסיית הישועים הראשונה שנבנתה ברומא. למרות זאת, הוא השתמש גם ביסודות קלאסיים שהפכו את הסגנון למזוהה עם פריז. מתחת לכיפה המוזהבת יש 6 קברים ובהם גופתו של נפוליאון שהוחזרה לפריז מסנט הלנה בשנת 1840. ב-1861 בהלוויה ממלכתית רשמית הוכנס נפוליאון לקבורה בכנסיית הדום.


#מה במתחם?
בחזית הבניין מקשטים פסלים של מארס ומינרווה - אלי המלחמה והתבונה שפוסלו על ידי גיום קוסטו (Guillaume Coustou). בגמלון (המשולש) שעל החזית, תוכלו לראות פסל נוסף של קוסטו - לואי ה-14 כשהוא רוכב על סוסו.
במתחם תוכלו למצוא ארבעה מוזיאונים: המוזיאון להיסטוריה בת זמננו, מוזיאון הדגמים, מוזיאון הצבא (בו תוכלו למצוא את המדים, שריונו האישי וחפצים נוספים של נפוליאון) ומוזיאון מסדר השחרור. כמו כן, יש בו שתי כנסיות: כנסיית סן לואי דס אינווליד וכנסיית הדום. במתחם גם כמה מוסדות לאומיים חשובים לצרפת: האסיפה הלאומית ומשרדי הממשלה.

במתחם האינווליד טיילת, מכוסת מדשאות ועצים.


#מה קרה פה?
אחד האירועים שהתרחשו כאן, היה בשנת 1894, כשדרגותיו של אלפרד דרייפוס נשללו ממנו בטקס משפיל, בחזית המבנה הראשי. גיבור פרשת דרייפוס הואשם בריגול למען גרמניה ולאחר שהורשע, בלי כל קשר למציאות, נערך כאן טקס שלילת הדרגות.

שנים אחר-כך, לאחר מאבק ציבורי למשפט חוזר, לאחר הרשעה חוזרת ואז חנינה וזיכוי ב-1906, נערך כאן, בחצר המרכזית של המתחם, טקס שונה, שבו הוחזרו הדרגות של דרייפוס.


#על המוזיאונים במתחם
במתחם האינווליד ישנם כמה מוזיאונים חשובים:

• מוזיאון להיסטוריה של הצבא (Musée historique de l'Armée) - המוזיאון שהוקם באמצע המאה ה-19, החל בתור מוזיאון הארטילריה. עם השנים השתלב עם מוזיאון הצבא וכיום הוא מציג כלי נשק היסטוריים, מדים, כלי שריון, עיטורים של הצבא הצרפתי ועוד. המוזיאון נפרש על שטח עצום של כ-12 אלף מטרים רבועים וכולל חצר גדולה ומרשימה. הסדר הכרונולוגי מאפשר מבט מקיף ועמוק על המלחמות בהן צרפת לקחה חלק באמצעות מידע היסטורי רב, סרטונים, תמונות, ציורים ומאות אלפי מוצגים צבאיים הממחישים את אופי התקופה. הקומות על מלחמות העולם הראשונה והשנייה מרתקות ומומלצות.

מוזיאון מפות התבליט (Musée des Plans-Reliefs) - מפות התבליט ודגמים תלת ממדיים של ערי צרפת, נועדו על מנת ללמוד את דרכי התקיפה וההגנה על הערים במידה ותפרוץ מלחמה. הדגמים הללו נבנו לשימושו של לואי ה-14 על מנת לאפשר תכנון טקטיקות צבאיות של תקיפה, הגנה ומהלכים בשעת קרבות. למעלה מ-100 דגמים נבנו על ידי טובי ההנדסאים והאדריכלים של פריז והם נשמרו לאורך מאות שנים. במאה ה-18 רצו להיפטר מהם, אך הדגמים נשמרו והעוברו למתחם בו הם נמצאים עד היום. נפוליאון הורה בתקופת שלטונו להוסיף עוד כמה דגמים. המוזיאון פתוח לקהל הרחב החל משנת 1943 ומהווה עדות היסטורית למראה של צרפת בימים עברו.

מוזיאון מסדר השחרור (Musée de l'Ordre de la Libération) - "מסדר השחרור" הוקם על ידי שארל דה גול בשנות ה-40 של המאה ה-20 והוא הוביל את "צרפת החופשית" ואת ההתנגדות לכיבוש הנאצי. "מסדר השחרור" הוא המסדר השני בחשיבותו בצרפת. המוזיאון כולל מוצגים רבים מימי מלחמת העולם השנייה, כלי נשק של חברי המסדר ותיעוד היסטורי של פעולת אנשי "מסדר השחרור".


מבט מקרוב:

https://youtu.be/yM4LIGCZfiA


קברו של נפוליאון שבפנים:

https://youtu.be/fITk98T9z9U


והאינווליד מבחוץ:

https://youtu.be/TdxfjqiDifc

#על המוזיאון הלאומי גימה לאמנות אסייתית

מוזיאון גימה הוא מוזיאון קטן ואיכותי, הממוקם ברחוב דאינה שברובע ה-16 של העיר פריז ובו אוצרות נהדרים. המוזיאון מוקדש לאמנות אסיה וכולל את אוסף האמנות האסייתית הגדול ביותר בעולם (מחוץ לאסיה עצמה). הוא מכיל 45 אלף מוצגים, חלקם בני 5,000 שנים, שכולם הובאו מסין, יפן, הודו, לאוס, נפאל, וייטנאם ומדינות נוספות. בשנת 1885 עבר המוזיאון מהעיר טולוז ונפתח בפריז. הוא נחנך ב-1889.

המוזיאון נוסד בשנת 1879 בעיר ליון שבצרפת על ידי התעשיין אמיל אטיין ג'ימה, שקיבל משימה משר החינוך הצרפתי לאסוף ממצאים מהמזרח הרחוק. המוזיאון הציג את המוצגים שנאספו במסעותיו של ג'ימה וכללו 20,000 כלי חרס סיניים ו - 11,000 יצירות אמנות יפניים, עבודות פיסול, תכשיטים, תמונות בסגנונות ציור שונים ורישומים וכן ממצאים ממצרים העתיקה, יוון העתיקה והאימפריה הרומית.

המוזיאון כולל אגפים, אולמות וחדרים לתצוגות קבועות, אך גם לתערוכות מתחלפות.

באגף נפרד של המוזיאון ניתן לבקר בגן יפני נעים ובו מפל מים קטן.

שווה לבקר גם בספרייה מחופת העץ שנמצאת בקומה העליונה.

מבט מקרוב על המוזיאון:
https://www.youtube.com/watch?v=-GA5vG53LiU

#על המוזיאון
באירופה נוכל למצוא הרבה קהילות יהודיות, אך יהדות צרפת היא אולי הגדולה והמפוארת ביותר. תולדות הקהילה כוללות עליות ומורדות ביחס השלטון והחברה הצרפתית ליהודים. המוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות מעניין, מרגש ומעורר מחשבות לגבי הסוגיה של מיהו יהודי בכלל ומיהו יהודי צרפתי בפרט. הוא שוכן ברובע מארה שבמרכז פריז, ברחוב טמפל (שפירוש שמו הוא "מקדש").

בשנת 1986 ייעד ז'אק שיראק, אז ראש עיריית פריז, מבנה ששימש בעבר כבית מלון פרטי מפואר, לטובת מוזיאון שיוקדש ליהדות צרפת. כבר משנת 1948 היה מוזיאון פעיל בפריז, שהוקדש לאמנות יהודית. רבים מאוספיו הועברו למוזיאון החדש.



#תוכן המוזיאון
המוזיאון, שנפתח ב-1998, לאחר הכשרה בת 5 שנים של הבניין, מכיל תצוגה מכובדת ומאירת עיניים של ההיסטוריה היהודית בעיר. מוצג בו מקבץ מרשים של יצירות אמנות פרי מכחולם של יהודים תושבי העיר. בין היתר תוכלו ליהנות כאן מעבודות של חיים סוטין, מארק שאגאל וחיים ליפשיץ ולידם אוסף של תשמישי קדושה וחפצי יודאיקה עתיקים וכן יצירה חדשה של כריסטיאן בולטנסקי, המנציחה את דיירי הבניין היהודים שנספו בשואה.

במאה ה-19 הוסיפו לבניין שבו שוכן המוזיאון שלוש קומות, שסולקו בשיפוצים בהמשך. אז חילקו אותו לדירות קטנות, שבהן שיכנו משפחות של מהגרים יהודים מפולין, מרומניה ומאוקראינה. בזמן הכיבוש הנאצי הגלתה אותם משטרת פריז למחנה הריכוז דראנסי (Drancy), שממנו הובלו להשמדה. 13 מדיירי הבית לא שבו, והמוזיאון הפועל בו כיום זוכר ומזכיר אותם.

בחצר הפנימית הקטנה פרוש, מראש הבניין ועד הקרקע, המיצב של כריסטיאן בולטנסקי, המכונה "תושבי הוטל סנט-אניין, 1939". עבודה מאופקת זאת מתעדת את שמותיהם של תושבי הבית, שבשביל להנציחם שִחזר האמן את צורתן של מודעות האבל, שהיו נהוגות במזרח אירופה. לעיתים, בנוסף לשם, רשומים גם מקום הלידה והמקצוע, כמו לסמן את קטיעתו הטראגית של סיפור שלא סופר.

במוזיאון יש ספרייה גדולה המתמקדת ביהדות ובהיסטוריה של עם ישראל באירופה ובארץ ישראל.



#על פרשת דרייפוס
הרבה תשומת לב מקבלת במוזיאון פרשה היסטורית זו. פרשת דרייפוס הייתה עלילה אנטישמית שהתרחשה בצרפת של 1895. במהלכה הואשם אלפרד דרייפוס, קצין תותחנים יהודי-צרפתי בדרגת סרן, כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה. זאת לאחר שהמודיעין של הצבא הצרפתי חשף איגרת שנשלחה אל השגרירות הגרמנית בפריז ובה פירוט של מסמכים צבאיים חסויים. על אף שלא נמצאו ראיות ממשיות נגדו, נחשד אלפרד דרייפוס בשליחת האיגרת והועמד לדין בבית דין צבאי. אך לא רק שלא נמצאו ראיות נגדו, על מנת להשיג הכרעה במשפט הציגה התביעה ראיות מזויפות, שלא הגיעו לעיונה של ההגנה. דרייפוס דחה בכל תוקף את אשמת הריגול אך הראיות הבדויות ששכנעו את השופטים באשמתו פסקו כי הוא אשם בבגידה. הוא נידון למאסר עולם באי השדים שמול חופי גיאנה הצרפתית.

לאחר ההרשעה והכליאה היו במהלך השנים לא מעט אנשים שניסו להוכיח את חפותו של דרייפוס. הציבור הצרפתי גילה עניין עמוק בפרשה ואף התחלק לשני מחנות יריבים. עם הצטברותם של חשדות רבים לגבי זיוף הראיות, נערך בתאריך 8 באוגוסט 1899 משפטו החוזר של דרייפוס. לנוכח התנאים הקשים בכלא, היה מצבו הפיזי והנפשי כבר קשה והוא נמצא אשם בשנית. בשל "נסיבות מקלות", נידון ל-10 שנות מאסר בלבד. 10 ימים לאחר מכן, קיבל חנינה מהנשיא אמיל לובה ושוחרר ממאסר.

רק בשנת 1906 זיכה אותו בית המשפט מכל אשמה, שמו טוהר ודרייפוס הוחזר לצבא בתור רב סרן.

#על מוזיאון קלוני לימי הביניים

המבנה המהווה את הדוגמה הטובה ביותר לאדריכלות ימי הביניים בפריז, הוא המוזיאון הלאומי לימי הביניים, הממוקם ברובע החמישי של פריז. בשנת 1843 קנה אלכסנדר די סומרארד, אספן אמנות ימי הביניים, את המבנה, שיכן בו את אוספיו והפך אותו למוזיאון. לאחר מותו נרכש האוסף על ידי המדינה ובנו הפך לאוצר הראשון של המוזיאון. המוזיאון הפך ציבורי בשנת 1833.

במוזיאון רהיטים וחפצי אמנות מימי הביניים וכן תכשיטים מזהב וחפצי שנהב. יש במוזיאון אוסף עשיר ביותר של פיסול, קרמיקה, גילוף, שטיחים, חפצי אומנות שונים בזהב ובברונזה, עבודות זכוכית, מתכת, עץ ושנהב, כלי נשק, תכשיטים וחפצי יום יום מימי הביניים. במיוחד ראויים לציון שטיחי הקיר המרהיבים המוצגים בו והיצירה המוכרת בשם 'הגברת והחד קרן' - סדרה של 6 שטיחי קיר יפים מהמאה ה-15, המציגה דמויות של נשים לצד חדי קרן.


#מוצגים ארכאולוגים
חשיבותו של המוזיאון היא לא רק באוסף המוצגים העשיר והמרשים שלו, אלא גם בשילוב המוצגים הארכאולוגים האותנטיים המוצגים בו מהעת העתיקה ועד היום. כי מתחת למבנה התגלו שרידי מרחצאות רומיים, מהמאה ה-3 לספירה, המכונים "מרחצאות קלוני". במרחצאות מוצגים חפצים שמקורם בתקופה הרומית ובהם "עמוד יורדי הסירות", המכונה גם "עמוד הימאים". על העמוד שעשוי מאבן גיר גולפו במאה הראשונה אלים מהמיתולוגיה הרומית. ככל הנראה הוא עמד במקדש הגאלי-רומי שעמד בפריז בעבר. במקור היה גובהו 5.24 מטרים, אך כיום נותרו ממנו רק חלקים. חלק מהמרחצאות העתיקים נשמר יפה מאד. כמו למשל 'אולם הקירור' שבו עובי הקירות הוא כשני מטרים, וגובה התקרה שלו הוא כ- 15 מטרים.

באולם הסמוך לו מוצגים 21 ראשי פסלים, חלקם שבורים, והם מיוחסים למלכי יהודה וישראל. האמת היא, שהפסלים כלל אינם שייכים למקום - הם התגלו במקרה בבניין עתיק בפריז, ומבדיקה עלה כי הראשים אלה נכרתו מעל 21 פסלי המלכים שניצבו על חזית קתדרלת נוטרדאם. בזמן המהפכה, המהפכנים הפורעים חשבו בטעות כי אלה פסלים של מלכים צרפתיים, ובחמת זעם כנגד בית המלוכה, ניפצו אותם מבלי לדעת כי אלה בכלל פסלים של מלכי יהודה וישראל שלא עשו להם כל רע.

בחצר המוזיאון כדאי לשים לב לבאר העתיקה ששימשה את הנזירים בימי קדם, היא אמנם אינה בשימוש אך היא שופעת מים.


#על הגבירה והחד קרן
במוזיאון קלוני תוכלו למצוא את היצירה המוכרת "הגבירה וחד הקרן", יצירת פאר השייכת לאמנות ימי הביניים ובה שישה שטיחי קיר שנארגו בפלנדריה במאה ה-16.
חמישה מהשטיחים מתארים את חמשת החושים: טעם, שמיעה, ראייה, ריח ומגע. השטיח האחרון נקרא "לתשוקתי היחידה".

שימו לב שהשטיחים גדולים מאד ומרשימים. התקרבו וראו את הצבעים שבהם הם נצבעו. אלו פיגמנטים טבעיים שנוצרו באותה תקופה בטכניקות קדומות. שבו עם הגב אל השטיח הגדול מכולם, זה עם האוהל הכחול. עכשיו הביטו לצד שמאל שלכם. אל השטיח הראשון.

בשטיח המתאר את חוש הטעם מוצגת הגבירה כשהיא לוקחת ממתק ממגש המוחזק על ידי משרתת. האריה וחד הקרן עומדים משני צדדיה ומחזיקים נסי דגלים.

בשטיח המתאר את חוש השמיעה מנגנת הגבירה על עוגב שעומד על שולחן המכוסה בשטיח טורקי. המשרתת במקרה זה מחזיקה את העוגב. גם כאן האריה וחד הקרן עומדים משני צידי הגבירה ומחזיקים נסי דגלים, אך בשטיח זה הם פונים לכיוונים הפוכים מאשר בשאר השטיחים.

בשטיח המתאר את חוש הראייה יושבת הגבירה ומראה בידה, חד-קרן כורע לרגלה ומביט אל בבואתו שבמראה. האריה עומד מצד שמאל שלה ומחזיק בידו נס דגל.

בשטיח המתאר את חוש הריח עומדת הגבירה ומחזיקה זר פרחים. המשרתת שלה עומדת ומחזיקה לידה סל מלא פרחים. משני צידי של הגבירה עומדים האריה וחד הקרן ומחזיקים נסי דגלים.

בשטיח המתאר את חוש המגע עומדת הגבירה ונוגעת בקרן של חד-הקרן. בידה האחרת היא מחזיקה נס דגל. האריה מביט בה.

בשטיח האחרון, "לתשוקתי היחידה", הגבירה עומדת במרכז שטיח ומשרתה עומדת לימינה ומחזיקה בתיבה. הגבירה מניחה את השרשרת שהיא עונדת בתיבה. מצד שמאל שלה ניתן לראות שק עם מטבעות. האריה וחד הקרן גם כאן משני צידיה של הגבירה, עומדים ומחזיקים נסי דגלים.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על מוזיאון קלוני:

https://www.youtube.com/watch?v=aiHf79fbidQ

#היסטוריית מוזיאון רודן

מוזיאון רודן שוכן בארמון יפה מן המאה ה – 18 שנקרא Hotel Biron. הארמון נבנה בשנת 1731 כבית מגורים מפואר של ספר צמרת שהתעשר, וביקש להקים לעצמו את הבית היפה ביותר שראתה פריז של אותם ימים. לאחר מות הבעלים המקוריים, החליף הארמון מספר ידיים עד שבשנת 1905, הארמון נרכש על ידי הממשלה הצרפתית וחולק למספר יחידות דיור מפוארות ויקרות.

העיצוב המיוחד של הארמון והגנים המרהיבים המקיפים אותו, משכו לשם אמנים שונים כמו הנרי מאטיס, ובשנת 1908 גם הפסל אוגוסט רודן שכר חלק מקומת הקרקע של הארמון על מנת לאחסן שם את יצירותיו. בחדרים ששכר הוא השתמש כסטודיו, בו הוא עבד ואירח את חבריו הרבים. במקביל, פתח רודן במגעים עם ממשלת צרפת, כדי להגשים את משאת חייו: להפוך את הארמון למוזיאון שיוקדש ליצירותיו.

בשנת 1916, תמורת הסכמה להקים את המוזיאון, תרם רודן למדינה את כל עבודותיו, הפסלים והציורים שלו, הצילומים והארכיונים וכן את האוספים הפרטיים שצבר במשך השנים. אלא שרודן לא זכה לראות את חלומו מתגשם - הוא נפטר בשנת 1917, ואילו המוזיאון פתח את שעריו לקהל הרחב רק שנתיים לאחר מכן.


#מה במוזיאון

בשבעה עשר אולמות התצוגה של הארמון, ובגן הפסלים הצמוד, ניתן לראות את יצירותיות המפורסמות של אוגוסט רודן, ביניהם גם כאלו שהקנו לו תהילה רבה כמו "האדם החושב", "הבורגנים של קאלה" ועוד. לצד עבודותיו של רודן, מוצגות כאן גם יצירותיה של קמי קלודל, מי שהייתה תלמידתו ואהובתו ופסלת מחוננת בפני עצמה, ויצירות של אמנים נוספים, כמו ואן גוך, רנואר, מונה ומונק.

אחד הפסלים המפורסמים של רודן, 'תקופת הברונזה' שמו, עורר סערה גדולה כשהוצג לראשונה ב-1877. היה זה פסל של גבר עירום שנראה כה טבעי ואמיתי עד שהאמן הואשם שיצק אותו על מודל אנושי חי. אחרי שהתברר שלהאשמות אין כל בסיס, התחלפה הסערה בהערצה גדולה, ורודן זכה להערכה רבה כאחד מגדולי הפסלים בעולם.

פסל מפורסם נוסף, אולי המפורסם בפסליו של האמן, הוא פסל 'האדם החושב' - דמות אדם מכונס בעצמו, תומך ראשו בידו בתנוחת הרהור. פסל זה היה חלק מעבודה מקיפה של רודן, 'שערי השאול' שפוסלה בהשראת 'הקומדיה האלוהית' של דאנטה, אך הוא הוצג גם כפסל עצמאי. בשנת 1906 הוצב 'האדם החושב' בחזית הפנתיאון בפריז, ובכך היה לפסל הראשון של האמן שהוצג במקום ציבורי בפריז. לאחר פתיחת מוזיאון רודן, הועתק הפסל לגן הפסלים של ארמון בירון, שם הוא ניצב עד היום.


#אוגוסט רודן

מוזיאון רודן נקרא על שמו של הפסל הצרפתי אוגוסט רודן, שידוע בסגנונו הריאליסטי ובמיוחד בזכות פסלו המפורסם "האדם החושב".

רודן נולד בפריז למשפחה ענייה ולמרות כשרונו הרב, בתחילת דרכו האמנותית הוא לא הצליח להמריא. במשך עשרים שנה הוא התפרנס מביצוע עבודות גילוף ושלוש פעמים הוא נדחה כשביקש להתקבל ל"אקול דה בוזאר" (בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות).

המפנה החל באמצע שנות השבעים של המאה ה-19, בזמן שסייר באיטליה וראה את יצירותיו של מיכלאנג'לו, מהן הוא שאב את ההשראה ליצירתו "תקופת הברונזה". הדמויות של רודן היו כה ריאליסטיות ורחוקות ממה שהיה נהוג באותה התקופה, עד שהאשימו אותו שהשתמש ביציקת גופם של דוגמנים חיים. לאחר שהתברר שאין להאשמות נגדו כל בסיס, הוא זכה להערצה עצומה על ההישג המרשים והוכר כאחד מגדולי הפסלים בעולם.


#מוזיאון רודן לתיירים

הבית, בית הקפה והגן של מוזיאון רודן מוקדשים לעבודותיו של הפסל הגאון רודן, שגר ופיסל כאן בשנותיו האחרונות. זהו מוזיאון קטן ואחד מהמיוחדים והיפים בעיר. רבים בוחרים במוזיאון זה כאהוב עליהם בפריז בשל יופיו והאווירה הנעימה והאמנותית שלו, ביחד עם הפסלים המרהיבים שהופכים את רודן לממשיכם של הַפַּסָּלִים בני התקופה הקלאסית.

המוזיאון נפתח בשנת 1919 והוא ממוקם ב"אוטל בירון", שהוקם בשנת 1727 ושבו התגורר רודן מאז שנת 1908.

אם באתם לכאן עם הילדים והמוזיאון לא מצליח לסקרן אותם מספיק, אתם יכולים לטייל בגן המוזיאון ולהסתכל על עבודות הפיסול של רודן. אתם גם יכולים לשבת בבית הקפה של המוזיאון, כי הוא פתוח לכיוון הגן ובזמן הישיבה הנינוחה שלכם, המבוגרים, תוכלו לתת לילדים להשתולל במדשאות וללמוד על יצירותיו של רודן דרך הפסלים המוצבים בגן.

אוטל בירון עבר שיפוץ גדול של 3 שנים, שיפוץ שעלותו 16 מליון יורו והוא נפתח מחדש בנובמבר 2015. אז גם נחשפו בו 600 פריטים שמעולם לא הוצגו.


#יצירותיו הבולטות של רודן

כמה מהפסלים המוכרים של רודן, אותם תוכלו למצוא במוזיאון:

#שערי השאול
זהו פרויקט פיסולי ענק שאותו הזמינה ממשלת צרפת - שער ברונזה גדול בשם "שערי השאול". השער עתיד היה להיות הפתח למוזיאון לאמנות עיטורית, אך זה לא התממש כיוון שהוא לא קם מעולם והשער עצמו לא הושלם במשך 37 השנים עד מותו של הפסל.

#האדם החושב
אחד מהפסלים המפורסמים ביותר של רודן. הוא מתאר אדם שקוע במחשבות עמוקות, עשוי ברונזה. סיום בנייתו הייתה ב-1902 ושנתיים לאחר מכן הפסל יצא לתצוגה לציבור. האמת היא, שרודן קרא לו "דנטה החושב" אבל השם המקובל והידוע יותר הוא "האדם החושב".

#שועי העיר קאלה
הפסל הושלם בשנת 1888 ומתאר את כניעתה של העיר קאלה בשנת 1347 לאדוארד השלישי, לאחר מצור שנמשך למעלה משנה, במהלך מלחמת מאה השנים. אדוארד השלישי הציע לא להרוס את העיר, בתנאי שכל ששת החשובים בנכבדי העיר יגיעו ויקריבו את חייהם. לאחר שהסכימו ששת הנכבדים ולאחר שכנוע רב מצד מלכת אנגליה פיליפה מהאיינולט, הסכים אדוארד השלישי לא להוציא לפועל את ההוצאה להורג. הפסל מציג את אופייה השונה של כל אחת מששת הדמויות. הפסל היה שנוי במחלוקת כיוון שרודן בחר להציג את נציגי העיר כאנשים שבורים ולא כגיבורים.

#תקופת הברונזה
זהו אחד הפסלים המפורסמים של רודן והוא עורר סערה גדולה כשהוצג לראשונה ב-1877. הסיבה הייתה שהפסל של הגבר העירום נראה כה טבעי ואמיתי עד שהאמן הואשם שיצק אותו על מודל אנושי, אדם חי. אחרי שהתברר שלהאשמות אין כל בסיס, הכירו בו כגאון והוא זכה בהערצה והערכה רבה כאחד מגדולי הפסלים בעולם. רבים ראו בו מאז כממשיכם של הַפַּסָּלִים הגדולים של התקופה הקלאסית.


#גני רודן
גני רודן הם פלא קסום, כמו פנינה בתוך מתחם המוזיאון. יש בהם המון יופי. לא פאר, אלא יופי פשוט, מרחיב-לב, מעורר ומרגיע בו זמנית. סימטריה קלאסית ופסלים קלאסיים. אי אפשר להגיד שהפסלים המפוזרים בגן הם רק יפים, אלא גם מעוררים לא מעט מחשבה. מדי פעם ניתן לראות תיירים המנסים לחקות את התנוחות המסובכות יותר או פחות של הפסלים.

הגנים משתרעים על פני שלושה דונם ומחולקים לגן ורדים ולגן נוי גדול.

בין שני המבנים המרכזיים של המוזיאון מצוי לו גן מקסים ובו יכולים העוברים לחזות בעוד "איש חושב" ובוורדים המפורסמים של הגנים. אך כדי לגלות את הגנים הרחבים והגדולים, צריך לעבור את המבנה הרחב.

כדי להגיע לעוד גן קסום, קטן יותר מהקודמים, לכו עד הסוף, אל הבריכה הגדולה המוקפת בפסלים. כשנדמה שהגן נגמר - המשיכו מעבר לקשתות הגדולות. שם יש גן קטן, עם אווירה אנגלית ואפלולית.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מאוקטובר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על המוזיאון:

https://www.youtube.com/watch?v=wItu0e07KNk

#על המוזיאון

מוזיאון הצבא, הסוקר את ההיסטוריה הצבאית של צרפת, הוא אחד המוזיאונים הגדולים מסוגו בעולם. המוזיאון ממוקם ב"ארמון האינווליד" שברובע השביעי של העיר פריז, בירת צרפת. הוא הוקם בשנת 1896, ומוזג בשנת 1905 עם מוזיאון הארטילריה (מוזיאון שהוקם במקום זמן קצר לאחר התבוסה במלחמת פרוסיה-צרפת). מיזוג זה יצר את מוזיאון הצבא של ימינו.

במוזיאון למעלה מ-500,000 מוצגים, ביניהם כלי נשק, שריון, ארטילריה, מדים, עיטורים, ציורים ופסלים המוצגים בשטח של כ-12,000 מטרים רבועים. באולמות התצוגה אפשר לראות דגלים צבאיים, בובות של חיילים ופרשים על מדיהם וכלי נשקם, מהתקופות ההיסטוריות השונות. ילדים חובבי תותחים ושריוני אבירים ימצאו פה עולם מרתק.

המוזיאון מחולק לשני אגפים: באגף המערבי בקומת הקרקע מוצגים כלי נשק וציוד מסין, יפן, הודו וטורקיה, בקומה השניה מוצגים פריטים מהמאות ה-14 עד ה-18, ובקומה השלישית ארטילריה. באגף המזרחי קיימות תצוגות מימי לואי ה-16 ועד נפוליאון השלישי (קומות שניה ושלישית). כל קומה מחולקת לחדרים המציגים תקופה אחרת בהיסטוריה הצבאית והמלחמתית הכללית והצרפתית, בפרט מתקופת האבן ועד מלחמת העולם השניה. בין שני האגפים נמצאת כנסיית החיילים, שהיא חלק מה"דום".

עוד מוצג במקום גם שחזור מפורט של חדרו הפרטי של נפוליאון מביתו באי סנט הלנה, אותו חדר שבו נפטר בשנת 1821. אגב, בשנת 2005, חגג המוזיאון את שנתו המאה בחנוכת האגף המערבי המחודש.


#מתחם האינווליד

מתחם זה ממוקם ברובע השביעי של פריז ומהווה קומפלקס מפורסם שבו נמצאים מבנים ומוזיאונים העוסקים בהיסטוריה הצבאית של צרפת. במקום תוכלו למצוא את מוזיאון הצבא, את קבר נפוליאון המפואר בכנסיית הדום, בית מחסה לפצועים ונכי מלחמות מהמאה ה-17, מוזיאון הדגמים, מוזיאון מסדר השחרור וכנסיית סן לואי דה-אינווליד. בכרטיס כניסה אחד תוכלו לבקר בכל המקומות.

המתחם נבנה בשנת 1671, לאחר הוראה של המלך לואי ה-14. באותה התקופה, השלטון בדרך כלל לא לקח אחריות על הנזקים שחוללו המלחמות לחיילים שנשלחו אליהן. בצעד יוצא דופן המלך החליט להקים את המתחם לרווחתם של הנכים והפצועים - מעשה ראוי לציון. בתקופה ההיא, המתחם נקרא "בית הנכים" ושכנו בו בזמנים העמוסים יותר מ-5000 חיילים. למעשה, עד היום מתגוררים בו חיילים משוחררים.

גם הכנסיות הנמצאות בקומפלקס התווספו בתקופתו של המלך, שהחליט כי יש צורך בקפלה שתשמש מקום תפילה לחיילים (כנסיית סן לואי דה אינווליד) וקפלה מלכותית פרטית (כנסיית הדום).


מבט מקרוב:

https://youtu.be/elnbfmDi0T0

#על הגלריה לצילום עכשווי ולאמנות וידאו

הגלריה הלאומית זֶ'ה דֶה פּוֹם היא חלל תצוגה נהדר ובו תערוכות מתחלפות המוקדשות לאמנות עכשווית וצילום.

הגלריה נמצאת בגני טווילרי, בקצה הצפון-מערבי של כיכר הקונקורד, ברובע הראשון של פריז. שטח התצוגה בגלריה הוא 1,200 מטרים רבועים. היא נבנתה בשנת 1861, בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי. אך בהתחלה ניתן היה למצוא במתחם רק מגרשי טניס. שמו של המבנה נגזר מהכינוי הישן למשחק הטניס בצרפת – "זֶ'ה דֶה פּוֹם".

משנת 1909 הוקדש המבנה לאמנות, בשיתוף עם מוסדות האמנות, מוזיאון האורנז'רי ומוזיאון הלובר. בזמן מלחמת העולם השנייה, שימש המבנה לאכסון יצירות של אמנים יהודים שהוחרמו בידי הנאצים. בין השנים 1947 ל-1986, שנת חנוכתו של מוזיאון ד'אורסי, הציגה גלריית ז'ה דה פום יצירות אימפרסיוניסטיות.

ביוזמתו של שר התרבות ז'אק לאנג, שופצה הגלריה בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20 והיא נפתחה מחדש לאחר מכן תחת השם "הגלריה הלאומית ז'ה דה פום". אתר התצוגות החדש יועד לאמנות מודרנית ועכשווית מסוגים שונים, אך משנת 2004 הוא מוקדש רק לתערוכות צילום עכשווי ולאמנות וידאו.

הגלריה מומלצת בעיקר לחובבי אמנות מודרנית.


#משמעותו של בית
באמנות כמו באמנות, נושאים פוליטיים ומחלוקות עולים לא פעם. בשנת 2013 הוקמה בגלריה תערוכה של צלמת פלסטינית אחלאם שיבלי, "פנטום בית", העוסקת במשמעויות הסותרות שהמושג בית עשוי לעורר.

בין הצילומים בתערוכה הוצגו דיוקנאות של מבצעי פיגועי התאבדות בליווי טקסטים של היוצרת. תצלום אחד שבו כונה מבצע הפיגוע בשם "מרטיר" עורר סערה במיוחד והגלריה הסבירה כי סדרת הצילומים הזו היא חלק מסדרה גדולה שמאתגרת את הסתירות במושג הבית ודחתה את ההאשמה בדבר עידוד טרור. הגלריה אף הבהירה כי הכינוי "מרטיר" ניתן ליצירה על ידי האמנית והוא אינו מייצג את עמדת הגלריה. לצד התצלום הוצבו שלטים המבהירים זאת.

תערוכה עוררה מחלוקת והקהילה היהודית בצרפת הפעילה לחץ ואף איימה על הגלריה עד כדי תגבור האבטחה בכניסה לגלריה.

הגלריה הואשמה בכך שהיא עושה "גלורפיקציה לטרור" והארגונים היהודיים בצרפת מחו על שימוש בכספי המדינה לצורך כך. רוג'ר קוקרמן, נשיא הארגונים היהודיים גם שלח מכתב לשר התרבות הצרפתי שביקש הבהרה מהגלריה לגבי ההחלטה לאפשר את התערוכה.

מנגד, אמנים, אוצרים ומנהלי מוזאונים תמכו באמנית, באוצרת התערוכה ובחופש הביטוי.

לאחר בירור הנושא, משרד התרבות הצרפתי הודיע כי זכותה של הגלריה להציג את התערוכה אך הוסיף כי התהייה לגבי גבולות חופש הביטוי של אמן היא שאלה שחשוב לעסוק בה.


מבט מקרוב לצילומים בגלריה:

https://youtu.be/14W4D48AjyA

#על המוזיאון של התקופה הרומנטית

מוזיאון הרומנטיקה, המכונה גם בשם, "מוזיאון התקופה הרומנטית", נמצא ברובע התשיעי של פריז, לא הרחק מבית האופרה. הוא מוקף חצר פורחת ושיחי ורדים ומתעד את התקופה הרומנטית, באמצעות חפצי אומנות ושלל הרצאות. מוזיאון הרומנטיקה נמצא קרוב לכיכר פיגאל שברובע ה-9. המוזיאון שוכן בתוך וילה שנבנתה בשנת 1830 ובה התגורר צייר הולנדי בשם ארי שפר, שהיה הצייר האהוב ביותר על מלך צרפת האחרון לואי פיליפ.

במהלך המאה ה-19 הווילה שימשה למקום מפגש של האליטה האמנותית, משוררים ומלחינים, ציירים וסופרים. ביניהם: המשורר למרטין, המלחין רוסיני, הצייר דלקרואה Delacroix והסופרת ז'ורז' סאנד עם מאהבה, המלחין פרדריק שופן. לאחר מותו של שפר עברה הווילה בירושה לבני משפחתו ובשנת 1982 היא הפכה למוזיאון המוקדש ליצירותיו של שפר ולחייה הסוערים של ז'ורז' סאנד.

בתצוגות המוזיאון יצירות אומנות המשויכות לתקופה והאסכולה הרומנטית. הוא מציג את היצירות של שפר מהשנים 1795-1858, בהם היה מארח בביתו את אנשי הרוח והמלחינים המפורסמים בתקופתו. האווירה במקום בוהמיינית ביותר ונדמה כאילו קפא בו הזמן, הרחק במאה ה-19.

הבית בו שוכן המוזיאון נבנה במאה ה-18 על ידי תלמידו (וקרוב משפחתו) של ונטורה רודריגז המהולל. המוזיאון מציג אוסף של רהיטים, כלי מוזיקה, פורצלן, קרמיקה, כלים שונים, הסלונים שבהם נערכו המפגשים, שולחן אוכל ארוך, ואפילו חדר השירותים של המלך פרננדו ה-7. כל אלה ממחישים את צורת החיים בתקופה זו.

במקום תמצאו גם גן מקסים ורומנטי בו ניתן להעביר קצת זמן.


#היסטוריה קצרה
הבית הקטן עם הגינה המוקדש לזכר בעליו, ארי שפר, בעצם מזכיר תנועה שלמה באמנות ואמנים רבים ומהוללים שהתרכזו בתקופה ההיא ברובע ה-9. שפר היה צייר ממוצא הולנדי שהגיע עם אמו לפריז. הוא התיידד עם לואי פיליפ עוד לפני שהתמנה למלך והיה מורה לילדיו. לאחר מכן התמנה לדיוקנאי בית המלוכה. הבית נבנה ב-1830 ושפר הקים בו סדנאות לעבודה ולאירוח.

בשנת 1985, המשפחה מסרה את הבית לידי העירייה, שהפכה את המקום למוזיאון המציג את יצירתו של שפר במסגרת שבה חי. תוכלו למצוא בה גם את הספרייה שהצטברה במשך ארבעה דורות. המקום משמש גם אתר זכרון לז'ורז' סאנד - סופרת צרפתייה מהמאה ה-19, שכנה וידידה של שפר, משוחררת ופמיניסטית. נכדתה שמרה הרבה מהחפצים שלה ותוכלו למצוא אותם בטרקלינים המשחזרים את דירתה.

במוזיאון הקטן מוצגות לפעמים תערוכות זמניות מרשימות, שווה לבדוק מה יש ולהגיע לביקור.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/AXh7hWSAERk

#חזון ואמנות

במוזיאון פריז לאמנות מודרנית, הנמצא באגף המזרחי של פאלה דה טוקיו, תמצאו יצירות מהקוביזם, הסוריאליזם, יצירות אבסטרקטיות, יצירות עכשוויות, אמנויות דקורטיביות ועוד. לא מדובר במוזיאון רגיל אלא באתר עליה לרגל משעות הצהריים ועד חצות, המקבץ אליו אנשים מכל הגילאים ומכל שכבות החברה. מנהלי המקום מצהירים כי מטרתו היא לאפשר לאמנים ומעצבים לשלב בין צרכיהם ורצונותיהם ללא מעצורים. הקו המאפיין את המקום הוא עכשוויות, דינמיות ותנועתיות - מקומית וגלובלית.

כאן נמצא אחד הציורים הגדולים ביותר בעולם: יצירתו של ראול דופי משנת 1937. ציור השמן הזה משתרע על שטח של 600 מ"ר והוא מורכב מ-250 לוחות עץ.

המוזיאון עבר שיפוץ שארך שנתיים ונפתח מחדש בפברואר 2006. במסגרת השיפוץ נוסף חלל תצוגה בקומת המרתף ו"חדר שחור" מיוחד נבנה כדי להקרין סרטי וידיאו אמנותיים ועל אמנות. גם יצירתו של דופי עברה שיפוץ: הסירו ממנו אזבסט והציור הוצב על קירות עקומים שמוארים מהרצפה, בהתאם לחזונו המקורי של האמן.

החלל המודולארי, שבנוי בצורה מפותלת כקונכייה, מאפשר להציג סוגים שונים של תערוכות, בין אם ארעיות, מיצבים ומיצגים.

מאז ה-24 בינואר 2004, מספר רב של להטוטנים ואמני-אש נפגשים כל מוצאי שבת ברחבה החיצונית.

במקום נערכים מספר פעמים בשבוע מופעי מוסיקה אלקטרונית, קיימים חדרים למשחקי וידאו וכמובן יצירות של כ-30 אמנים מרחבי העולם. תוכלו למצוא בו גם אוסף של יצירות קוביסטיות, מיצירותיהם של מודליאני וג'ורג' רואו, מאטיס ועוד. המוזיאון מציע מגוון תערוכות מתחלפות של אמנים בני זמננו במגוון ז'אנרים וסגנונות. מתחת למרפסת עם מסעדת המוזיאון, בצדו האחורי של המוזיאון הקרוב לנהר הסן, אפשר למצוא גרפיטים גדולים וצבעוניים.

תוכלו למצוא כאן מסעדת שירות עצמי, קפיטריה זולה, אמנות עם מודעות חברתית חזקה וכמה חנויות מוזרות ומעניינות. המקום פתוח עד חצות ובכל ערב יש בו הרצאות והופעות. בשבתות תוכלו למצוא מאחורי הארמון גם שוק נעים שמתמחה במוצרים אורגניים.


#על פאלה דה טוקיו

"פלה דה טוקיו" הוא מוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית הממוקם ברובע השישה עשר של פריז. באגף המזרחי של המבנה, השייך לעיריית פריז, נמצא המוזיאון לאמנות מודרנית. בחלק המערבי השייך למדינה, פועל מאז שנת 2002 "פלה דה טוקיו", הנחשב כיום לאחד האתרים הבולטים לאמנות עכשווית בפריז. שמו המקורי של המבנה הוא "ארמון המוזיאונים לאמנות מודרנית". המבנה קיבל מאוחר יותר את השם "פלה דה טוקיו", הנגזר משם הרציף הסמוך - רציף טוקיו.

בתחרות התכנון האדריכלי של המבנה זכו ז'אן-קלוד דוֹנדֶל, אנדרה אוּבֶּר, פול ויַאר ומרסל דאסטוּניֶה. המבנה נבנה בסגנון מונומנטלי (הרבה גודל ועוצמה), המורכב משני אגפים סימטריים לחלוטין, המופרדים זה מזה באמצעות מזרקה וגרם מדרגות. החלונות בתקרות מאפשרים לאור טבעי לחדור ולהאיר את מרבית חדרי המבנה.

באזור החיצוני של המבנה תוכלו למצוא הרבה פסלים כמו גם כאלו שהוצבו על הגדה כדי שישתקפו במים. היום לא נותר מהם דבר אגב, פרט לנימפות השכובות.

פאלה דה טוקיו נפרש על פני 7,700 מטרים רבועיים מתוך 22,000 מטרים שמהווים את סך שטח המבנה. כאמור - בעת הצורך יוכל להרחיב את פעילותו בקלות רבה.


#שימושים בפאלה דה טוקיו

המוזיאון לאמנות מודרנית נבנה בשנת 1934. ההיסטוריה שלו רצופת שימושים מעניינים:

בזמן מלחמת העולם השניה, הקומות התחתונות של המבנה שימשו כמחסה ליהודים שנמלטו והסתתרו בו.

בשנות החמישים של המאה ה-20, האגף המזרחי עבור שיפוצים נרחבים. כך בשנת 1961, ניתן היה לפתוח את המוזיאון לאמנות מודרנית של העיר פאריז, שהתבסס על היצירות שהיו בפטי פאלה. בשנת 1977 נלקחו אוספי "המוזיאון לאמנות מודרנית" והועברו מהאגף המערבי של המבנה למרכז ז'ורז' פומפידו.

בין השנים 1977-1986, נקבע במקום מושבו הזמני של מוזיאון אמנות ניסויית.

בשנים 1988-1990 השתמש המכון ללימודים גבוהים באמנויות פלסטיות בחדרי הפיסול הישנים של המוזיאון.

הכנף המערבית של הארמון, שבין השנים 1988-1995 השתמש בה בית הספר פמיס (לקולנוע), פונתה ובשנת 1999 שרת התרבות והתקשורת קתרין טרוטמן, החליטה לפתוח מחדש באופן חלקי את הכנף המערבית ולשכן בו את המרכז לאמנות עכשווית. כך נערכה תחרות לבחירת מנהל למרכז החדש ביולי 1999 בה זכו ניקולא בוריו וז'רום סן לתקופת כהונה של 3 שנים.

בחללים שעוצבו מחדש באותה התקופה, הפך הפאלה דה טוקיו לאתר המוקדש ליצירה בת זמננו בכל צורותיה: ציור, פיסול, עיצוב, אופנה, וידאו ארט, קולנוע, ספרות ומחול.

כ-50% מפעילות האתר ממומנת על ידי סובסידיה ממשרד התרבות הצרפתי, אך שאר המימון מגיע מההכנסות השונות של המקום כמו מכירת כרטיסים.

#על פֶּטִי פָּאלֶה - המוזיאון הפריזאי לאמנות צרפתית

שני המבנים המאחסנים את המוזיאון הפריזאי לאמנות צרפתית, פֶּטִי וגְרַאן פָּאלֶה, נבנו בסוף המאה ה-19 לכבוד התערוכה הבינלאומית של פריז ב-1900, אותה אחת שלכבודה גם נבנה מגדל האייפל. תערוכה עולמית זו נועדה לסכם את המאה ה-19 ולחגוג את פתיחת המאה ה-20 במרכז תקופת ה"בל אפוק" ("העידן היפה" - תקופת תור הזהב באירופה בזכות השלום ששרר באותה התקופה בין המעצמות והביא לפריחה ושגשוג בתחומי המדע, הטכנולוגיה והאמנות שהביא לשיפור ניכר באיכות החיים). בתקופה ההיא, התערוכה הזו הייתה הגדולה ביותר עד זמנה וכללה 50,000 מבקרים. שטח התערוכה השתרע על פני 1,120 דונם.

במסגרת המבנים המפוארים שהוקמו בעבור התערוכה, נמצא גם את הגְרַאן פָּאלֶה והפֶּטִי פָּאלֶה.

כיום מהווה הפֶּטִי פָּאלֶה את המוזיאון הפריזאי לאמנות צרפתית. האוסף הקבוע כולל ציורים מימי הביניים והרנסנס, ריהוט מהמאה ה-18 ואת אוסף הציורים הרשמי של העיר פריז (הכולל יצירות של רמברנדט, דֶלַקְרוּאָה, מוֹנֵה, פיסארו, מוֹדִילִיאַנִי ועוד). בארמון כונסו כמה אוספים מרשימים ובהם פיסול עתיק מצרי ויווני, אמנות הרנסנס בציור, בחרסינה ובריהוט, ספרים מימי הביניים ועוד, כשבמקביל מוצגות כאן תערוכות מתחלפות.

גרם מדרגות קטן עם דלתות זכוכית ועיטורי זהב יוביל את המבקרים בארמון אל אוסף של אומנות צרפתית קלאסית. אחרי סיבוב קצר בחלק הפנימי והתת-קרקעי של המוזיאון, יוכלו המבקרים לבקר בחצר הפנימית שבה כיפת זכוכית, עמודים יוונים, פסלי מלאכים מוזהבים, צמחיה מיוחדת ובית קפה חמוד. בחצר הגן, שצורתו חצי ירח, שתלו הגננים מחדש זנים של עצי דקל, שהיו קיימים שם מאז השנים המוקדמות של המאה ה-20.

הכניסה לתערוכה הקבועה היא חופשית ולתערוכות המתחלפות בתשלום.


#אדריכלות פֶּטִי פָּאלֶה

במבט ראשון על פֶּטִי פָּאלֶה, ניתן לדמיין כי המבנה שימש פעם כביתם של אצילים אלגנטיים ומלכותיים. אך למעשה, הוא הוקם בשנת 1900 לכבוד היריד האוניברסלי הפאריזאי, ממש כמו שכנו ה"גְרַאן פאלה". שני המבנים שימשו מאז ומתמיד כמוזיאונים. ה"פֶּטִי פאלה", הארמון הקטן מביניהם (שאגב, אינו באמת קטן, אלא רק ביחס לארמון הגדול שנמצא מולו), ממוקם בין נהר הסן לשדרת השאנז אליזה. הוא מבנה עדין ויפהפה המציג אמנות צרפתית.

הבניין עוצב על ידי שארל ז'ירו בסגנון אַר-נוֹבוֹ, ובמרכזו גן פורח עם בריכת דגים תכלכלה וקישוטי זהב. התקרות המצוירות, רצפות הפסיפס המפוארות, חלונות הענק, שערי הזהב ואכסדרת העמודים הנאה נועדו אך ורק להצגת אמנות לעם וזה פשוט מקסים.

הארמון הקטן מהווה מפגן נאה של אדריכלות - דלת הכניסה מלאה בפיתוחי זהב דקים ומורכבים ומזמינים את המבקרים להיכנס פנימה למבואת השיש הגדולה, בה חלונות ענק ושנדלירים בוהקים. הוא שוכן בתוך מבנה מקומר של ברזל רקוע מוזהב ומוזאיקה איטלקית. בתוכו נמצא המוזיאון לאמנויות היפות, שבו יצירות קבועות של דֶלַקְרוּאָה וקוּרְבֵּה. השיפוץ שיחזר את המראה החיצוני של האבן שממנה בנוי הארמון והחזיר לה את הצבע הלבן המקורי שלה; בנוסף לכך שופצו לוחות התקרה בצבע כחול עז, המתארים מוטיבים של יופי, מחשבה, מיסטיקה וחומר.


מבט מקרוב על הפטי פאלה:
https://www.youtube.com/watch?v=e-X1S-jaKEQ

#על המוזיאון

מוזיאון לאמנויות דקורטיביות מציג את האמנות השימושית, מאז ימי הביניים ועד לימינו. הוא ממוקם סמוך למוזיאון הלובר ולמעשה הוא כולל בתוכו ארבעה מוזיאונים:

המוזיאון לעיצוב - מציג מוצרים מן התקופה הרומאית ועד היום.
המוזיאון לריהוט עתיק - מציג רהיטים מתקופות היסטוריות שונות.
המוזיאון לטקסטיל ואופנה - כולל תלבושות מן המאה ה-14 ומציג אופנה צרפתית לאורך השנים.
המוזיאון לפרסום - מציג יותר מ-20 אלף כרזות פרסום משנות ה-30 ועד היום.

בכל שנה מתחדשות התצוגות ביותר מ-2,000 פריטים ובמקביל נערכות תערוכות מתחלפות.

המוזיאון שהוקם בשנת 1877 גדול מאד, ומוצגים בו עשרות אלפי פריטים המספרים את סיפור התפתחותם של האופנות, הטעמים וההעדפות של בני האדם בתקופות השונות, כפי שבאו לידי ביטוי בחפצי הבית והיום יום שלהם. המוזיאון מציע גם סיורים מודרכים והרצאות בנושאים שונים.

בין המוצגים ניתן למצוא כלי זכוכית וקרמיקה, עבודות אמנות, תכשיטים, רהיטים, טפטים לחיפוי קירות, ציורים, חפצי נוי, תמונות ואביזרי קישוט, צעצועים ובכלל - מיטות וכלי מיטה מן התקופות השונות, שמיכות וכריות, ארונות, כלי עבודה, אהילים. בעצם, תוכלו למצוא במוזיאון את כל הדברים הרגילים שבית צריך, כאשר הדגש הוא על עיצוב ודקורציה.

החלק המודרני של התצוגה איננו גדול כמו החלקים העתיקים יותר, אבל כל הזמן נוספים לו פריטים חדשים. כרגע ניתן למצוא שם למשל יצירות של מעצבים מודרניים מן המאה ה - 20, כמו חדרי שינה מעוצבים, דירה בסגנון ארט דקו, או סלון מעוצב של ג'ורג' הונצ'ל. בקומה השלישית תמצאו צעצועים.

יש במוזיאון גם ספרייה גדולה שנמצאת בקומה נפרדת ובה ספרים וחומרים רבים בנושאי העיצוב. כמקובל יש בו גם חנות עם פריטי עיצוב ודברים מעוצבים למכירה.

מבט מקרוב על המוזיאון:
https://www.youtube.com/watch?v=XwWnSyrrBJY

#על המוזיאון בפריז שמנציח את השואה

בעולם ישנם לא מעט מוזיאונים ומקומות הנצחה לזוועות שעברו היהודים בשואה. גם בפריז תוכלו למצוא את ההנצחה של הנספים וההקפדה על תיעוד הקהילות היהודיות שחיו כאן לפני השואה.

בשנת 2005, הוקם אתר ההנצחה לזכר השואה, לציון 60 שנה לשחרור אושוויץ. המקום מציע חוויה מקיפה ומרתקת לכל מי שצמא לידע על התופעה הבלתי-נתפסת של השואה.

המבנה מחולק לשני חלקים המשלימים אחד את השני. יש בו את החלק החיצוני והפתוח, שבו תוכלו למצוא אנדרטאות להנצחת הנספים ופסלים מרשימים עם מוטיב מרכזי של משחקים באור וצל. בין האנדרטאות תמצאו את "קיר השמות", קיר עדות עם שמות של 76,000 יהודים שגורשו מרחבי צרפת (ביניהם 11,000 ילדים). יש כאן אנדרטה עם "אש התמיד", כמו זו שיש בשער הניצחון, ואנדרטאות לגיבור היהודי האלמוני ולחסידי אומות עולם - ישנם כ-2700 כאלה.

בחלק הפנימי של המבנה תמצאו את המוזיאון, שלקח על עצמו לגשר בין הדור שחווה את השואה לדור ההמשך. עדויות, תערוכות ומרכז הסברה ולימוד עשיר - כל אלו יעמדו בעבור המבקרים שיוכלו למצוא גם מרכז תיעוד יהודי ובו כל המידע על ההיסטוריה היהודית במהלך מלחמת העולם השנייה. המבקרים יוכלו לשמוע על רצף האירועים הכרונולוגיים שחוו היהודים בצרפת במהלך השואה וללמוד על זוועותיה.

גם התערוכות המתחלפות עוסקות בנושאים מסוג זה, כמו גורל היהודים בארצות אירופה וכדומה.

#על המתחם

מתחם דאלי הוא מוזיאון שכל כולו מוקדש ליצירותיו של סלבדור דאלי בפריז. הוא נמצא על גבעת המונמרטר ליד כיכר הטרטרה המפורסמת.

במתחם תמצאו כ-300 יצירות אמנות מקוריות של דאלי, בסגנונו הסוריאליסטי. תוכלו לראות כאן את אוסף ציורי 12 שבטי ישראל שצייר לרגל 25 שנים למדינת ישראל, ציורים נוספים שצייר בהשראת הספרים "אליס בארץ הפלאות" ו"דון קישוט", את הפסל המקורי של "פיל החלל" המפורסם ואת האיור "חילזון הזמן".

במוזיאון תמצאו אפילו חדר קטן של ריהוט סוריאליסטי שעיצב דאלי. לאורך הביקור במוזיאון תשמעו מוזיקה ברקע ותוכלו לתת לילדים הזדמנות להכיר את האמנות של דאלי באמצעות סדנאות היצירה במוזיאון.

למי שאוהבים את עבודותיו של דאלי ואמנות סוריאליסטית בכלל - המקום הזה הוא עבורכם.


#על סלבדור דאלי

סלבדור דאלי היה צייר סוריאליסטי ספרדי-קטלאני, מהחשובים במאה ה-20. הוא אהב לשלב תמונות חלום ביזאריות מלאות דמיון, המושפעות מאמני הרנסאנס הגדולים ומתורתו של זיגמונד פרויד. יצירותיו השפיעו רבות על האמנות במאה ה-20 וה-21 בכל התחומים: ציור, פיסול, מוזיקה, צילום וקולנוע.

הצייר דאלי נולד ב-11 במאי בשנת 1904 בספרד. את השכלתו הראשונה באמנות הוא רכש בבית ספר עירוני לציור וכבר בשנת 1917 ארגנה משפחתו את תערוכת רישומי הפחם הראשונה שלו. בשנת 1922 הוא עבר למדריד, שם למד באקדמיה לאמנות והחל לפתח מעמד של אדם אקסצנטרי, בעל שיער ארוך, פאות בלחיים, מעיל, גרביונים ומכנסיים מיושנים בגובה הברכיים. די מהר הוא גם הוסיף את השפם המפורסם, שהוסיף להופעה הכללית שלו אופי וסגנון יחודיים.

דאלי סולק מהאקדמיה זמן קצר לפני בחינות הגמר בשנת 1926. הסיבה - הוא החליט שאין לאיש בפקולטה את האמצעים לבחון את כישוריו. באותה השנה הוא גם ערך את ביקורו הראשון בפריז, שם הוא פגש את פיקאסו, שבהשראתו והשפעתו ייצר הרבה מיצירותיו בשנים הבאות.

בשנת 1929 הוא פגש את אשתו לעתיד, גאלה. הוא אף החל להשתפשף בענף הקולנוע, כששיתף פעולה עם הבמאי הספרדי לואיס בוניואל. הוא התחתן עם גאלה 5 שנים אחר כך ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה, הם עברו לארה"ב. הזוג הצעיר חי בארה"ב שמונה שנים.

בשנת 1942 פרסם דאלי את האוטוביוגרפיה המשעשעת שלו "החיים הסודיים של סלבדור דאלי". את שארית חייו העביר דאלי בקטלוניה, עיר הולדתו, אך לאחר שגאלה רעייתו נפטרה ב-1982, נראה היה כי הצייר איבד את טעמו לחיים ומצא את עצמו במרכזם של מקרים מוזרים שדמו לניסיונות התאבדות. קבוצת חברים, תומכים ואמנים שאהבו אותו, דאגו לכך שיוכל להעביר את שנותיו האחרונות בשלווה. הוא נפטר מכשל בלב בשנת 1989.


#על הסוריאליזם

משמעותו של זרם הסוריאליזם באמנות היא "מעל למציאות". זהו זרם שבו האמנות משלבת חוסר הגיון והפתעה. ביצירות סוריאליזם משולבות תמונות חלום בלתי הגיוניות, עם דמיון מפתיע. אנדרה ברטון הוא שייסד את התנועה ואימץ בשבילה את המילה "סוריאליזם", שנולדה כבר ב-1917, על ידי המשורר גיום אפולינר.

במקום להתבונן החוצה אל העולם החיצוני שמחוץ לחלונו של האמן, הסוראליזם מבקש לשנות את כיוון ההסתכלות ולהתבונן פנימה, אל תוך המחשבה האנושית, ואל תוך נפש האדם, להשתמש בחלומות, בדמיונות, ובתת-המודע, כמקור להשראה האמנותית.

התנועה נולדה כתגובה להלם העולמי שאחז בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הגדולה הזו הולידה תחושת כישלון קשה, של ההיגיון והסדר שהיו נהוגים עד אז. לכן באו הסוריאליסטים וניסו להוליד זרם חדש של אמנות, כזה שפועל ללא היגיון, סיבה וסדר, אלא מתוך אקראיות, יצירתיות ותיקון לבעיות הנפש והקשיים של בני-האדם. באופן ברור הושפע הסוריאליזם מרעיונותיו של זיגמונד פרויד לגבי הלא-מודע.

הבולטים בזרם זה הסוריאליסטי היו אמנים כמו סלבדור דאלי, רנה מאגריט, חואן מירו ומקס ארנסט.


מבט מקרוב (וב-360) על מתחם דאלי:

https://www.youtube.com/watch?v=5B7llRjnGc8

#על מוזיאון הצילום לאחד מגדולי הצילום

אם אתם חובבי צילום ונמצאים בפריז אולי תרצו לבקר בפונדסיון אנרי קארטייה ברסון (Henri Cartier Bresson), מוזיאון צנוע לצילום שבלב רובע המארה ההיסטורי.

קארטייה - ברסון נחשב לאחד הצלמים הגדולים במאה ה-20. הוא המציא ותרם לעולם הצילום את המושג של "הרגע המכריע". הרגע המכריע הוא אותו שבריר שנייה, מהיר כהרף עין, בו התמונה היא גם המרשימה ביותר מבחינה חזותית וגם מספרת את הסיפור.

האמן קארטייה ברסון היה ממקימי סוכנות הצילום המיתולוגית "מגנום". התמונות שלו, שרובן צולמו בשחור לבן, מפורסמות כיום בכל העולם והפכו אותו לאחד מענקי הצילום.

בניין המוזיאון שוכן בקרבת Rue de Bretagne שבו נמצאים כמה מבתי הקפה האופנתיים בפריז ולשוק "הילדים האדומים" (Les Enfants Rouges), שבו ניתן לבקר בדוכני אוכל ססגוניים וטעימים ובמסעדות מעולות.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/vKGXnkOQX_Y


בלוגרים:

https://youtu.be/-4gn98PgCRk

#על המוזיאון שמוקדש לזמרת הגדולה של צרפת

ברחוב Crespin-du-Gast בפריז תמצאו את אחד המקומות המרגשים לאוהבי המוסיקה. בבית מספר 5 נמצא מוזיאון אדית פיאף.

המוזיאון ממוקם בדירה בבניין מגורים רגיל, דירה שבה היא התגוררה בגיל 18. הוא הוקם על ידי מעריץ שבמשך שנים רבות לא גבה תשלום עבור כניסה אליו.

המוזיאון, שלאורך כל הזמן מתנגנים בו שיריה של פיאף, הוא סוג של מקדש זעיר שמוקדש לזמרת הדגולה. יש בו אוסף מרשים של תמונות, נעליים, תיקים וכפפות של הדיווה, לצד השמלה השחורה המפורסמת שלה ומכתבי מעריצים רבים שנשלחו אליה בחייה. ניכרים בהם האהבה הכנה אל הזמרת שבחייה הקשים ריגשה רבים מספור.

#על המוזיאון

מוזיאון פיקאסו יחסית חדש בנוף הפריזאי והפך לאחד ממוזיאוני הדגל של פריז. המוזיאון שמוקדש ליצירותיו של אמן הידוע פאבלו פיקאסו, כנראה האמן המפורסם ביותר במאה ה-20, כולל יותר מ-3000 יצירות אמנות: ציורים, רישומים, איורים, פסלים ותמונות מחיי האמן עצמו. היצירות נוצרו בין השנים 1894-1973.

המוזיאון בנוי בצורה כזו שבזמן שאתם משוטטים בו, אתם עוברים במסלול היצירה המקורי והכרונולוגי של פיקאסו עצמו ונחשפים לפריטי המידע ולאירועים רלוונטיים מתקופתו, שנה אחר שנה. בזכות צורת ההצגה הזו, תוכלו להבין את תהליך ההתפתחות האמנותי המורכב של פיקאסו האמן ואת נקודות הציון בשרטוט ההיסטוריה האמנותית שלו והאירועים ההיסטוריים שבמהלך תהליך היצירה - התקופה הכחולה, הוורודה, הקוביסטית והסוריאליסטית. כך למשל תוכלו לראות, לצד תמונות של פיקאסו משנות ה-50, קריקטורות המציגות את יחס אנשי התקופה ליצירותיו. המוזיאון גם מנסה להראות את השפעת לידת נכדתו של פיקאסו על יצירותיו, שהפכו להרבה פחות אבסטרקטיות מאז שנולדה.

המוזיאון ממוקם באזור המארה שברובע השלישי של פריז.

במוזיאון תוכלו למצוא גם יצירות של אמנים מפורסמים אחרים בני תקופתו - מאטיס, סזאן, דגה ואחרים וניתן לשים לב להשפעות ההדדיות של האמנים על היצירות אחד של השני. בקומה השנייה של המוזיאון שטח שבו תצוגות זמניות ובקומה השלישית משרדי המוזיאון והספרייה.


#מבנה המוזיאון
המבנה שבו נמצא המוזיאון נבנה במקור עבור פייר אובר (Pierre Aubert), הלורד של פונטניי (Fontenay). העושר הרב של אובר הגיע בעקבות תפקידו כגובה "מס המלח", על שם זה נקרא גם המבנה "בית המלח".

אדריכל הבניין היה ז'אן בולייה (Jean Boullier) והוא נחשב לאחד מהבניינים ההיסטוריים היפים ביותר ברובע מארה.

במהלך השנים הוחלפה הבעלות של המבנה ואף שימושיו. בשנת 1671 המבנה היה תחת חסות שגרירות הרפובליקה של ונציה. במהלך המהפכה הצרפתית הוחרם המבנה והפך לרכוש השלטונות ובשנת 1815 הפך לבית ספר עירוני לאמנות. המבנה נרכש על ידי פריז בשנת 1964 וקיבל מעמד של מבנה לשימור.

לאחר תחרות שבה ניסו להחליט מה יהיה ייעודו, המקום נבחר לשמש כמוזיאון המציג את יצירותיו של האמן פאבלו פיקאסו.


#הפריטים במוזיאון
בשנת 1968 חוקק חוק המתיר ליורשים לשלם את מס הירושה באמצעות חפצי אמנות הנחשבים חלק מהמורשת התרבותית של צרפת. פיקאסו, שנהג לומר "אני הוא האספן הגדול ביותר של פיקאסו בעולם" - צבר אלפי חפצי אמנות של יצירותיו שלו, מספר יצירות של אמנים נוספים ומספר רב של פסלים פרימיטיביים מרחבי העולם. וכך, לאחר מותו של פיקאסו, בשנת 1973, שוכנעו היורשים שלו לתרום את יצירותיו, על מנת להימנע ממס עיזבון עצום שלא היה באפשרותם לשלם. אוסף זה, שכלל כ-5000 פריטים, הפך למוזיאון. עם הזמן נוספו אליהם עוד 1000 פריטים שנקנו בידי המוזיאון.

במוזיאון ארבע יצירות הראויות לתשומת לב מיוחדת:

"הדיוקן העצמי" - תמונה שצוירה בזמן חורף קשה ובודד בשנת 1901 באחת מתקופותיו הקשות בחייו של פיקאסו.

"שני אחים" - תמונה שצוירה בשנת 1906 בספרד.

"שתי נשים רצות על החוף" - ציור ששימש כווילון תפאורה בעבור הבלט "הרכבת הכחולה".

ו"הנשיקה" - תמונה שצוירה בשנת 1969. תמונה זו צוירה כמה שנים אחרי שנשא את אישתו ז'קלין לאישה והחל לצייר גם נושאים מוכרים כמו חיי אהבה.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על המוזיאון:

https://www.youtube.com/watch?v=1x1ej90l_IE