שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
המוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות
גשר האמנויות (פון דז אר)
בית ויקטור הוגו
מוזיאון פיקאסו
האופרה גרנייה
#על המוזיאון
באירופה נוכל למצוא הרבה קהילות יהודיות, אך יהדות צרפת היא אולי הגדולה והמפוארת ביותר. תולדות הקהילה כוללות עליות ומורדות ביחס השלטון והחברה הצרפתית ליהודים. המוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות מעניין, מרגש ומעורר מחשבות לגבי הסוגיה של מיהו יהודי בכלל ומיהו יהודי צרפתי בפרט. הוא שוכן ברובע מארה שבמרכז פריז, ברחוב טמפל (שפירוש שמו הוא "מקדש").
בשנת 1986 ייעד ז'אק שיראק, אז ראש עיריית פריז, מבנה ששימש בעבר כבית מלון פרטי מפואר, לטובת מוזיאון שיוקדש ליהדות צרפת. כבר משנת 1948 היה מוזיאון פעיל בפריז, שהוקדש לאמנות יהודית. רבים מאוספיו הועברו למוזיאון החדש.
#תוכן המוזיאון
המוזיאון, שנפתח ב-1998, לאחר הכשרה בת 5 שנים של הבניין, מכיל תצוגה מכובדת ומאירת עיניים של ההיסטוריה היהודית בעיר. מוצג בו מקבץ מרשים של יצירות אמנות פרי מכחולם של יהודים תושבי העיר. בין היתר תוכלו ליהנות כאן מעבודות של חיים סוטין, מארק שאגאל וחיים ליפשיץ ולידם אוסף של תשמישי קדושה וחפצי יודאיקה עתיקים וכן יצירה חדשה של כריסטיאן בולטנסקי, המנציחה את דיירי הבניין היהודים שנספו בשואה.
במאה ה-19 הוסיפו לבניין שבו שוכן המוזיאון שלוש קומות, שסולקו בשיפוצים בהמשך. אז חילקו אותו לדירות קטנות, שבהן שיכנו משפחות של מהגרים יהודים מפולין, מרומניה ומאוקראינה. בזמן הכיבוש הנאצי הגלתה אותם משטרת פריז למחנה הריכוז דראנסי (Drancy), שממנו הובלו להשמדה. 13 מדיירי הבית לא שבו, והמוזיאון הפועל בו כיום זוכר ומזכיר אותם.
בחצר הפנימית הקטנה פרוש, מראש הבניין ועד הקרקע, המיצב של כריסטיאן בולטנסקי, המכונה "תושבי הוטל סנט-אניין, 1939". עבודה מאופקת זאת מתעדת את שמותיהם של תושבי הבית, שבשביל להנציחם שִחזר האמן את צורתן של מודעות האבל, שהיו נהוגות במזרח אירופה. לעיתים, בנוסף לשם, רשומים גם מקום הלידה והמקצוע, כמו לסמן את קטיעתו הטראגית של סיפור שלא סופר.
במוזיאון יש ספרייה גדולה המתמקדת ביהדות ובהיסטוריה של עם ישראל באירופה ובארץ ישראל.
#על פרשת דרייפוס
הרבה תשומת לב מקבלת במוזיאון פרשה היסטורית זו. פרשת דרייפוס הייתה עלילה אנטישמית שהתרחשה בצרפת של 1895. במהלכה הואשם אלפרד דרייפוס, קצין תותחנים יהודי-צרפתי בדרגת סרן, כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה. זאת לאחר שהמודיעין של הצבא הצרפתי חשף איגרת שנשלחה אל השגרירות הגרמנית בפריז ובה פירוט של מסמכים צבאיים חסויים. על אף שלא נמצאו ראיות ממשיות נגדו, נחשד אלפרד דרייפוס בשליחת האיגרת והועמד לדין בבית דין צבאי. אך לא רק שלא נמצאו ראיות נגדו, על מנת להשיג הכרעה במשפט הציגה התביעה ראיות מזויפות, שלא הגיעו לעיונה של ההגנה. דרייפוס דחה בכל תוקף את אשמת הריגול אך הראיות הבדויות ששכנעו את השופטים באשמתו פסקו כי הוא אשם בבגידה. הוא נידון למאסר עולם באי השדים שמול חופי גיאנה הצרפתית.
לאחר ההרשעה והכליאה היו במהלך השנים לא מעט אנשים שניסו להוכיח את חפותו של דרייפוס. הציבור הצרפתי גילה עניין עמוק בפרשה ואף התחלק לשני מחנות יריבים. עם הצטברותם של חשדות רבים לגבי זיוף הראיות, נערך בתאריך 8 באוגוסט 1899 משפטו החוזר של דרייפוס. לנוכח התנאים הקשים בכלא, היה מצבו הפיזי והנפשי כבר קשה והוא נמצא אשם בשנית. בשל "נסיבות מקלות", נידון ל-10 שנות מאסר בלבד. 10 ימים לאחר מכן, קיבל חנינה מהנשיא אמיל לובה ושוחרר ממאסר.
רק בשנת 1906 זיכה אותו בית המשפט מכל אשמה, שמו טוהר ודרייפוס הוחזר לצבא בתור רב סרן.
באירופה נוכל למצוא הרבה קהילות יהודיות, אך יהדות צרפת היא אולי הגדולה והמפוארת ביותר. תולדות הקהילה כוללות עליות ומורדות ביחס השלטון והחברה הצרפתית ליהודים. המוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות מעניין, מרגש ומעורר מחשבות לגבי הסוגיה של מיהו יהודי בכלל ומיהו יהודי צרפתי בפרט. הוא שוכן ברובע מארה שבמרכז פריז, ברחוב טמפל (שפירוש שמו הוא "מקדש").
בשנת 1986 ייעד ז'אק שיראק, אז ראש עיריית פריז, מבנה ששימש בעבר כבית מלון פרטי מפואר, לטובת מוזיאון שיוקדש ליהדות צרפת. כבר משנת 1948 היה מוזיאון פעיל בפריז, שהוקדש לאמנות יהודית. רבים מאוספיו הועברו למוזיאון החדש.
#תוכן המוזיאון
המוזיאון, שנפתח ב-1998, לאחר הכשרה בת 5 שנים של הבניין, מכיל תצוגה מכובדת ומאירת עיניים של ההיסטוריה היהודית בעיר. מוצג בו מקבץ מרשים של יצירות אמנות פרי מכחולם של יהודים תושבי העיר. בין היתר תוכלו ליהנות כאן מעבודות של חיים סוטין, מארק שאגאל וחיים ליפשיץ ולידם אוסף של תשמישי קדושה וחפצי יודאיקה עתיקים וכן יצירה חדשה של כריסטיאן בולטנסקי, המנציחה את דיירי הבניין היהודים שנספו בשואה.
במאה ה-19 הוסיפו לבניין שבו שוכן המוזיאון שלוש קומות, שסולקו בשיפוצים בהמשך. אז חילקו אותו לדירות קטנות, שבהן שיכנו משפחות של מהגרים יהודים מפולין, מרומניה ומאוקראינה. בזמן הכיבוש הנאצי הגלתה אותם משטרת פריז למחנה הריכוז דראנסי (Drancy), שממנו הובלו להשמדה. 13 מדיירי הבית לא שבו, והמוזיאון הפועל בו כיום זוכר ומזכיר אותם.
בחצר הפנימית הקטנה פרוש, מראש הבניין ועד הקרקע, המיצב של כריסטיאן בולטנסקי, המכונה "תושבי הוטל סנט-אניין, 1939". עבודה מאופקת זאת מתעדת את שמותיהם של תושבי הבית, שבשביל להנציחם שִחזר האמן את צורתן של מודעות האבל, שהיו נהוגות במזרח אירופה. לעיתים, בנוסף לשם, רשומים גם מקום הלידה והמקצוע, כמו לסמן את קטיעתו הטראגית של סיפור שלא סופר.
במוזיאון יש ספרייה גדולה המתמקדת ביהדות ובהיסטוריה של עם ישראל באירופה ובארץ ישראל.
#על פרשת דרייפוס
הרבה תשומת לב מקבלת במוזיאון פרשה היסטורית זו. פרשת דרייפוס הייתה עלילה אנטישמית שהתרחשה בצרפת של 1895. במהלכה הואשם אלפרד דרייפוס, קצין תותחנים יהודי-צרפתי בדרגת סרן, כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה. זאת לאחר שהמודיעין של הצבא הצרפתי חשף איגרת שנשלחה אל השגרירות הגרמנית בפריז ובה פירוט של מסמכים צבאיים חסויים. על אף שלא נמצאו ראיות ממשיות נגדו, נחשד אלפרד דרייפוס בשליחת האיגרת והועמד לדין בבית דין צבאי. אך לא רק שלא נמצאו ראיות נגדו, על מנת להשיג הכרעה במשפט הציגה התביעה ראיות מזויפות, שלא הגיעו לעיונה של ההגנה. דרייפוס דחה בכל תוקף את אשמת הריגול אך הראיות הבדויות ששכנעו את השופטים באשמתו פסקו כי הוא אשם בבגידה. הוא נידון למאסר עולם באי השדים שמול חופי גיאנה הצרפתית.
לאחר ההרשעה והכליאה היו במהלך השנים לא מעט אנשים שניסו להוכיח את חפותו של דרייפוס. הציבור הצרפתי גילה עניין עמוק בפרשה ואף התחלק לשני מחנות יריבים. עם הצטברותם של חשדות רבים לגבי זיוף הראיות, נערך בתאריך 8 באוגוסט 1899 משפטו החוזר של דרייפוס. לנוכח התנאים הקשים בכלא, היה מצבו הפיזי והנפשי כבר קשה והוא נמצא אשם בשנית. בשל "נסיבות מקלות", נידון ל-10 שנות מאסר בלבד. 10 ימים לאחר מכן, קיבל חנינה מהנשיא אמיל לובה ושוחרר ממאסר.
רק בשנת 1906 זיכה אותו בית המשפט מכל אשמה, שמו טוהר ודרייפוס הוחזר לצבא בתור רב סרן.
#על גשר מנעולי האהבה
כמה אנחנו אוהבים רומנטיקה, במיוחד כשהיא באה לידי ביטוי בצורה של מנעול שלא ניתן לפתוח אותו יותר.
גשר האמנויות, שהפך לגשר המזוהה ביותר עם מנעולי האהבה שמפתחותיהם נזרקו לנהר כסמל לנצחיות האהבה, הוא גשר המיועד להולכי רגל שנמצא בפריז. הוא חוצה את נהר הסיין ונמצא בין מוזיאון הלובר לבין בית המשפט. מעקי הגשר עשויים מפלדה והיום הם מכוסים כמעט לחלוטין בשלל מנעולים, הכוללים לרוב את שמותיהם או ראשי התיבות של הזוג.
המנהג החל לראשונה בשנת 2008, כשזוגות החלו לחבר מנעולים לגשר שעל הסיין. יש הטוענים שהתוספת המלאכותית אינה יפה ואף מגדילה את הסיכון לקריסתו של הגשר בשל כובד המנעולים. ישנו גם חשש לזיהום נהר הסיין בעקבות חלודת המפתחות שנזרקים היישר לנהר.
בקיץ 2013 נקטה עיריית פריז עמדה בנוגע למנעולים שעל הגשר בטענה שהם מכבידים על מעקי הגשר ומחלישה אותם. הם החליטו להסיר אותם ולהפסיק את מנהג תליית מנעולי האהבה. שני מעקי הזכוכית הונחו ככיסוי לרשתות המקוריות ובכך הוגבלה האפשרות לתלות מנעולים.
#תולדות הגשר
בין השנים 1801-1804, 9 קשתות המתכת יצרו את הגשר המתכתי הראשון בפריז - גשר האמנויות. ההמצאה המעניינת הגיעה מנפוליאון, שעיצב אותו בהשראת עיצוב אנגלי. בהתחלה, המעצבים לואי אלכסנדר ססאר (Louis-Alexandre de Cessart) וז'אק דיון קונסואבאן (Jacques Dillon Conçoivent) רצו שהגשר ייתן תחושה של גן עם עצים ירוקים, פרחים פורחים וספסלים. עד היום מהווה הגשר אזור הליכה נעים ופסטורלי, המאפשר מעבר רגלי בלבד.
מאז שנת 1803 הגשר שופץ כמה וכמה פעמים.
בשנת 2014, לאחר שנים של חששות, קרס חלק ממעקה הגדר בגלל משקל המנעולים שנתלו עליו, על ידי מאות זוגות אוהבים. ביוני 2015 המנעולים הוסרו מהגשר.
בערבי הקיץ הנעימים תמצאו כאן נגני רחוב, נוף נפלא ופינות מושלמות לפיקניקים רומנטיים ומשפחתיים.
כמה אנחנו אוהבים רומנטיקה, במיוחד כשהיא באה לידי ביטוי בצורה של מנעול שלא ניתן לפתוח אותו יותר.
גשר האמנויות, שהפך לגשר המזוהה ביותר עם מנעולי האהבה שמפתחותיהם נזרקו לנהר כסמל לנצחיות האהבה, הוא גשר המיועד להולכי רגל שנמצא בפריז. הוא חוצה את נהר הסיין ונמצא בין מוזיאון הלובר לבין בית המשפט. מעקי הגשר עשויים מפלדה והיום הם מכוסים כמעט לחלוטין בשלל מנעולים, הכוללים לרוב את שמותיהם או ראשי התיבות של הזוג.
המנהג החל לראשונה בשנת 2008, כשזוגות החלו לחבר מנעולים לגשר שעל הסיין. יש הטוענים שהתוספת המלאכותית אינה יפה ואף מגדילה את הסיכון לקריסתו של הגשר בשל כובד המנעולים. ישנו גם חשש לזיהום נהר הסיין בעקבות חלודת המפתחות שנזרקים היישר לנהר.
בקיץ 2013 נקטה עיריית פריז עמדה בנוגע למנעולים שעל הגשר בטענה שהם מכבידים על מעקי הגשר ומחלישה אותם. הם החליטו להסיר אותם ולהפסיק את מנהג תליית מנעולי האהבה. שני מעקי הזכוכית הונחו ככיסוי לרשתות המקוריות ובכך הוגבלה האפשרות לתלות מנעולים.
#תולדות הגשר
בין השנים 1801-1804, 9 קשתות המתכת יצרו את הגשר המתכתי הראשון בפריז - גשר האמנויות. ההמצאה המעניינת הגיעה מנפוליאון, שעיצב אותו בהשראת עיצוב אנגלי. בהתחלה, המעצבים לואי אלכסנדר ססאר (Louis-Alexandre de Cessart) וז'אק דיון קונסואבאן (Jacques Dillon Conçoivent) רצו שהגשר ייתן תחושה של גן עם עצים ירוקים, פרחים פורחים וספסלים. עד היום מהווה הגשר אזור הליכה נעים ופסטורלי, המאפשר מעבר רגלי בלבד.
מאז שנת 1803 הגשר שופץ כמה וכמה פעמים.
בשנת 2014, לאחר שנים של חששות, קרס חלק ממעקה הגדר בגלל משקל המנעולים שנתלו עליו, על ידי מאות זוגות אוהבים. ביוני 2015 המנעולים הוסרו מהגשר.
בערבי הקיץ הנעימים תמצאו כאן נגני רחוב, נוף נפלא ופינות מושלמות לפיקניקים רומנטיים ומשפחתיים.
# על הבית של ויקטור הוּגוֹ
אין איש שלא שמע את השם ויקטור הוּגוֹ, מחבר היצירות "עלובי החיים", "הגיבן מנוטרדאם" ועוד.
את הבית ההיסטורי של הוגו, שגודלו 280 מטרים רבועים ונמצא בקומה השנייה של בית המלון רוהאן-ג'מנה, שכר ויקטור הוגו והיום הוא משמש כמוזיאון. הוא ממוקם בפלאס דה ווז' מספר 6 ברובע הרביעי, בפריז. את הדירה שכר הוגו במשך 16 שנים החל משנת 1832-1848. היום המוזיאון נמצא בשימור ומנוהל על ידי עיריית פריז.
במהלך שהותו בדירה זו אירח הסופר רבים מגדולי הסופרים הצרפתים שפעלו בתקופתו. בפברואר 1843 אף חגג בו את חתונת בתו, לאופולדין ובספטמבר ציין את מותה הטרגי.
בחדר העבודה של דירה זו כתב כמה מיצירותיו המפורסמות, בין היתר חלק גדול מ"עלובי החיים". ב-1841 הוא נבחר כחבר האקדמיה הצרפתית.
לאחר שעזב את הבית, בשנת 1848, הבניין עבר מספר שיפוצים שלא מאפשרים לשחזר במדויק את המסגרת המקורית של המבנה, למשל היעלמות המסדרונות והמרפסות הצופות לכיכר. המוזיאון והתצוגה שבו התאפשרה בזכות תרומתו של הסופר פול מוריס, ידידו הטוב של הוגו, שאיפשרה לעיריית פריז בשנת 1902 לרכוש את המבנה. חנוכת המוזיאון אירעה ב-30 ביוני 1903.
#תרבותו של ויקטור הוגו
ויקטור הוגו היה סופר, משורר, מחזאי ופוליטיקאי צרפתי. הוא נחשב לגדול משוררי צרפת ונודע בעיקר בשל ספריו המפורסמים: "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים".
כבר כשהיה בן 14 החליט הוגו להיות משורר ובגיל 10 זכה למלגה על ספר שיריו הראשון. הוא נהג לכתוב יום יום במשך שנים וחולל מהפכה של ממש בשירה הצרפתית. הוא עמד בראש קבוצת סופרים ומשוררים שהתחילו זרם חדש - הרומנטיזם.
בשנת 1830 הוצג בפריז מחזהו של הוגו "הרנני" שהיה אחת מהמחזות הראשונים בזרם הרומנטיזם. פריז סערה מאד בעקבות המחזה הזה והרבה ויכוחים סוערים פרצו בתיאטרון בין הצופים לאחר הצגתו. ויכוחים אלו היוו חלק ממסורת ארוכה של מאבקים לגבי טוב טעם אמנותי בתיאטרון הצרפתי.
בשנת 1831 פרסם הוגו את הרומן הידוע "הגיבן מנוטרדאם". מטרת הרומן הייתה להציג את יופייה של קתדרלת נוטרדם לציבור הרחב, אחרי החורבן שעשה בה ההמון בימי המהפכה הצרפתית. הרומן זכה להצלחה בצרפת והביאה לכך שהחל הליך שימור ראוי לקתדרלה. הספר תורגם לשפות רבות וזכה להצלחה רבה ברחבי העולם.
הוגו הקפיד לעורר תקווה בסיפורים שכתב, בלב העניים והסובלים ולהבטיח להם חיים יפים וצודקים.
בשנת 1838 הוצג לראשונה בתיאטרון הרנסאנס בפריז מחזהו "רואי בלה" - דרמה רומנטית המתחוללת בספרד של המאה ה-17.
ויקטור הוגו נפטר בפריז בשנת 1885 ונקבר בטקס לוויה מפואר בפנתיאון, שבו נטמנים גדולי בניה של צרפת.
#מה בדירה של ויקטור הוגו?
בשנת 1902, בחלק מציון 100 שנה להולדתו של ויקטור הוגו, נפתח ביתו של הסופר כמוזיאון.
בקומות הראשונות של המבנה שוכן מלון דה רואן גואנימי ובקומה השלישית תמצאו את אותו הבית שבו התגורר ויקטור הוגו עם משפחתו, אישתו וארבעת ילדיו, בשנים 1832-1848. דירתו של הוגו שוחזרה ממש עד לפרטים הקטנים והמדויקים ביותר.
הביקור מעניין במיוחד עבור מי שרוצה להכיר את האיש, לראות כיצד ומאיפה עבד וכמובן באילו תנאים הוא חי.
מעבר להצצה לחדרים האינטימיים של הסופר, שבהם הוא כתב את יצירותיו הגדולות, כמו "עלובי החיים", מתקיימת תערוכה שמציגה את חייו וכמה מכתבי היד המפורסמים שלו. הדירה מכילה אוספים מקוריים אותם אסף, ציורים עליהם הביט ופריטי ריהוט אותנטיים שבהם השתמש. ביתו של ויקטור הוגו מציג תערוכה על חייו, בליווי מבחר מכתביו ורישומיו. כל החדרים שופצו ושוחזרו והם מאפשרים מבט אותנטי על פועלו.
מבט מקרוב על בית ויקטור הוגו:
https://www.youtube.com/watch?v=kvJPQ1ltFkA&t=3s
אין איש שלא שמע את השם ויקטור הוּגוֹ, מחבר היצירות "עלובי החיים", "הגיבן מנוטרדאם" ועוד.
את הבית ההיסטורי של הוגו, שגודלו 280 מטרים רבועים ונמצא בקומה השנייה של בית המלון רוהאן-ג'מנה, שכר ויקטור הוגו והיום הוא משמש כמוזיאון. הוא ממוקם בפלאס דה ווז' מספר 6 ברובע הרביעי, בפריז. את הדירה שכר הוגו במשך 16 שנים החל משנת 1832-1848. היום המוזיאון נמצא בשימור ומנוהל על ידי עיריית פריז.
במהלך שהותו בדירה זו אירח הסופר רבים מגדולי הסופרים הצרפתים שפעלו בתקופתו. בפברואר 1843 אף חגג בו את חתונת בתו, לאופולדין ובספטמבר ציין את מותה הטרגי.
בחדר העבודה של דירה זו כתב כמה מיצירותיו המפורסמות, בין היתר חלק גדול מ"עלובי החיים". ב-1841 הוא נבחר כחבר האקדמיה הצרפתית.
לאחר שעזב את הבית, בשנת 1848, הבניין עבר מספר שיפוצים שלא מאפשרים לשחזר במדויק את המסגרת המקורית של המבנה, למשל היעלמות המסדרונות והמרפסות הצופות לכיכר. המוזיאון והתצוגה שבו התאפשרה בזכות תרומתו של הסופר פול מוריס, ידידו הטוב של הוגו, שאיפשרה לעיריית פריז בשנת 1902 לרכוש את המבנה. חנוכת המוזיאון אירעה ב-30 ביוני 1903.
#תרבותו של ויקטור הוגו
ויקטור הוגו היה סופר, משורר, מחזאי ופוליטיקאי צרפתי. הוא נחשב לגדול משוררי צרפת ונודע בעיקר בשל ספריו המפורסמים: "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים".
כבר כשהיה בן 14 החליט הוגו להיות משורר ובגיל 10 זכה למלגה על ספר שיריו הראשון. הוא נהג לכתוב יום יום במשך שנים וחולל מהפכה של ממש בשירה הצרפתית. הוא עמד בראש קבוצת סופרים ומשוררים שהתחילו זרם חדש - הרומנטיזם.
בשנת 1830 הוצג בפריז מחזהו של הוגו "הרנני" שהיה אחת מהמחזות הראשונים בזרם הרומנטיזם. פריז סערה מאד בעקבות המחזה הזה והרבה ויכוחים סוערים פרצו בתיאטרון בין הצופים לאחר הצגתו. ויכוחים אלו היוו חלק ממסורת ארוכה של מאבקים לגבי טוב טעם אמנותי בתיאטרון הצרפתי.
בשנת 1831 פרסם הוגו את הרומן הידוע "הגיבן מנוטרדאם". מטרת הרומן הייתה להציג את יופייה של קתדרלת נוטרדם לציבור הרחב, אחרי החורבן שעשה בה ההמון בימי המהפכה הצרפתית. הרומן זכה להצלחה בצרפת והביאה לכך שהחל הליך שימור ראוי לקתדרלה. הספר תורגם לשפות רבות וזכה להצלחה רבה ברחבי העולם.
הוגו הקפיד לעורר תקווה בסיפורים שכתב, בלב העניים והסובלים ולהבטיח להם חיים יפים וצודקים.
בשנת 1838 הוצג לראשונה בתיאטרון הרנסאנס בפריז מחזהו "רואי בלה" - דרמה רומנטית המתחוללת בספרד של המאה ה-17.
ויקטור הוגו נפטר בפריז בשנת 1885 ונקבר בטקס לוויה מפואר בפנתיאון, שבו נטמנים גדולי בניה של צרפת.
#מה בדירה של ויקטור הוגו?
בשנת 1902, בחלק מציון 100 שנה להולדתו של ויקטור הוגו, נפתח ביתו של הסופר כמוזיאון.
בקומות הראשונות של המבנה שוכן מלון דה רואן גואנימי ובקומה השלישית תמצאו את אותו הבית שבו התגורר ויקטור הוגו עם משפחתו, אישתו וארבעת ילדיו, בשנים 1832-1848. דירתו של הוגו שוחזרה ממש עד לפרטים הקטנים והמדויקים ביותר.
הביקור מעניין במיוחד עבור מי שרוצה להכיר את האיש, לראות כיצד ומאיפה עבד וכמובן באילו תנאים הוא חי.
מעבר להצצה לחדרים האינטימיים של הסופר, שבהם הוא כתב את יצירותיו הגדולות, כמו "עלובי החיים", מתקיימת תערוכה שמציגה את חייו וכמה מכתבי היד המפורסמים שלו. הדירה מכילה אוספים מקוריים אותם אסף, ציורים עליהם הביט ופריטי ריהוט אותנטיים שבהם השתמש. ביתו של ויקטור הוגו מציג תערוכה על חייו, בליווי מבחר מכתביו ורישומיו. כל החדרים שופצו ושוחזרו והם מאפשרים מבט אותנטי על פועלו.
מבט מקרוב על בית ויקטור הוגו:
https://www.youtube.com/watch?v=kvJPQ1ltFkA&t=3s
#על המוזיאון
מוזיאון פיקאסו יחסית חדש בנוף הפריזאי והפך לאחד ממוזיאוני הדגל של פריז. המוזיאון שמוקדש ליצירותיו של אמן הידוע פאבלו פיקאסו, כנראה האמן המפורסם ביותר במאה ה-20, כולל יותר מ-3000 יצירות אמנות: ציורים, רישומים, איורים, פסלים ותמונות מחיי האמן עצמו. היצירות נוצרו בין השנים 1894-1973.
המוזיאון בנוי בצורה כזו שבזמן שאתם משוטטים בו, אתם עוברים במסלול היצירה המקורי והכרונולוגי של פיקאסו עצמו ונחשפים לפריטי המידע ולאירועים רלוונטיים מתקופתו, שנה אחר שנה. בזכות צורת ההצגה הזו, תוכלו להבין את תהליך ההתפתחות האמנותי המורכב של פיקאסו האמן ואת נקודות הציון בשרטוט ההיסטוריה האמנותית שלו והאירועים ההיסטוריים שבמהלך תהליך היצירה - התקופה הכחולה, הוורודה, הקוביסטית והסוריאליסטית. כך למשל תוכלו לראות, לצד תמונות של פיקאסו משנות ה-50, קריקטורות המציגות את יחס אנשי התקופה ליצירותיו. המוזיאון גם מנסה להראות את השפעת לידת נכדתו של פיקאסו על יצירותיו, שהפכו להרבה פחות אבסטרקטיות מאז שנולדה.
המוזיאון ממוקם באזור המארה שברובע השלישי של פריז.
במוזיאון תוכלו למצוא גם יצירות של אמנים מפורסמים אחרים בני תקופתו - מאטיס, סזאן, דגה ואחרים וניתן לשים לב להשפעות ההדדיות של האמנים על היצירות אחד של השני. בקומה השנייה של המוזיאון שטח שבו תצוגות זמניות ובקומה השלישית משרדי המוזיאון והספרייה.
#מבנה המוזיאון
המבנה שבו נמצא המוזיאון נבנה במקור עבור פייר אובר (Pierre Aubert), הלורד של פונטניי (Fontenay). העושר הרב של אובר הגיע בעקבות תפקידו כגובה "מס המלח", על שם זה נקרא גם המבנה "בית המלח".
אדריכל הבניין היה ז'אן בולייה (Jean Boullier) והוא נחשב לאחד מהבניינים ההיסטוריים היפים ביותר ברובע מארה.
במהלך השנים הוחלפה הבעלות של המבנה ואף שימושיו. בשנת 1671 המבנה היה תחת חסות שגרירות הרפובליקה של ונציה. במהלך המהפכה הצרפתית הוחרם המבנה והפך לרכוש השלטונות ובשנת 1815 הפך לבית ספר עירוני לאמנות. המבנה נרכש על ידי פריז בשנת 1964 וקיבל מעמד של מבנה לשימור.
לאחר תחרות שבה ניסו להחליט מה יהיה ייעודו, המקום נבחר לשמש כמוזיאון המציג את יצירותיו של האמן פאבלו פיקאסו.
#הפריטים במוזיאון
בשנת 1968 חוקק חוק המתיר ליורשים לשלם את מס הירושה באמצעות חפצי אמנות הנחשבים חלק מהמורשת התרבותית של צרפת. פיקאסו, שנהג לומר "אני הוא האספן הגדול ביותר של פיקאסו בעולם" - צבר אלפי חפצי אמנות של יצירותיו שלו, מספר יצירות של אמנים נוספים ומספר רב של פסלים פרימיטיביים מרחבי העולם. וכך, לאחר מותו של פיקאסו, בשנת 1973, שוכנעו היורשים שלו לתרום את יצירותיו, על מנת להימנע ממס עיזבון עצום שלא היה באפשרותם לשלם. אוסף זה, שכלל כ-5000 פריטים, הפך למוזיאון. עם הזמן נוספו אליהם עוד 1000 פריטים שנקנו בידי המוזיאון.
במוזיאון ארבע יצירות הראויות לתשומת לב מיוחדת:
"הדיוקן העצמי" - תמונה שצוירה בזמן חורף קשה ובודד בשנת 1901 באחת מתקופותיו הקשות בחייו של פיקאסו.
"שני אחים" - תמונה שצוירה בשנת 1906 בספרד.
"שתי נשים רצות על החוף" - ציור ששימש כווילון תפאורה בעבור הבלט "הרכבת הכחולה".
ו"הנשיקה" - תמונה שצוירה בשנת 1969. תמונה זו צוירה כמה שנים אחרי שנשא את אישתו ז'קלין לאישה והחל לצייר גם נושאים מוכרים כמו חיי אהבה.
#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.
הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.
מבט מקרוב על המוזיאון:
https://www.youtube.com/watch?v=1x1ej90l_IE
מוזיאון פיקאסו יחסית חדש בנוף הפריזאי והפך לאחד ממוזיאוני הדגל של פריז. המוזיאון שמוקדש ליצירותיו של אמן הידוע פאבלו פיקאסו, כנראה האמן המפורסם ביותר במאה ה-20, כולל יותר מ-3000 יצירות אמנות: ציורים, רישומים, איורים, פסלים ותמונות מחיי האמן עצמו. היצירות נוצרו בין השנים 1894-1973.
המוזיאון בנוי בצורה כזו שבזמן שאתם משוטטים בו, אתם עוברים במסלול היצירה המקורי והכרונולוגי של פיקאסו עצמו ונחשפים לפריטי המידע ולאירועים רלוונטיים מתקופתו, שנה אחר שנה. בזכות צורת ההצגה הזו, תוכלו להבין את תהליך ההתפתחות האמנותי המורכב של פיקאסו האמן ואת נקודות הציון בשרטוט ההיסטוריה האמנותית שלו והאירועים ההיסטוריים שבמהלך תהליך היצירה - התקופה הכחולה, הוורודה, הקוביסטית והסוריאליסטית. כך למשל תוכלו לראות, לצד תמונות של פיקאסו משנות ה-50, קריקטורות המציגות את יחס אנשי התקופה ליצירותיו. המוזיאון גם מנסה להראות את השפעת לידת נכדתו של פיקאסו על יצירותיו, שהפכו להרבה פחות אבסטרקטיות מאז שנולדה.
המוזיאון ממוקם באזור המארה שברובע השלישי של פריז.
במוזיאון תוכלו למצוא גם יצירות של אמנים מפורסמים אחרים בני תקופתו - מאטיס, סזאן, דגה ואחרים וניתן לשים לב להשפעות ההדדיות של האמנים על היצירות אחד של השני. בקומה השנייה של המוזיאון שטח שבו תצוגות זמניות ובקומה השלישית משרדי המוזיאון והספרייה.
#מבנה המוזיאון
המבנה שבו נמצא המוזיאון נבנה במקור עבור פייר אובר (Pierre Aubert), הלורד של פונטניי (Fontenay). העושר הרב של אובר הגיע בעקבות תפקידו כגובה "מס המלח", על שם זה נקרא גם המבנה "בית המלח".
אדריכל הבניין היה ז'אן בולייה (Jean Boullier) והוא נחשב לאחד מהבניינים ההיסטוריים היפים ביותר ברובע מארה.
במהלך השנים הוחלפה הבעלות של המבנה ואף שימושיו. בשנת 1671 המבנה היה תחת חסות שגרירות הרפובליקה של ונציה. במהלך המהפכה הצרפתית הוחרם המבנה והפך לרכוש השלטונות ובשנת 1815 הפך לבית ספר עירוני לאמנות. המבנה נרכש על ידי פריז בשנת 1964 וקיבל מעמד של מבנה לשימור.
לאחר תחרות שבה ניסו להחליט מה יהיה ייעודו, המקום נבחר לשמש כמוזיאון המציג את יצירותיו של האמן פאבלו פיקאסו.
#הפריטים במוזיאון
בשנת 1968 חוקק חוק המתיר ליורשים לשלם את מס הירושה באמצעות חפצי אמנות הנחשבים חלק מהמורשת התרבותית של צרפת. פיקאסו, שנהג לומר "אני הוא האספן הגדול ביותר של פיקאסו בעולם" - צבר אלפי חפצי אמנות של יצירותיו שלו, מספר יצירות של אמנים נוספים ומספר רב של פסלים פרימיטיביים מרחבי העולם. וכך, לאחר מותו של פיקאסו, בשנת 1973, שוכנעו היורשים שלו לתרום את יצירותיו, על מנת להימנע ממס עיזבון עצום שלא היה באפשרותם לשלם. אוסף זה, שכלל כ-5000 פריטים, הפך למוזיאון. עם הזמן נוספו אליהם עוד 1000 פריטים שנקנו בידי המוזיאון.
במוזיאון ארבע יצירות הראויות לתשומת לב מיוחדת:
"הדיוקן העצמי" - תמונה שצוירה בזמן חורף קשה ובודד בשנת 1901 באחת מתקופותיו הקשות בחייו של פיקאסו.
"שני אחים" - תמונה שצוירה בשנת 1906 בספרד.
"שתי נשים רצות על החוף" - ציור ששימש כווילון תפאורה בעבור הבלט "הרכבת הכחולה".
ו"הנשיקה" - תמונה שצוירה בשנת 1969. תמונה זו צוירה כמה שנים אחרי שנשא את אישתו ז'קלין לאישה והחל לצייר גם נושאים מוכרים כמו חיי אהבה.
#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.
הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.
מבט מקרוב על המוזיאון:
https://www.youtube.com/watch?v=1x1ej90l_IE
רובע מארה
#על האופרה גרנייה
בית האופרה הלאומי של פריז, אופרה גרנייה, הוא מבנה גדול ומפואר הממוקם ברובע התשיעי בעיר מצפון לאזור טוולירי. מדובר באחד מבנייני האופרה המפורסמים ביותר בעולם, כנראה בשל היותו מקום ההתרחשות של הרומן "פנטום האופרה" של גסטון לרו, שעל בסיסו גם הופקו מספר סרטים.
בשנותיו הראשונות נקרא הבניין "בניין האופרה של פריז", אך לאחר פתיחת האופרה בסטיליה בשנת 1989, שמו של הבניין הפך ל"האופרה גרנייה".
שטחו של הבניין 11,000 מטרים רבועים והוא יכול להכיל עד 1,979 מבקרים. במתו הגדולה יכולה להכיל 450 איש. ניתן להיכנס למבנה המפואר גם בזמן שאין הופעות בתשלום.
כיום תוכלו להקשיב בו לאופרה הלאומית של פריז ולראות את להקת הבלט של פריז.
#אדריכלות האופרה גרנייה
בשנת 1858, בעת ביקורו של נפוליאון השלישי בבניין האופרה הרשמי של פריז יחד עם אשתו, בוצע נגדו ניסיון התנקשות. בעקבות התקרית החליט נפוליאון להקים בניין אופרה חדש, גדול ומפואר יותר במקום זה שבו ביקר. שארל גרנייה, האדריכל שזכה בעיצוב האופרה היה דווקא צעיר חסר ניסיון שזה היה המבנה הראשון שאותו הוא תכנן. בהמשך לסיפורנו אגב, כדי להימנע מניסיונות רצח נוספים נבנתה במבנה דרך ממוגנת שמאפשרת לשליט לרדת ישר למרכבה שלו בבטחה. הבנייה של המבנה התחילה ב-1861 והסתיימה ב-1875.
גרנייה הצליח ליצור יצירה אדריכלית יפיפייה, מתוחכמת וחדשנית. הבנייה החלה בשנת 1861 והסתיימה רק 14 שנים מאוחר יותר. הסיבות לעיכובים היו מלחמת פרוסיה-צרפת, נפילת האימפרייה השניה וכיבוש פריז על ידי הקומונה הפריזאית. עוד סיבה לעיכוב בבנייה היא האגם התת קרקעי שנמצא מתחת לאתר הבניה, בהשראתו אגב נכתב הסיפור "פנטום האופרה". הבניין נחנך ב-15 בינואר, 1875.
הבניין מפואר ומעוטר בהתאם: אפריזים משיש, קירות מזהב וקטיפה ופסלי כרובים ונימפות. בשנת 1964 הוזמן הצייר מארק שאגאל לעטר את תקרת האופרה.
בית האופרה הוא המבנה היקר ביותר שנבנה בתקופת האימפריה השניה. המבנה בנוי בסגנון ניאו-בארוקי עם שילובים של בניה קלאסית, ונחשב למופת אדריכלי בסגנון ארכיטקטורת התאטרון של המאה ה-19.
#אופרה למנויים
לבניין אופרה היו צרכים מאד מסוימים - לשרת את מנויי האופרה. למנויים היה מנוי שנתי והם היו מקפידים להגיע חמישה ימים בשבוע למקום. הם התעניינו פחות במוזיקה, ששימשה כמוזיקת רקע עבורם, אלא יותר בנוכחות - לראות ולהיראות. זו הסיבה גם שהאדריכל גרניה בנה את המבנה בצורה הזו - השטחים הציבוריים מהווים מחצית מהמבנה, האולם תופס רק רבע ממנו וברבע הנותר יש שטחי חזרות ומשרדים.
אולם הכניסה מקורה במראות, כך שהמבקרים יוכלו לוודא כי הם נראים כראוי וממנו עולות מדרגות שיש רחבות המובילות אל אולמות ההמתנה הגדולים והמרווחים. מהמדרגות ומהמרפסות שלידן, ניתן לראות את כל מי שנכנס לאולם. כמעט אבסורד הוא, שהאולם עצמו בנוי כך שמתאי המנויים ניתן בקלות לראות את התאים האחרים, אך קצת פחות טוב - את הבמה.
עובדה מעניינת על בית האופרה, היא הצבע האדום הקטיפתי של הכיסאות באולם. היום זה נראה כמחזה שגרתי, אך באותה העת השימוש בצבע האדום היה חדשני. גרנייה סיפר שהחליט להשתמש בצבע זה כי הנשים הבאות לאופרה הן כמו תכשיטים ולכן ראוי שישבו בתוך קופסת תכשיטים (שכך היו מרופדות בתקופה ההיא). הרעיון הנועז הצליח וכיום מרבית אולמות הקונצרטים, הקולנוע והאופרה מרופדים באדום קטיפתי.
בשביל לספק אטרקציה לקהל, התקין גרנייה שעון המראה את ימי השבוע וימי החודש ובנה "חדר שקיעה" ובו אשליה אופטית - אם עומדים במרכז החדר ניתן לראות במראות את השמש שוקעת.
#פנטום האופרה
האופרה גרנייה גם היוותה רקע לסיפור "פנטום האופרה", רומן האימה הגותי-בלשי, שהפך מפורסם בעקבות הרבה סרטים, מחזות זמר וגרסאות נוספות שקיבל עם השנים, נכתב במקור על ידי הסופר הצרפתי גסטון לרו ופורסם ראשונה בשנת 1909. הוא פורסם בהמשכים בעיתונות הצרפתית.
הסיפור, שחלק מפרטיו אמיתיים וחלק בדיוניים, עוסק באהבתו הטרגית של גאון מעוות לזמרת אופרה צעירה ומוכשרת. על פי הרומן, הפנטום הוא גאון הנדסי ומוזיקלי מעוות שהיה שותף לבניית בניין בית אופרה, שבו הוא בנה בחשאי רשת של מחילות ומעברי סתר המאפשרים לו לנוע ברחבי הבניין כמו רוח רפאים ולהשליט את מרותו על המבנה. הסיפור בנוי כחקירה בלשית וכולל שיחות עם הדמויות השונות ששרדו ומספרות את הסיפור מנקודת מבטן.
סיפור הפאנטום הפך לאגדת קאלט והיום היא מרכזת סביבה מעריצים מושבעים שהמציאו לעצמם אפילו כינוי: Phantom Phans. הם מרותקים לכל מה שקשור לעלילה: החל מדמותו המורכבת של הפאנטום אריק, דרך המוזיקה שיצר עבורו אנדרו לויד וובר ועד האלמנטים העיצוביים המזוהים עם הדמות: עוגב ענק, נרות ופמוטים, מסיכות, גלימות שחורות מקטיפה, נברשות וכדומה. הרבה מהמעריצים כתבו גרסאות משלהם לסיפור, חלק כתבו את המשכו - הם מפרסמים את היצירות שלהם ברחבי האינטרנט באתרי מעריצים שונים וחלק אף הרחיקו לכת והדפיסו את גרסותיהם.
עד היום מוכרת מעריצה אחת שכל כך אהבה את אגדת הפאנטום עד ששינתה את שמה החוקי ל-Christine Daae, כשם הזמרת שאהבה.
בית האופרה הלאומי של פריז, אופרה גרנייה, הוא מבנה גדול ומפואר הממוקם ברובע התשיעי בעיר מצפון לאזור טוולירי. מדובר באחד מבנייני האופרה המפורסמים ביותר בעולם, כנראה בשל היותו מקום ההתרחשות של הרומן "פנטום האופרה" של גסטון לרו, שעל בסיסו גם הופקו מספר סרטים.
בשנותיו הראשונות נקרא הבניין "בניין האופרה של פריז", אך לאחר פתיחת האופרה בסטיליה בשנת 1989, שמו של הבניין הפך ל"האופרה גרנייה".
שטחו של הבניין 11,000 מטרים רבועים והוא יכול להכיל עד 1,979 מבקרים. במתו הגדולה יכולה להכיל 450 איש. ניתן להיכנס למבנה המפואר גם בזמן שאין הופעות בתשלום.
כיום תוכלו להקשיב בו לאופרה הלאומית של פריז ולראות את להקת הבלט של פריז.
#אדריכלות האופרה גרנייה
בשנת 1858, בעת ביקורו של נפוליאון השלישי בבניין האופרה הרשמי של פריז יחד עם אשתו, בוצע נגדו ניסיון התנקשות. בעקבות התקרית החליט נפוליאון להקים בניין אופרה חדש, גדול ומפואר יותר במקום זה שבו ביקר. שארל גרנייה, האדריכל שזכה בעיצוב האופרה היה דווקא צעיר חסר ניסיון שזה היה המבנה הראשון שאותו הוא תכנן. בהמשך לסיפורנו אגב, כדי להימנע מניסיונות רצח נוספים נבנתה במבנה דרך ממוגנת שמאפשרת לשליט לרדת ישר למרכבה שלו בבטחה. הבנייה של המבנה התחילה ב-1861 והסתיימה ב-1875.
גרנייה הצליח ליצור יצירה אדריכלית יפיפייה, מתוחכמת וחדשנית. הבנייה החלה בשנת 1861 והסתיימה רק 14 שנים מאוחר יותר. הסיבות לעיכובים היו מלחמת פרוסיה-צרפת, נפילת האימפרייה השניה וכיבוש פריז על ידי הקומונה הפריזאית. עוד סיבה לעיכוב בבנייה היא האגם התת קרקעי שנמצא מתחת לאתר הבניה, בהשראתו אגב נכתב הסיפור "פנטום האופרה". הבניין נחנך ב-15 בינואר, 1875.
הבניין מפואר ומעוטר בהתאם: אפריזים משיש, קירות מזהב וקטיפה ופסלי כרובים ונימפות. בשנת 1964 הוזמן הצייר מארק שאגאל לעטר את תקרת האופרה.
בית האופרה הוא המבנה היקר ביותר שנבנה בתקופת האימפריה השניה. המבנה בנוי בסגנון ניאו-בארוקי עם שילובים של בניה קלאסית, ונחשב למופת אדריכלי בסגנון ארכיטקטורת התאטרון של המאה ה-19.
#אופרה למנויים
לבניין אופרה היו צרכים מאד מסוימים - לשרת את מנויי האופרה. למנויים היה מנוי שנתי והם היו מקפידים להגיע חמישה ימים בשבוע למקום. הם התעניינו פחות במוזיקה, ששימשה כמוזיקת רקע עבורם, אלא יותר בנוכחות - לראות ולהיראות. זו הסיבה גם שהאדריכל גרניה בנה את המבנה בצורה הזו - השטחים הציבוריים מהווים מחצית מהמבנה, האולם תופס רק רבע ממנו וברבע הנותר יש שטחי חזרות ומשרדים.
אולם הכניסה מקורה במראות, כך שהמבקרים יוכלו לוודא כי הם נראים כראוי וממנו עולות מדרגות שיש רחבות המובילות אל אולמות ההמתנה הגדולים והמרווחים. מהמדרגות ומהמרפסות שלידן, ניתן לראות את כל מי שנכנס לאולם. כמעט אבסורד הוא, שהאולם עצמו בנוי כך שמתאי המנויים ניתן בקלות לראות את התאים האחרים, אך קצת פחות טוב - את הבמה.
עובדה מעניינת על בית האופרה, היא הצבע האדום הקטיפתי של הכיסאות באולם. היום זה נראה כמחזה שגרתי, אך באותה העת השימוש בצבע האדום היה חדשני. גרנייה סיפר שהחליט להשתמש בצבע זה כי הנשים הבאות לאופרה הן כמו תכשיטים ולכן ראוי שישבו בתוך קופסת תכשיטים (שכך היו מרופדות בתקופה ההיא). הרעיון הנועז הצליח וכיום מרבית אולמות הקונצרטים, הקולנוע והאופרה מרופדים באדום קטיפתי.
בשביל לספק אטרקציה לקהל, התקין גרנייה שעון המראה את ימי השבוע וימי החודש ובנה "חדר שקיעה" ובו אשליה אופטית - אם עומדים במרכז החדר ניתן לראות במראות את השמש שוקעת.
#פנטום האופרה
האופרה גרנייה גם היוותה רקע לסיפור "פנטום האופרה", רומן האימה הגותי-בלשי, שהפך מפורסם בעקבות הרבה סרטים, מחזות זמר וגרסאות נוספות שקיבל עם השנים, נכתב במקור על ידי הסופר הצרפתי גסטון לרו ופורסם ראשונה בשנת 1909. הוא פורסם בהמשכים בעיתונות הצרפתית.
הסיפור, שחלק מפרטיו אמיתיים וחלק בדיוניים, עוסק באהבתו הטרגית של גאון מעוות לזמרת אופרה צעירה ומוכשרת. על פי הרומן, הפנטום הוא גאון הנדסי ומוזיקלי מעוות שהיה שותף לבניית בניין בית אופרה, שבו הוא בנה בחשאי רשת של מחילות ומעברי סתר המאפשרים לו לנוע ברחבי הבניין כמו רוח רפאים ולהשליט את מרותו על המבנה. הסיפור בנוי כחקירה בלשית וכולל שיחות עם הדמויות השונות ששרדו ומספרות את הסיפור מנקודת מבטן.
סיפור הפאנטום הפך לאגדת קאלט והיום היא מרכזת סביבה מעריצים מושבעים שהמציאו לעצמם אפילו כינוי: Phantom Phans. הם מרותקים לכל מה שקשור לעלילה: החל מדמותו המורכבת של הפאנטום אריק, דרך המוזיקה שיצר עבורו אנדרו לויד וובר ועד האלמנטים העיצוביים המזוהים עם הדמות: עוגב ענק, נרות ופמוטים, מסיכות, גלימות שחורות מקטיפה, נברשות וכדומה. הרבה מהמעריצים כתבו גרסאות משלהם לסיפור, חלק כתבו את המשכו - הם מפרסמים את היצירות שלהם ברחבי האינטרנט באתרי מעריצים שונים וחלק אף הרחיקו לכת והדפיסו את גרסותיהם.
עד היום מוכרת מעריצה אחת שכל כך אהבה את אגדת הפאנטום עד ששינתה את שמה החוקי ל-Christine Daae, כשם הזמרת שאהבה.
