שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מתחם התחנה
מסגד חסן בק
מרכז סוזן דלל
שכונת נווה צדק
מוזיאון נחום גוטמן
המושבה האמריקאית
גן צ'ארלס קלור
כנסיית עמנואל
#על המתחם שהיה פעם תחנת רכבת תורכית והיום הוא אזור בילויים שוקק חיים
היא נולדה כתחנת רכבת שממנה יצאה מסילת הברזל בקו יפו-ירושלים. התחנה הזו פעלה משנת 1892 ועד 1948 ונחשבת לקו הרכבת הראשון בארץ ישראל. במתחם התחנה נכללו אז מבני תחנת הרכבת והשירות שלה, בית משפחת וילנד הטמפלרית, שבנה האב בסמוך לבית החרושת של המשפחה, שייצר מרצפות מצוירות, לבנים ומוצרי בניה ממלט. בניית המפעל בסמוך לתחנה אפשרה ליצרן הטמפלרי לשנע חומרי גלם ותוצרת ברכבת לירושלים ולנמל יפו, להעמסה על אוניות שיצאו לאירופה.
הרכבת מיפו אל ירושלים נולדה בסוף המאה ה-19, לאחר תהליך של כמעט 50 שנה, של שידול הסולטן לאשר הקמתו של קו כזה וההקמה עצמה. הרכבת הזו עתידה להיות אמצעי התחבורה הראשון בארץ ישראל ובמרחב שבין תורכיה למצרים, שיחליף את הגמלים, ככלי התחבורה שישמש להעברת משאות כבדים למרחקים גדולים.
בסוף תקופת המנדט הבריטי פעלה התחנה ביפו בעיקר לצרכים צבאיים של הצבא, שהקים בה מחנה צבאי והעביר דרכה את הציוד לבריטניה, בעת פינוי ארץ ישראל. היא חזרה לפעול באופן סדיר עד ערב מלחמת העצמאות וחדלה.
לאחר הקמת המדינה, הועברה התחנה לירושלים לאזור אחר בתל אביב והאזור נותר מוזנח במשך שנים רבות. בשנים האחרונות שחזרה עיריית תל-אביב את המתחם ופיתחה אותו, כאזור בילויים שוקק חיים. השיפוץ והשימור שמו דגש על שימור העיצוב המקורי של המבנים ההיסטוריים שבתחנה, שחזור של קטע ממסילת הרכבת שהייתה בה ויצירה של מרחב פתוח לציבור. כלולים בו 22 מבנים מתקופות שונות בחיי התחנה, כל אלה על שטח של כ-20 דונם.
#תולדות הקמת קו הרכבת יפו-ירושלים
כבר באמצע המאה ה-19 הגה משה מונטיפיורי את הרעיון להקים מסילת ברזל בארץ ישראל. מונטיפיורי, שרצה לייסד בארץ תעשייה מודרנית הטעים שאחד הקשיים העיקריים לשם כך, הוא המחסור החמור באמצעים להובלת מכונות וחומרי גלם לתעשייה כזו. לאחר השתדלות רבה אצל הסולטן התורכי עבד אל-חמיד השני, אישר הסולטן 30 שנה לאחר מכן את הזיכיון להקמה והפעלה של קו הרכבת. מי שזכה לקנות את הזיכיון היה יוסף נבון, עסקן ירושלמי נמרץ. ביחד עם שותפיו, ניסה נבון לגייס משקיעים להקמת המסילה אך נכשל בכך. הזיכיון נמכר לחברה צרפתית והיא שהקימה לבסוף את קו הרכבת מיפו לירושלים ובנתה את התחנות שלאורכו.
לחברה הצרפתית לקח שנתיים לבנות את קו הרכבת. עם סיומו, בשנת 1892, החל באופן רשמי עידן הרכבת בארץ ישראל. בטקס מפואר שנערך בתחנת הרכבת בירושלים, נחנך הקו החדש, כשהאות לפתיחת הטקס היה הגעתה של הרכבת הראשונה מיפו. זה, אגב, היה השלב שבו הכריזו על השם שניתן ל"כלי התחבורה החדשני" שהגיע לארץ. מסתבר שאליעזר בן-יהודה, מחדש השפה העברית, הציע את השם "רַכֶּבֶת" לקטר ולשיירת הקרונות שהוא מושך.
#על הרכבת עצמה
על אף חדשנותה בארץ, הרכבת הראשונה בארץ ישראל לא הייתה מודרנית במיוחד. היא נסעה לאט ולקח לה 4 שעות להגיע מיפו לירושלים. גם קו הרכבת היה מוגבל ביותר. בשנים הראשונות שלו נסעה הרכבת בתדירות של פעם אחת ביום, בכל כיוון.
מחיר הנסיעה לירושלים באותם ימים היה 50 גרוש במחלקה הראשונה והמפוארת ו-30 גרוש במחלקה השנייה, הרגילה. ומי לא נסעו בה - מצליינים ותיירים, ועד סוחרים ותושבים שנסעו למקומות הקדושים או לבקר קרובים בירושלים ובערים כמו לוד ורמלה, שעל הדרך. גם פמליית הקיסר הגרמני וילהלם השני מצאה את עצמה נוסעת בקרון שקושט במיוחד בשבילה וכמובן - הנוסע המפורסם ביותר - חוזה מדינת ישראל בנימין זאב הרצל.
ערב מלחמת העולם הראשונה, עברו בתחנה הזו כמעט 200 אלף נוסעים וכ-50 אלף טון של משא.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/6yeGbYxtk6Y
וסיור במקום:
https://youtu.be/Waelkdjz3go
היא נולדה כתחנת רכבת שממנה יצאה מסילת הברזל בקו יפו-ירושלים. התחנה הזו פעלה משנת 1892 ועד 1948 ונחשבת לקו הרכבת הראשון בארץ ישראל. במתחם התחנה נכללו אז מבני תחנת הרכבת והשירות שלה, בית משפחת וילנד הטמפלרית, שבנה האב בסמוך לבית החרושת של המשפחה, שייצר מרצפות מצוירות, לבנים ומוצרי בניה ממלט. בניית המפעל בסמוך לתחנה אפשרה ליצרן הטמפלרי לשנע חומרי גלם ותוצרת ברכבת לירושלים ולנמל יפו, להעמסה על אוניות שיצאו לאירופה.
הרכבת מיפו אל ירושלים נולדה בסוף המאה ה-19, לאחר תהליך של כמעט 50 שנה, של שידול הסולטן לאשר הקמתו של קו כזה וההקמה עצמה. הרכבת הזו עתידה להיות אמצעי התחבורה הראשון בארץ ישראל ובמרחב שבין תורכיה למצרים, שיחליף את הגמלים, ככלי התחבורה שישמש להעברת משאות כבדים למרחקים גדולים.
בסוף תקופת המנדט הבריטי פעלה התחנה ביפו בעיקר לצרכים צבאיים של הצבא, שהקים בה מחנה צבאי והעביר דרכה את הציוד לבריטניה, בעת פינוי ארץ ישראל. היא חזרה לפעול באופן סדיר עד ערב מלחמת העצמאות וחדלה.
לאחר הקמת המדינה, הועברה התחנה לירושלים לאזור אחר בתל אביב והאזור נותר מוזנח במשך שנים רבות. בשנים האחרונות שחזרה עיריית תל-אביב את המתחם ופיתחה אותו, כאזור בילויים שוקק חיים. השיפוץ והשימור שמו דגש על שימור העיצוב המקורי של המבנים ההיסטוריים שבתחנה, שחזור של קטע ממסילת הרכבת שהייתה בה ויצירה של מרחב פתוח לציבור. כלולים בו 22 מבנים מתקופות שונות בחיי התחנה, כל אלה על שטח של כ-20 דונם.
#תולדות הקמת קו הרכבת יפו-ירושלים
כבר באמצע המאה ה-19 הגה משה מונטיפיורי את הרעיון להקים מסילת ברזל בארץ ישראל. מונטיפיורי, שרצה לייסד בארץ תעשייה מודרנית הטעים שאחד הקשיים העיקריים לשם כך, הוא המחסור החמור באמצעים להובלת מכונות וחומרי גלם לתעשייה כזו. לאחר השתדלות רבה אצל הסולטן התורכי עבד אל-חמיד השני, אישר הסולטן 30 שנה לאחר מכן את הזיכיון להקמה והפעלה של קו הרכבת. מי שזכה לקנות את הזיכיון היה יוסף נבון, עסקן ירושלמי נמרץ. ביחד עם שותפיו, ניסה נבון לגייס משקיעים להקמת המסילה אך נכשל בכך. הזיכיון נמכר לחברה צרפתית והיא שהקימה לבסוף את קו הרכבת מיפו לירושלים ובנתה את התחנות שלאורכו.
לחברה הצרפתית לקח שנתיים לבנות את קו הרכבת. עם סיומו, בשנת 1892, החל באופן רשמי עידן הרכבת בארץ ישראל. בטקס מפואר שנערך בתחנת הרכבת בירושלים, נחנך הקו החדש, כשהאות לפתיחת הטקס היה הגעתה של הרכבת הראשונה מיפו. זה, אגב, היה השלב שבו הכריזו על השם שניתן ל"כלי התחבורה החדשני" שהגיע לארץ. מסתבר שאליעזר בן-יהודה, מחדש השפה העברית, הציע את השם "רַכֶּבֶת" לקטר ולשיירת הקרונות שהוא מושך.
#על הרכבת עצמה
על אף חדשנותה בארץ, הרכבת הראשונה בארץ ישראל לא הייתה מודרנית במיוחד. היא נסעה לאט ולקח לה 4 שעות להגיע מיפו לירושלים. גם קו הרכבת היה מוגבל ביותר. בשנים הראשונות שלו נסעה הרכבת בתדירות של פעם אחת ביום, בכל כיוון.
מחיר הנסיעה לירושלים באותם ימים היה 50 גרוש במחלקה הראשונה והמפוארת ו-30 גרוש במחלקה השנייה, הרגילה. ומי לא נסעו בה - מצליינים ותיירים, ועד סוחרים ותושבים שנסעו למקומות הקדושים או לבקר קרובים בירושלים ובערים כמו לוד ורמלה, שעל הדרך. גם פמליית הקיסר הגרמני וילהלם השני מצאה את עצמה נוסעת בקרון שקושט במיוחד בשבילה וכמובן - הנוסע המפורסם ביותר - חוזה מדינת ישראל בנימין זאב הרצל.
ערב מלחמת העולם הראשונה, עברו בתחנה הזו כמעט 200 אלף נוסעים וכ-50 אלף טון של משא.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/6yeGbYxtk6Y
וסיור במקום:
https://youtu.be/Waelkdjz3go
#על המסגד שמצא את עצמו בתל אביב
מסגד חסן בק הוא אחד המסגדים הפעילים של יפו. בניגוד לשאר המסגדים, הוא נמצא בשטח של העיר תל אביב, מעט צפונה מיפו. הסיבה היא שכשנבנה כאן, הוחרמו בשבילו, ללא כל תשלום, אדמות חקלאות מסוחר יפואי, ערבי-נוצרי בשם מישל מטרי.
במלחמת העצמאות התבצרו כאן לוחמים ערביים וירו על תושבי תל אביב היהודים, ששהו בשוק הכרמל. לאחר המלחמה הייתה אמנם כוונה להרוס את המסגד, בעיקר בשל תדמיתו המאיימת בעיני תושבי תל אביב, אבל יופיו הביא לכך שהתקבלה החלטה להמשיך ולאפשר לו לפעול. גם מאז קום מדינת ישראל המסגד הוא מוקד חיכוך, בין האוכלוסייה היהודית ובין האוכלוסייה הערבית שביפו. היו יהודים שלא השלימו מעולם עם ההחלטה להשאירו עומד ובמהלך השנים היו מספר ניסיונות חבלה כושלים במסגד.
#תולדות מסגד חסן בק
המסגד נבנה בשנת 1916, בהוראת חסן בק, שהיה המושל הצבאי התורכי של יפו באותה תקופה. לצורך בניית המסגד השתמש חסן בק באיומים, בהחרמות ואפילו באמצעים של כליאת יהודים ושוד אלים, כדי להשיג ציוד וחומרי בניין, שרובם נלקחו על ידו ללא תשלום כלשהו. מעולם לא התקבלה החלטה שהמסגד ייקרא על שמו, זה פשוט קרה בתהליך הבנייה ונשאר כך. שמו של המסגד מנציח עד היום איש קשה ואכזרי, אפילו רצחני - גם ליהודים וגם לערבים, בעת ההיא.
בדיעבד נטו חלקם לסלוח לו, גם מכיוון שהמושל האזרחי בהאא א-דין, ששימש כקאימקם של יפו, היה הרבה יותר קשה ממנו, וגם משום שעשה פה ושם גם מעשים שנתפסו כטובים כלפי חלק מהאוכלוסייה. אך רבים, כולל ערביי יפו, לא סלחו לו מעולם.
בשל אכזריותו של חסן בק, סירבו ערביי יפו להתפלל במסגד, במשך שנים רבות. זאת משום שאת הפועלים שבנו אותו, העביד חסן בק בכפייה. הם עבדו בהוראתו ביום ובלילה, בעבודה קשה וללא רחמים, כשרבים מהם נפצעו או חלו קשות ו-78 מהם אף מתו במהלך הבנייה.
#אדריכלות מסגד חסן בק
בניגוד למרבית המבנים ביפו, שנבנו מאבן כורכר כהה, המבנה המרשים של מסגד חסן בק נבנה מאבן גיר לבנה. הוא בולט בכיפה הלבנה שלו ובצריח הגבוה. אגב, הצריח הזה, שממנו קורא המואזין למאמינים המוסלמים חמש פעמים בכל יממה לבוא למסגד לתפילה, הרגיז לא מעט יהודים במהלך השנים. אבל מדינת ישראל הוכיחה את היחס שלה למיעוטים, כשבשנת 2000 שופץ המסגד וניתן אישור להגדיל את גובהו של הצריח. למעשה, הצריח של מסגד חסן-בק כמעט והוכפל אז ביחס לגובהו המקורי.
יופיו של המסגד בולט שבעתיים, על רקע המלון הסמוך לו. הניגוד הזה, בין הבנייה המסורתית המוסלמית, לבין המבנה המודרני, המערבי-קפיטליסטי והגדול פי כמה שלידו, אהוב על צלמים ותיירים רבים, שמשלבים אותם בבחינת "ישן וחדש - זה לצד זה".
קבלו הצצה אל מסגד חסן בק:
https://youtu.be/EKRcl_4IQgY?t=2m40s
מסגד חסן בק הוא אחד המסגדים הפעילים של יפו. בניגוד לשאר המסגדים, הוא נמצא בשטח של העיר תל אביב, מעט צפונה מיפו. הסיבה היא שכשנבנה כאן, הוחרמו בשבילו, ללא כל תשלום, אדמות חקלאות מסוחר יפואי, ערבי-נוצרי בשם מישל מטרי.
במלחמת העצמאות התבצרו כאן לוחמים ערביים וירו על תושבי תל אביב היהודים, ששהו בשוק הכרמל. לאחר המלחמה הייתה אמנם כוונה להרוס את המסגד, בעיקר בשל תדמיתו המאיימת בעיני תושבי תל אביב, אבל יופיו הביא לכך שהתקבלה החלטה להמשיך ולאפשר לו לפעול. גם מאז קום מדינת ישראל המסגד הוא מוקד חיכוך, בין האוכלוסייה היהודית ובין האוכלוסייה הערבית שביפו. היו יהודים שלא השלימו מעולם עם ההחלטה להשאירו עומד ובמהלך השנים היו מספר ניסיונות חבלה כושלים במסגד.
#תולדות מסגד חסן בק
המסגד נבנה בשנת 1916, בהוראת חסן בק, שהיה המושל הצבאי התורכי של יפו באותה תקופה. לצורך בניית המסגד השתמש חסן בק באיומים, בהחרמות ואפילו באמצעים של כליאת יהודים ושוד אלים, כדי להשיג ציוד וחומרי בניין, שרובם נלקחו על ידו ללא תשלום כלשהו. מעולם לא התקבלה החלטה שהמסגד ייקרא על שמו, זה פשוט קרה בתהליך הבנייה ונשאר כך. שמו של המסגד מנציח עד היום איש קשה ואכזרי, אפילו רצחני - גם ליהודים וגם לערבים, בעת ההיא.
בדיעבד נטו חלקם לסלוח לו, גם מכיוון שהמושל האזרחי בהאא א-דין, ששימש כקאימקם של יפו, היה הרבה יותר קשה ממנו, וגם משום שעשה פה ושם גם מעשים שנתפסו כטובים כלפי חלק מהאוכלוסייה. אך רבים, כולל ערביי יפו, לא סלחו לו מעולם.
בשל אכזריותו של חסן בק, סירבו ערביי יפו להתפלל במסגד, במשך שנים רבות. זאת משום שאת הפועלים שבנו אותו, העביד חסן בק בכפייה. הם עבדו בהוראתו ביום ובלילה, בעבודה קשה וללא רחמים, כשרבים מהם נפצעו או חלו קשות ו-78 מהם אף מתו במהלך הבנייה.
#אדריכלות מסגד חסן בק
בניגוד למרבית המבנים ביפו, שנבנו מאבן כורכר כהה, המבנה המרשים של מסגד חסן בק נבנה מאבן גיר לבנה. הוא בולט בכיפה הלבנה שלו ובצריח הגבוה. אגב, הצריח הזה, שממנו קורא המואזין למאמינים המוסלמים חמש פעמים בכל יממה לבוא למסגד לתפילה, הרגיז לא מעט יהודים במהלך השנים. אבל מדינת ישראל הוכיחה את היחס שלה למיעוטים, כשבשנת 2000 שופץ המסגד וניתן אישור להגדיל את גובהו של הצריח. למעשה, הצריח של מסגד חסן-בק כמעט והוכפל אז ביחס לגובהו המקורי.
יופיו של המסגד בולט שבעתיים, על רקע המלון הסמוך לו. הניגוד הזה, בין הבנייה המסורתית המוסלמית, לבין המבנה המודרני, המערבי-קפיטליסטי והגדול פי כמה שלידו, אהוב על צלמים ותיירים רבים, שמשלבים אותם בבחינת "ישן וחדש - זה לצד זה".
קבלו הצצה אל מסגד חסן בק:
https://youtu.be/EKRcl_4IQgY?t=2m40s
#על המרכז למחול ותאטרון של תל אביב
בלב שכונת נווה צדק של תל אביב, ממוקם מרכז סוזן דלל למחול ותיאטרון, המרכז התרבותי הישראלי שזכה בפרס ישראל בתחום האמנות לשנת 2010 ונחשב לאחד ממרכזי המחול החשובים בישראל. המרכז הוקם ונקרא על שם משפחת דלל מלונדון, מי שמימנה את השיפוץ.
מטרתו המקורית של המרכז הייתה לשמור על קשר עם המורשת התרבותית של תל אביב ובגלל זה הוחלט להקימו בשכונת נווה צדק המפורסמת. מטרתו לפתח ולעודד אמנות ומחול ישראלי, בשילוב עם אמנויות אחרות. הוא הוקם על בסיס שני בתי ספר ותיקים, שנבנו בשנת 1908 על ידי יוסף אליהו שלוש. אחד מהם הוא מבנה בית הספר לבנים של חברת אליאנס, המוכרת כ"כל ישראל חברים", והשני הוא מבנה בית הספר לבנות של תנועת "חיבת ציון".
היום מרכז סוזן דלל מהווה בית לשלוש להקות מקצועיות מוכרות בתל אביב: להקת מחול בת שבע, להקת מחול ענבל ולהקת המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק. לא מעט פסטיבלים מתקיימים מדי שנה במקום (ביניהם פסטיבל פלמנקו ותחרויות בלט) וגם בית הספר לתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, ממוקם כאן. בשנות ה-90 הצטרפה לחגיגה גם התזמורת הסימפונית של תל אביב וערכה כאן מופעים מרשימים.
#אדריכלות מרכז סוזן דלל
בשנת 1989, עם הקמת מרכז סוזן דלל ושיפוץ המתחם, הוסבו ארבעת המבנים של המתחם לארבעה אולמות מופעים שהותאמו במיוחד להופעות מחול. המבנים הללו מקיפים רחבה פתוחה שבה נערכים מופעי חוצות, תחת כיפת השמיים.
עבודתו הנפלאה של אדריכל הנוף שלמה אהרונסון, שאף זכה עליה בפרס רכטר, שילבה במתחם עצי הדר וסביבם נקבעו תעלות מים. הרעיון של אהרונסון היה להזכיר למבקרים את הפרדסים הרחבים שהיו באזור, ושנעקרו עם בנייתה של שכונת נווה צדק. התעלות מנציחות את שיטת ההשקיה שהייתה נהוגה אז בפרדסים.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/Qw25LLgpbkY
בלב שכונת נווה צדק של תל אביב, ממוקם מרכז סוזן דלל למחול ותיאטרון, המרכז התרבותי הישראלי שזכה בפרס ישראל בתחום האמנות לשנת 2010 ונחשב לאחד ממרכזי המחול החשובים בישראל. המרכז הוקם ונקרא על שם משפחת דלל מלונדון, מי שמימנה את השיפוץ.
מטרתו המקורית של המרכז הייתה לשמור על קשר עם המורשת התרבותית של תל אביב ובגלל זה הוחלט להקימו בשכונת נווה צדק המפורסמת. מטרתו לפתח ולעודד אמנות ומחול ישראלי, בשילוב עם אמנויות אחרות. הוא הוקם על בסיס שני בתי ספר ותיקים, שנבנו בשנת 1908 על ידי יוסף אליהו שלוש. אחד מהם הוא מבנה בית הספר לבנים של חברת אליאנס, המוכרת כ"כל ישראל חברים", והשני הוא מבנה בית הספר לבנות של תנועת "חיבת ציון".
היום מרכז סוזן דלל מהווה בית לשלוש להקות מקצועיות מוכרות בתל אביב: להקת מחול בת שבע, להקת מחול ענבל ולהקת המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק. לא מעט פסטיבלים מתקיימים מדי שנה במקום (ביניהם פסטיבל פלמנקו ותחרויות בלט) וגם בית הספר לתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, ממוקם כאן. בשנות ה-90 הצטרפה לחגיגה גם התזמורת הסימפונית של תל אביב וערכה כאן מופעים מרשימים.
#אדריכלות מרכז סוזן דלל
בשנת 1989, עם הקמת מרכז סוזן דלל ושיפוץ המתחם, הוסבו ארבעת המבנים של המתחם לארבעה אולמות מופעים שהותאמו במיוחד להופעות מחול. המבנים הללו מקיפים רחבה פתוחה שבה נערכים מופעי חוצות, תחת כיפת השמיים.
עבודתו הנפלאה של אדריכל הנוף שלמה אהרונסון, שאף זכה עליה בפרס רכטר, שילבה במתחם עצי הדר וסביבם נקבעו תעלות מים. הרעיון של אהרונסון היה להזכיר למבקרים את הפרדסים הרחבים שהיו באזור, ושנעקרו עם בנייתה של שכונת נווה צדק. התעלות מנציחות את שיטת ההשקיה שהייתה נהוגה אז בפרדסים.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/Qw25LLgpbkY
#על השכונה היהודית הוותיקה מתל אביב
לא כולם יודעים שנווה צדק הוקמה עוד לפני שנולדה העיר תל אביב, בתור "אחוזת בית", השכונה היהודית החדשה שמחוץ לחומותיה של יפו.
האחראים לכך הם בני משפחת שלוש, משפחה שהגיעה ליפו שנים בסוף המאה ה-19, מאלג'יריה והחלה לעסוק במסחר. אהרון שלוש, אבי המשפחה, התעשר מעסקיו ואז העיז ויצא מחומות יפו, אל שכונה חדשה שיקים - זו שהיסטורית תהיה השכונה הראשונה של תל אביב, היא נווה צדק.
נווה צדק היא השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות יפו. היו שנים שהיא התיישנה והפכה לשכונת עוני של ממש. באותה תקופה היו אפילו מחשבות על הריסת השכונה ובנייה של מבנים חדשים במקומה.
אבל בשנות ה-80 החלה השכונה מושכת אליה צעירים ואמנים, שאהבו את פשטותה, המחירים הזולים של הדירות בה ואת קרבתה לים, לשוק הכרמל ועוד. מאז ובמהלך העשורים האחרונים, היא הפכה לאחת השכונות הנחשבות בתל אביב, גם למגורים וגם ליעד תיירותי אהוב. שימור המבנים הישנים הפך מקובל והתנועה של תושבים אל נווה צדק הפכה פופולרית ויקרה מאד.
השיטוט בסמטאות נווה צדק הוא מהסיורים הנעימים בתל אביב. דווקא הצפיפות והרחובות הצרים מצליחים להפוך את הטיול בשכונה הישנה למיוחד במינו. חנויות אמנים יצירתיות, בוטיקים של מעצבי אופנה צעירים, גלידריות ובתי קפה נעימים - כל אלה הופכים את השהייה בנווה צדק לבילוי נעים לשבת בבוקר או בערבו של יום.
#תולדות נווה צדק
סיפורה של נווה צדק מתחיל בשנת 1838, כשאהרון שלוש הצעיר מגיע בסירת מפרש מאורן שבאלג'יר אל ארץ ישראל. הוא מגיע לארץ כחלק ממשפחה ענפה, עובד כצורף ביפו ודי מהר עושה חיל בעסקיו וקונה אדמות מחוץ ליפו. שלוש מבין שיפו הופכת צפופה ובקרוב יתחילו לבנות שכונות מחוץ לה. ואכן, אלה ימי העליה הראשונה. עשרות אלפי עולים חדשים מגיעים לארץ וחלקם מתיישב ביפו הצפופה. ב-1887 מקימים שני אחים מירושלים, אלעזר ושמעון רוקח, חברה בשם "עזרת ישראל". באמצעות אגודת "נווה צדק לבניין בתים ביפו" הם מייסדים שכונה יהודית מרווחת, מחוץ לחומותיה של יפו. ההשראה שלהם היא מפרויקט מוצלח שנעשה בירושלים, ליציאה אל מחוץ לחומות. את שם השכונה הם לקחו מספר ירמיהו: "בשובי את שבותם יברכך ה', נווה צדק הר הקדש".
שלוש, שראה בהקמת השכונה אבן דרך משמעותית בביסוס היישוב היהודי, מציע לאחים שהחברה תרכוש את אדמותיו בהנחה ובתנאים נוחים ולבסוף סוכם שהקונים ירכשו את החלקות במחיר של שליש מהמחיר המקורי שהוא הציע. שלוש גם התחייב להקצות סכום נכבד לתחזוקת בית הכנסת הסמוך לביתו שכבר נבנה, בקצה השכונה.
נווה צדק שווקה ליהודי יפו האמידים. 48 בתים נבנו בה ובכוונה תחילה לא נעשתה בה הפרדה בין העדות. להיפך - נעשה שם עירוב מכוון בין יוצאי עדות שונות, כמקובל באותו הזמן בקרב יהודי הארץ. בשנת 1904 כבר מנתה השכונה כ-100 משפחות.
נווה צדק הייתה לתחילתה של התיישבות, שלימים תהפוך לשטח המאוכלס ביותר בישראל, גוש דן ומטרופולין תל אביב. תרמה להצלחתה ההחלטה שבניגוד ליפו, שם התנאים הסניטריים היו ירודים והשירותים היו בור ספיגה, תהיה זאת שכונה מסודרת שבה בכל בית ייבנה גם מטבח (בית תבשיל) ושירותים (בית כבוד).
נווה צדק הצליחה מאד. משכונה צעירה ונעימה, שהעזה ויצאו מיפו, היא הייתה לשכונה פתוחה, רחבת ידיים ומלאת אוויר צח ואנשים שכולם יהודים וחיים בבתים מרווחים ומרוחקים זה מזה. החידושים האדריכליים, הסמטאות הצרות, המסודרות והנקיות, כמו גם הפעילות האמנותית והתרבותית שבה - כל אלה הפכו את השכונה הצעירה למעין שלוחה של אירופה במזרח התיכון.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 כמעט והרסה עירית תל אביב את השכונה. הכוונה הייתה להקים על חורבותיה מרכז עסקים חדש, בסמוך לחוף. בהתנגדות של אישים וגופים שונים, שעוד הצטערו על הריסת הגימנסיה הרצליה, לצורכי בניית מגדל שלום, נעצרה הכוונה להרוס את השכונה היפה והמוזנחת. בסוף שנות ה-80 אושרה תכנית שימור ושיקום של השכונה וכדי לפתח את השכונה, ניתנו לצעירים הטבות שונות. מאז עוברת השכונה תהליך של התחדשות האוכלוסיה, ג'נטריפיקציה בלעז, כשאנשים צעירים ומבוססים רוכשים בה בתים ומשפצים אותם לצרכיהם. ניסיון לבנות בנינים רבי קומות בשכונה המתייקרת נתקל במאבק של תושבי תל אביב ונווה צדק. בסופו של דבר נמנע הדבר והוחלט לשמור על קו המתאר המקורי והנמוך של השכונה. בשוליה הוקמו בכל זאת מגדלים גבוהים ומודרניים, שלדעת רבים פוגמים במראה של נווה צדק ההיסטורית.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/S3AZc4InZ0k
סיור במקום:
https://youtu.be/fJbp-N8B1zc
לא כולם יודעים שנווה צדק הוקמה עוד לפני שנולדה העיר תל אביב, בתור "אחוזת בית", השכונה היהודית החדשה שמחוץ לחומותיה של יפו.
האחראים לכך הם בני משפחת שלוש, משפחה שהגיעה ליפו שנים בסוף המאה ה-19, מאלג'יריה והחלה לעסוק במסחר. אהרון שלוש, אבי המשפחה, התעשר מעסקיו ואז העיז ויצא מחומות יפו, אל שכונה חדשה שיקים - זו שהיסטורית תהיה השכונה הראשונה של תל אביב, היא נווה צדק.
נווה צדק היא השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות יפו. היו שנים שהיא התיישנה והפכה לשכונת עוני של ממש. באותה תקופה היו אפילו מחשבות על הריסת השכונה ובנייה של מבנים חדשים במקומה.
אבל בשנות ה-80 החלה השכונה מושכת אליה צעירים ואמנים, שאהבו את פשטותה, המחירים הזולים של הדירות בה ואת קרבתה לים, לשוק הכרמל ועוד. מאז ובמהלך העשורים האחרונים, היא הפכה לאחת השכונות הנחשבות בתל אביב, גם למגורים וגם ליעד תיירותי אהוב. שימור המבנים הישנים הפך מקובל והתנועה של תושבים אל נווה צדק הפכה פופולרית ויקרה מאד.
השיטוט בסמטאות נווה צדק הוא מהסיורים הנעימים בתל אביב. דווקא הצפיפות והרחובות הצרים מצליחים להפוך את הטיול בשכונה הישנה למיוחד במינו. חנויות אמנים יצירתיות, בוטיקים של מעצבי אופנה צעירים, גלידריות ובתי קפה נעימים - כל אלה הופכים את השהייה בנווה צדק לבילוי נעים לשבת בבוקר או בערבו של יום.
#תולדות נווה צדק
סיפורה של נווה צדק מתחיל בשנת 1838, כשאהרון שלוש הצעיר מגיע בסירת מפרש מאורן שבאלג'יר אל ארץ ישראל. הוא מגיע לארץ כחלק ממשפחה ענפה, עובד כצורף ביפו ודי מהר עושה חיל בעסקיו וקונה אדמות מחוץ ליפו. שלוש מבין שיפו הופכת צפופה ובקרוב יתחילו לבנות שכונות מחוץ לה. ואכן, אלה ימי העליה הראשונה. עשרות אלפי עולים חדשים מגיעים לארץ וחלקם מתיישב ביפו הצפופה. ב-1887 מקימים שני אחים מירושלים, אלעזר ושמעון רוקח, חברה בשם "עזרת ישראל". באמצעות אגודת "נווה צדק לבניין בתים ביפו" הם מייסדים שכונה יהודית מרווחת, מחוץ לחומותיה של יפו. ההשראה שלהם היא מפרויקט מוצלח שנעשה בירושלים, ליציאה אל מחוץ לחומות. את שם השכונה הם לקחו מספר ירמיהו: "בשובי את שבותם יברכך ה', נווה צדק הר הקדש".
שלוש, שראה בהקמת השכונה אבן דרך משמעותית בביסוס היישוב היהודי, מציע לאחים שהחברה תרכוש את אדמותיו בהנחה ובתנאים נוחים ולבסוף סוכם שהקונים ירכשו את החלקות במחיר של שליש מהמחיר המקורי שהוא הציע. שלוש גם התחייב להקצות סכום נכבד לתחזוקת בית הכנסת הסמוך לביתו שכבר נבנה, בקצה השכונה.
נווה צדק שווקה ליהודי יפו האמידים. 48 בתים נבנו בה ובכוונה תחילה לא נעשתה בה הפרדה בין העדות. להיפך - נעשה שם עירוב מכוון בין יוצאי עדות שונות, כמקובל באותו הזמן בקרב יהודי הארץ. בשנת 1904 כבר מנתה השכונה כ-100 משפחות.
נווה צדק הייתה לתחילתה של התיישבות, שלימים תהפוך לשטח המאוכלס ביותר בישראל, גוש דן ומטרופולין תל אביב. תרמה להצלחתה ההחלטה שבניגוד ליפו, שם התנאים הסניטריים היו ירודים והשירותים היו בור ספיגה, תהיה זאת שכונה מסודרת שבה בכל בית ייבנה גם מטבח (בית תבשיל) ושירותים (בית כבוד).
נווה צדק הצליחה מאד. משכונה צעירה ונעימה, שהעזה ויצאו מיפו, היא הייתה לשכונה פתוחה, רחבת ידיים ומלאת אוויר צח ואנשים שכולם יהודים וחיים בבתים מרווחים ומרוחקים זה מזה. החידושים האדריכליים, הסמטאות הצרות, המסודרות והנקיות, כמו גם הפעילות האמנותית והתרבותית שבה - כל אלה הפכו את השכונה הצעירה למעין שלוחה של אירופה במזרח התיכון.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 כמעט והרסה עירית תל אביב את השכונה. הכוונה הייתה להקים על חורבותיה מרכז עסקים חדש, בסמוך לחוף. בהתנגדות של אישים וגופים שונים, שעוד הצטערו על הריסת הגימנסיה הרצליה, לצורכי בניית מגדל שלום, נעצרה הכוונה להרוס את השכונה היפה והמוזנחת. בסוף שנות ה-80 אושרה תכנית שימור ושיקום של השכונה וכדי לפתח את השכונה, ניתנו לצעירים הטבות שונות. מאז עוברת השכונה תהליך של התחדשות האוכלוסיה, ג'נטריפיקציה בלעז, כשאנשים צעירים ומבוססים רוכשים בה בתים ומשפצים אותם לצרכיהם. ניסיון לבנות בנינים רבי קומות בשכונה המתייקרת נתקל במאבק של תושבי תל אביב ונווה צדק. בסופו של דבר נמנע הדבר והוחלט לשמור על קו המתאר המקורי והנמוך של השכונה. בשוליה הוקמו בכל זאת מגדלים גבוהים ומודרניים, שלדעת רבים פוגמים במראה של נווה צדק ההיסטורית.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/S3AZc4InZ0k
סיור במקום:
https://youtu.be/fJbp-N8B1zc
סיור בנווה צדק והסביבה
#על המוזיאון של הצייר הכי תל אביבי
מוזיאון נחום גוטמן לאמנות נולד בשנת 1998, כדי להנציח את נחום גוטמן - צייר, מאייר, פסל וסופר של ספרי ילדים מצוינים. את אוסף העבודות של האמן תרמה משפחתו של נחום גוטמן, שביקשה להנציח כך את פועלו האמנותי. פריטים מהסטודיו של גוטמן הועברו גם הם למוזיאון, שבו גם שוחזר מחדש הסטודיו כולו, באחד מחדריו של המוזיאון.
המוזיאון ממוקם בבניין "בית הסופרים" ההיסטורי, מבנה שנבנה בשנת 1887 והיה לאחד הבניינים הראשונים של שכונת נווה-צדק שבתל אביב. את השם "בית הסופרים" קיבל המבנה מכיוון שבתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה הוא שימש כבית מגוריהם של סופרים עבריים שונים, ביניהם דבורה בארון, אשר ברש, יהודה בורלא, יוסף אהרונוביץ ואחרים. לאחר המלחמה הפך הבניין לבית מגורים רגיל ובשנות ה-60 של המאה ה-20 הוא ננטש לחלוטין. רק בשנות ה-90 הוחל בשיפוץ מקיף שלו, במסגרת תכנית שימור המבנים של תל אביב.
כיום מפגישות לא פעם התערוכות שמתקיימות במוזיאון, את יצירתו של נחום גוטמן עם אלה של אמנים עכשוויים אחרים הפועלים בארץ, כשהאחרונים מנהלים דיאלוג עם האמן המת, דיאלוג חי בין התקופות השונות ובין נקודות המבט שלהם לשלו.
הנה מעט מהפעילויות שנערכות במוזיאון:
https://youtu.be/mvHswBoaAWU
מוזיאון נחום גוטמן לאמנות נולד בשנת 1998, כדי להנציח את נחום גוטמן - צייר, מאייר, פסל וסופר של ספרי ילדים מצוינים. את אוסף העבודות של האמן תרמה משפחתו של נחום גוטמן, שביקשה להנציח כך את פועלו האמנותי. פריטים מהסטודיו של גוטמן הועברו גם הם למוזיאון, שבו גם שוחזר מחדש הסטודיו כולו, באחד מחדריו של המוזיאון.
המוזיאון ממוקם בבניין "בית הסופרים" ההיסטורי, מבנה שנבנה בשנת 1887 והיה לאחד הבניינים הראשונים של שכונת נווה-צדק שבתל אביב. את השם "בית הסופרים" קיבל המבנה מכיוון שבתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה הוא שימש כבית מגוריהם של סופרים עבריים שונים, ביניהם דבורה בארון, אשר ברש, יהודה בורלא, יוסף אהרונוביץ ואחרים. לאחר המלחמה הפך הבניין לבית מגורים רגיל ובשנות ה-60 של המאה ה-20 הוא ננטש לחלוטין. רק בשנות ה-90 הוחל בשיפוץ מקיף שלו, במסגרת תכנית שימור המבנים של תל אביב.
כיום מפגישות לא פעם התערוכות שמתקיימות במוזיאון, את יצירתו של נחום גוטמן עם אלה של אמנים עכשוויים אחרים הפועלים בארץ, כשהאחרונים מנהלים דיאלוג עם האמן המת, דיאלוג חי בין התקופות השונות ובין נקודות המבט שלהם לשלו.
הנה מעט מהפעילויות שנערכות במוזיאון:
https://youtu.be/mvHswBoaAWU
#על המושבה שהקימו אמריקאים, המשיכו גרמנים ותפסו הנדל"ניסטים
המושבה האמריקאית-גרמנית, שבה אתם נמצאים, ממוקמת בין שכונת פלורנטין שבמזרח, ליפו שבמערב, בכיוון הים.
סיפורה של המושבה הזו מתחיל ב-22 בספטמבר 1866 כשהמתיישבים האמריקאים מגיעים אל חופי יפו על סיפון האונייה העמוסה כל טוב "נלי צ'יפין". ההתחלה בארץ הקודש הייתה קשה. הביורוקרטיה העות'מנית עיכבה רכישה של קרקע והמתיישבים התגוררו כמה חודשים באוהלים, בחוף הים של יפו. רבים מהם חלו ותשעה מהמתיישבים, בעיקר ילדים, מתו בשבועות הראשונים על החוף. שלמונים שולמו, "בקשישים" הועברו מיד ליד ובסוף שנת 1866, הם רכשו אדמה כחוק, ובנו 10 בתים בשני הרחובות שהוקצו לשכונה, כיום רחוב אוֶארבַּאך ורחוב בר הופמן.
כך הוקמה המושבה במחצית השנייה של המאה ה-19 על ידי המורמונים האמריקאים. מדובר בקבוצה של 157 חלוצים מ"כנסיית המשיח", שבראשה עמד כומר תמהוני בשם ג'ורג' אדמס. זה היה זרם פרוטסטנטי שהאמין ששיבה של העם היהודי אל ארצו והתיישבות מחודשת שלו בה, יחזירו את המשיח ויביאו להקמת "מלכות אלף השנים". הם האמינו שהדבר יביא גם להכרה של העם היהודי בישו המשיח.
אבל המתיישבים היו תמימים. הם לא הצליחו להסתגל לארץ החדשה ואפילו פרנסה לא ממש הייתה להם. בשלב מסוים הם עזבו את הארץ, בעזרת תייר עשיר שמימן להם את השיבה הבייתה. לאחר מספר שנים המושבה עברה לידי הגרמנים הטמפלרים, שגורשו לאחר מלחמת העולם השנייה ובתיהם עברו לידי הבריטים ובקום המדינה לידי ממשלת ישראל.
בשנים האחרונות עברה המושבה תהליך של שימור ושיקום מתקדמים. כיום, כמו נווה צדק הסמוכה לה, מאפשרת המושבה האמריקאית-גרמנית חלון של ממש לחיים בימים הראשונים של העיר תל אביב, עוד לפני שהעיר עצמה הוקמה.
הבה נכיר כמה בתים בשכונה הקטנה:
#אוארבך 4
בית אקלי נורטון, אחד בתי העץ הראשונים שהקימו אנשי הקבוצה האמריקאית. זהו אחד מעשרת בתי העץ הראשונים של המתיישבים האמריקאים, בתי עץ שהם הביאו עמם באונייה מאמריקה. בכל הבתים הללו היו שתי קומות וחזית עם מרפסות ופיתוחי עץ מיוחדים. הבית נרכש בהמשך על ידי המיסיון הבריטי, והיה במשך שנים מרכז הפעילות שלו באיזור. כאן פעלה פעם מסעדת קרן המיתולוגית, מסעדה פורצת דרך במטבח הישראלי.
#אוארבך 6
זהו בית האבן הראשון שנבנה על ידי חברי הקבוצה. זה היה בית של שלוש קומות שנבנה על ידי שני אחים ושימש בתחילה כמלון "גרנד". אבל כשהאחים נקלעו לקשיים כלכליים, הם נאלצו למכור את נכסיהם והוא עבר לידיהם של תושבי המושבה החדשים - הטמפלרים. שמו הוסב בהמשך למלון "ירושלים", אחד המלונות הטובים בארץ ישראל של פעם. חומה משוננת בחזיתו ושער עם הפסוק מספר ישעיהו באנגלית ובגרמנית, הם עדות לימי הזוהר של הבית והמלון ששכן בו בעבר.
מי ששדרג את המלון והציב לו סטנדרטים אירופיים, היה ארנסט הרדג. הוא הפך את "מלון ירושלים" לאחד המלונות החשובים של יפו. כשעזבו הטמפלרים את הארץ, בזמן מלחמת העולם השנייה, חדל במלון לפעול. עם קום המדינה, הוא עבר לבעלות ממשלתית, הוזנח וננטש בשנות ה-60. רק בשיפוץ האחרון הוא הפך לבניין דירות יוקרה.
#אוארבך 8
כאן ממוקמת אכסניית בית עמנואל. במקור שכן כאן בית העץ של הופמן, שהיה ממייסדי האגודה הטמפלרית. בהמשך נרכש הבניין על ידי פלטון פון אוסטינוב, ברון רוסי שהפך אותו בסוף המאה ה-19 למלון גדול בשם "דו פארק". קיסר גרמניה וילהלם השני ישן בו, בביקורו בשנת 1898, אותו ביקור שבו הוא גם פגש את בנימין זאב הרצל.
עץ הפיקוס הבנגלי המרשים הוא מה שנותר מהגן המרשים של המלון, שהכיל אז בין השאר גם צמחים טרופיים שונים ובעלי חיים, כמו תוכים וקופים. שבו מתחת לעץ והביטו ממול, אל כנסיית עמנואל, שנבנתה בשנת 1904 בסגנון ניאו-גותי.
#אוארבך 10
לבית הזה יש סיפור שלא יאומן. כאן היה בית פרנק, שהשתייך למשפחת פרנק הטמפלרית. אבל במקור הוקם הבית על ידי משפחת וונטוורת' האמריקאית. בשנת 2002 נרכש הבית, שבשל מצבו היה מיועד להריסה, על ידי זוג אמריקאי בשם ג'ין וריד הולמס. במהלך עבודות השימור והשיפוץ של המבנה, גילה הבעל, ריד הולמס, ראשי תיבות של מי שהביאו את הבית מאמריקה. הולמס, מי שכתב את הספר "הנחשונים" על ההיסטוריה של המושבה וידע בעל פה על כל משפחה ומשפחה במושבה, הופתע לגלות שהוא קנה את הבית המקורי של משפחתו שלו!
בני הזוג הקימו בקומה אחת בבית את "בית הידידות של מדינת מיין" - מעין מוזיאון שבו ניתן לראות פריטים שונים ששימשו את המתיישבים האמריקאים במושבה.
#בר הופמן 16
בבית פלויד שכאן התגורר בעבר רולה פלויד. הוא ורעייתו איבדו את תינוקם בתקופה הראשונה, אבל נשארו במושבה ובנו את ביתם. פלויד התגלה כאיש עסקים מזהיר, כשהביא איתו כרכרה באוניה והחל להסיע בה נוסעים מיפו לירושלים. הוא גם היה מהמעטים שנשארו ביפו, אחרי שמרבית המתיישבים עזבו לארצות הברית.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/7lsUNy4JJho
והיום לשיווק:
https://youtu.be/T47J7EWbgMY
המושבה האמריקאית-גרמנית, שבה אתם נמצאים, ממוקמת בין שכונת פלורנטין שבמזרח, ליפו שבמערב, בכיוון הים.
סיפורה של המושבה הזו מתחיל ב-22 בספטמבר 1866 כשהמתיישבים האמריקאים מגיעים אל חופי יפו על סיפון האונייה העמוסה כל טוב "נלי צ'יפין". ההתחלה בארץ הקודש הייתה קשה. הביורוקרטיה העות'מנית עיכבה רכישה של קרקע והמתיישבים התגוררו כמה חודשים באוהלים, בחוף הים של יפו. רבים מהם חלו ותשעה מהמתיישבים, בעיקר ילדים, מתו בשבועות הראשונים על החוף. שלמונים שולמו, "בקשישים" הועברו מיד ליד ובסוף שנת 1866, הם רכשו אדמה כחוק, ובנו 10 בתים בשני הרחובות שהוקצו לשכונה, כיום רחוב אוֶארבַּאך ורחוב בר הופמן.
כך הוקמה המושבה במחצית השנייה של המאה ה-19 על ידי המורמונים האמריקאים. מדובר בקבוצה של 157 חלוצים מ"כנסיית המשיח", שבראשה עמד כומר תמהוני בשם ג'ורג' אדמס. זה היה זרם פרוטסטנטי שהאמין ששיבה של העם היהודי אל ארצו והתיישבות מחודשת שלו בה, יחזירו את המשיח ויביאו להקמת "מלכות אלף השנים". הם האמינו שהדבר יביא גם להכרה של העם היהודי בישו המשיח.
אבל המתיישבים היו תמימים. הם לא הצליחו להסתגל לארץ החדשה ואפילו פרנסה לא ממש הייתה להם. בשלב מסוים הם עזבו את הארץ, בעזרת תייר עשיר שמימן להם את השיבה הבייתה. לאחר מספר שנים המושבה עברה לידי הגרמנים הטמפלרים, שגורשו לאחר מלחמת העולם השנייה ובתיהם עברו לידי הבריטים ובקום המדינה לידי ממשלת ישראל.
בשנים האחרונות עברה המושבה תהליך של שימור ושיקום מתקדמים. כיום, כמו נווה צדק הסמוכה לה, מאפשרת המושבה האמריקאית-גרמנית חלון של ממש לחיים בימים הראשונים של העיר תל אביב, עוד לפני שהעיר עצמה הוקמה.
הבה נכיר כמה בתים בשכונה הקטנה:
#אוארבך 4
בית אקלי נורטון, אחד בתי העץ הראשונים שהקימו אנשי הקבוצה האמריקאית. זהו אחד מעשרת בתי העץ הראשונים של המתיישבים האמריקאים, בתי עץ שהם הביאו עמם באונייה מאמריקה. בכל הבתים הללו היו שתי קומות וחזית עם מרפסות ופיתוחי עץ מיוחדים. הבית נרכש בהמשך על ידי המיסיון הבריטי, והיה במשך שנים מרכז הפעילות שלו באיזור. כאן פעלה פעם מסעדת קרן המיתולוגית, מסעדה פורצת דרך במטבח הישראלי.
#אוארבך 6
זהו בית האבן הראשון שנבנה על ידי חברי הקבוצה. זה היה בית של שלוש קומות שנבנה על ידי שני אחים ושימש בתחילה כמלון "גרנד". אבל כשהאחים נקלעו לקשיים כלכליים, הם נאלצו למכור את נכסיהם והוא עבר לידיהם של תושבי המושבה החדשים - הטמפלרים. שמו הוסב בהמשך למלון "ירושלים", אחד המלונות הטובים בארץ ישראל של פעם. חומה משוננת בחזיתו ושער עם הפסוק מספר ישעיהו באנגלית ובגרמנית, הם עדות לימי הזוהר של הבית והמלון ששכן בו בעבר.
מי ששדרג את המלון והציב לו סטנדרטים אירופיים, היה ארנסט הרדג. הוא הפך את "מלון ירושלים" לאחד המלונות החשובים של יפו. כשעזבו הטמפלרים את הארץ, בזמן מלחמת העולם השנייה, חדל במלון לפעול. עם קום המדינה, הוא עבר לבעלות ממשלתית, הוזנח וננטש בשנות ה-60. רק בשיפוץ האחרון הוא הפך לבניין דירות יוקרה.
#אוארבך 8
כאן ממוקמת אכסניית בית עמנואל. במקור שכן כאן בית העץ של הופמן, שהיה ממייסדי האגודה הטמפלרית. בהמשך נרכש הבניין על ידי פלטון פון אוסטינוב, ברון רוסי שהפך אותו בסוף המאה ה-19 למלון גדול בשם "דו פארק". קיסר גרמניה וילהלם השני ישן בו, בביקורו בשנת 1898, אותו ביקור שבו הוא גם פגש את בנימין זאב הרצל.
עץ הפיקוס הבנגלי המרשים הוא מה שנותר מהגן המרשים של המלון, שהכיל אז בין השאר גם צמחים טרופיים שונים ובעלי חיים, כמו תוכים וקופים. שבו מתחת לעץ והביטו ממול, אל כנסיית עמנואל, שנבנתה בשנת 1904 בסגנון ניאו-גותי.
#אוארבך 10
לבית הזה יש סיפור שלא יאומן. כאן היה בית פרנק, שהשתייך למשפחת פרנק הטמפלרית. אבל במקור הוקם הבית על ידי משפחת וונטוורת' האמריקאית. בשנת 2002 נרכש הבית, שבשל מצבו היה מיועד להריסה, על ידי זוג אמריקאי בשם ג'ין וריד הולמס. במהלך עבודות השימור והשיפוץ של המבנה, גילה הבעל, ריד הולמס, ראשי תיבות של מי שהביאו את הבית מאמריקה. הולמס, מי שכתב את הספר "הנחשונים" על ההיסטוריה של המושבה וידע בעל פה על כל משפחה ומשפחה במושבה, הופתע לגלות שהוא קנה את הבית המקורי של משפחתו שלו!
בני הזוג הקימו בקומה אחת בבית את "בית הידידות של מדינת מיין" - מעין מוזיאון שבו ניתן לראות פריטים שונים ששימשו את המתיישבים האמריקאים במושבה.
#בר הופמן 16
בבית פלויד שכאן התגורר בעבר רולה פלויד. הוא ורעייתו איבדו את תינוקם בתקופה הראשונה, אבל נשארו במושבה ובנו את ביתם. פלויד התגלה כאיש עסקים מזהיר, כשהביא איתו כרכרה באוניה והחל להסיע בה נוסעים מיפו לירושלים. הוא גם היה מהמעטים שנשארו ביפו, אחרי שמרבית המתיישבים עזבו לארצות הברית.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/7lsUNy4JJho
והיום לשיווק:
https://youtu.be/T47J7EWbgMY
#על הגן של צילומי הזוגות בתל אביב
פארק צ'רלס קלור הוא פארק שממוקם בדרום מערב תל-אביב, בין הדולפינריום ובין בתיה הצפוניים של יפו. אין כמו הפארק הזה, בתל אביב, שמהווה תפאורה מושלמת לזוגות שבאים להצטלם כאן, בערב חתונתם, על רקע השקיעה הרומנטית של הים התיכון.
הפארק נמצא ליד הים התיכון, אבל אין לו חוף של ממש משלו. הוא מכיל מדשאות נרחבות ושבילים ארוכים לאנשים ולרוכבי אופניים, טיילת נעימה, מתקני כושר ומשחקים לילדים ופסלים שונים. את עיצוב הפארק, אגב, אנו חייבים למשורר הנודע ע. הלל, שהיה אדריכל נוף, ובתחילת שנות השבעים נבחר לתכנן את הפארק ולעצב אותו.
על הדשא כאן מעבירים התל אביבים את הזמן. יש מי שסתם נשכבים ונרגעים מיום עמל מעייף. אחרים עושים פיקניק, מנפנפים מעל מנגל או מתרגלים יוגה, רצים ג'וגינג או מתעמלים. משחקי כדור וקריאת ספרים - הכל הולך פה ויש מקום לכולם.
בסוף שנות ה-90 חובר הפארק ליפו והשלים את הטיילת, שהיום נמתחת לאורך כל החוף של תל אביב, מצפון העיר ועד לשכונת עג'מי שביפו.
בדרום הפארק אפשר לראות את מוזיאון בית גידי שהוא שילוב אדריכלי יפה בין חורבה עתיקה, עם שחזור בדמות חלק מודרני עליון, שעשוי זכוכית ומתכת. המוזיאון מתעד את המאורעות בכפר הערבי מנשייה, שהיה כאן עד לקום המדינה.
הפארק קרוי על שמו של נדבן בשם צ'רלס קלור, שממנו גייסו תרומה שנועדה להקמת הפארק.
#למה לפארק צ'ארלס קלור אין חוף?
ודאי שמתם לב שלפארק אין את החוף שיש מצפון לו. יש לכך סיבה היסטורית מעניינת, שמתחילה עוד לפני מלחמת העצמאות ומסתיימת בה.
במקום שבו עומד היום הפארק, עמדה במאה ה-19 שכונה יהודית בשם יפה נוף. בסמוך לה שכנה שכונת מנשייה, שכונה ערבית שהייתה מעין פרבר צפוני של יפו. עוד לפני מלחמת העצמאות פעלו מתוך שכונת מנשייה צלפים ערביים שירו ביהודים שבשכונות היהודיות של תל אביב.
משהחלה המלחמה, מנשייה נפגעה קשות, אבל במקביל לקרבות הנמשכים באיזור, שוכנו בה עולים חדשים רבים. מנשייה הפכה די מהר לשכונת עוני צפופה ובעלת תשתית חצי הרוסה.
לאחר תום המלחמה החלו מחלוקות בין פרנסי העיר, לגבי שכונת מנשייה. היו שטענו שיש להרוס אותה ולבנות במקומה שכונה מודרנית, בעוד אחרים דגלו בשיקומה. לבסוף, בשנת 1963, הוחלט על פינוי והריסת בתי השכונה. לקראת סוף העשור, השלימו את פינוי תושביה וקבלנים של העירייה החלו בהריסת בתי השכונה.
אבל הקבלנים שהרסו את בתי השכונה לא פינו ממנה את פסולת הבנייה העצומה שהצטברה שם. במקום זה, הם הזיזו את השברים למקום הכי קרוב שהיה פנוי - אל תוך מי הים. כשהסתבר לפרנסי העיר שבים ועל החוף הצטברו כמויות עצומות של פסולת בניין, נדרשה העירייה לנקות את החוף והמים. אבל אז הוחלט לכסות את ההריסות בעפר, פתרון זול בהרבה, ולשתול עליהם דשא. כך נולד הפארק שאתם רואים מולכם, פארק מעל ההריסות ומעל השטח שיובש מהים, על ידי פסולת הבניין שמילאה אותו.
זו הסיבה שרק בחלקו הדרומי של הפארק, יש רצועת חוף קצרה וצרה במיוחד, שבה ניתן לרחוץ בים.
הנה מבט מקרוב לגן:
https://youtu.be/a7eZDN7y5n8
פארק צ'רלס קלור הוא פארק שממוקם בדרום מערב תל-אביב, בין הדולפינריום ובין בתיה הצפוניים של יפו. אין כמו הפארק הזה, בתל אביב, שמהווה תפאורה מושלמת לזוגות שבאים להצטלם כאן, בערב חתונתם, על רקע השקיעה הרומנטית של הים התיכון.
הפארק נמצא ליד הים התיכון, אבל אין לו חוף של ממש משלו. הוא מכיל מדשאות נרחבות ושבילים ארוכים לאנשים ולרוכבי אופניים, טיילת נעימה, מתקני כושר ומשחקים לילדים ופסלים שונים. את עיצוב הפארק, אגב, אנו חייבים למשורר הנודע ע. הלל, שהיה אדריכל נוף, ובתחילת שנות השבעים נבחר לתכנן את הפארק ולעצב אותו.
על הדשא כאן מעבירים התל אביבים את הזמן. יש מי שסתם נשכבים ונרגעים מיום עמל מעייף. אחרים עושים פיקניק, מנפנפים מעל מנגל או מתרגלים יוגה, רצים ג'וגינג או מתעמלים. משחקי כדור וקריאת ספרים - הכל הולך פה ויש מקום לכולם.
בסוף שנות ה-90 חובר הפארק ליפו והשלים את הטיילת, שהיום נמתחת לאורך כל החוף של תל אביב, מצפון העיר ועד לשכונת עג'מי שביפו.
בדרום הפארק אפשר לראות את מוזיאון בית גידי שהוא שילוב אדריכלי יפה בין חורבה עתיקה, עם שחזור בדמות חלק מודרני עליון, שעשוי זכוכית ומתכת. המוזיאון מתעד את המאורעות בכפר הערבי מנשייה, שהיה כאן עד לקום המדינה.
הפארק קרוי על שמו של נדבן בשם צ'רלס קלור, שממנו גייסו תרומה שנועדה להקמת הפארק.
#למה לפארק צ'ארלס קלור אין חוף?
ודאי שמתם לב שלפארק אין את החוף שיש מצפון לו. יש לכך סיבה היסטורית מעניינת, שמתחילה עוד לפני מלחמת העצמאות ומסתיימת בה.
במקום שבו עומד היום הפארק, עמדה במאה ה-19 שכונה יהודית בשם יפה נוף. בסמוך לה שכנה שכונת מנשייה, שכונה ערבית שהייתה מעין פרבר צפוני של יפו. עוד לפני מלחמת העצמאות פעלו מתוך שכונת מנשייה צלפים ערביים שירו ביהודים שבשכונות היהודיות של תל אביב.
משהחלה המלחמה, מנשייה נפגעה קשות, אבל במקביל לקרבות הנמשכים באיזור, שוכנו בה עולים חדשים רבים. מנשייה הפכה די מהר לשכונת עוני צפופה ובעלת תשתית חצי הרוסה.
לאחר תום המלחמה החלו מחלוקות בין פרנסי העיר, לגבי שכונת מנשייה. היו שטענו שיש להרוס אותה ולבנות במקומה שכונה מודרנית, בעוד אחרים דגלו בשיקומה. לבסוף, בשנת 1963, הוחלט על פינוי והריסת בתי השכונה. לקראת סוף העשור, השלימו את פינוי תושביה וקבלנים של העירייה החלו בהריסת בתי השכונה.
אבל הקבלנים שהרסו את בתי השכונה לא פינו ממנה את פסולת הבנייה העצומה שהצטברה שם. במקום זה, הם הזיזו את השברים למקום הכי קרוב שהיה פנוי - אל תוך מי הים. כשהסתבר לפרנסי העיר שבים ועל החוף הצטברו כמויות עצומות של פסולת בניין, נדרשה העירייה לנקות את החוף והמים. אבל אז הוחלט לכסות את ההריסות בעפר, פתרון זול בהרבה, ולשתול עליהם דשא. כך נולד הפארק שאתם רואים מולכם, פארק מעל ההריסות ומעל השטח שיובש מהים, על ידי פסולת הבניין שמילאה אותו.
זו הסיבה שרק בחלקו הדרומי של הפארק, יש רצועת חוף קצרה וצרה במיוחד, שבה ניתן לרחוץ בים.
הנה מבט מקרוב לגן:
https://youtu.be/a7eZDN7y5n8
#על הכנסייה
לכנסיית עמנואל צריח מחודד שקל לזהות מרחוק. מדובר בכנסייה די קטנה שנמצאת אל מול אכסניית עמנואל, מה שפעם היה מלון ירושלים. היא נמצאת בשכונת ולהלאלה, המושבה הגרמנית-אמריקנית, שנמצאת ברחוב בר-הופמן 15 ביפו. המושבה הזו מפורסמת בבתי העץ שלה ונקראת השכונה האמריקנית, על אף שאחרי שעזבו האמריקאים היא הפכה בעצם לגרמנית...
גם הכנסייה היא גרמנית. הנחת אבן הפינה שלה תוכננה לקראת בואו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בשנת 1898. אנשי המושבה, הטמפלרים, לא נהגו להקים כנסיות, אבל נוצרים אוונגליסטים שהתיישבו גם הם במושבה באותה תקופה רצו להקים כנסיה והקרקע, שנתרמה על ידי הברון יוּסְטִינוֹב, אפשרה זאת. התכנית הייתה שהקיסר ישתתף בטקס הנחת אבן הפינה, אבל עיכובים בטקס מנעו מהקיסר להשתתף בו. לאחר שנשלמה בנייתה של הכנסייה ב-1904, תרמו הקיסר ורעייתו בכל אופן את הפעמון לכנסייה. צמד אדריכלים גרמנים, ארנסט פוגט ופאול גרוט, תכננו את הכנסייה.
במונחים אירופיים הכנסייה אינה מרשימה, אבל כדאי לבקר בה דווקא בשל הצניעות והקונצרטים לעוגב שמתקיימים בה מעת לעת ובטקסי המיסה של יום ראשון. הטקסים שמתקיימים בה במהלך סוף השבוע, מתקיימים בעברית ובאנגלית.
#על העוגב של כנסיית עמנואל
העוגב שבכנסיית עמנואל ביפו אמנם משמש לצרכי הפולחן, אך הוא משחק תפקיד חשוב לא פחות בחיי האמנות והתרבות של העיר תל-אביב. העוגב הזה הוא היחיד בתל-אביב שמשמש בקביעות לקונצרטים לעוגב.
תכנון מבנה הכנסייה נוצר כדי להקים בה עוגב בעל ממדים משמעותיים, ביחס לגודל המבנה. בניגוד לעוגב הראשון שהתקלקל ופורק, בשל חוסר התאמה למזג האוויר, נבנה העוגב החדש בשנת 1977 והוא עומד יחסית טוב בתנאי מזג האוויר החמים שבארץ.
#על האדריכלות של הכנסיה
כנסיית עמנואל אינה גדולה. היא בנויה בסגנון ניאו-גותי. שימו לב לצריח המחודד והמזוהה שלה, מגדל הפעמונים שבצד המערבי.
הכנסייה בנויה במראה אירופי - הלבנים שלה חומות וגגה הוא גג רעפים אדום. יש בה חלונות בעלי ויטראז'ים צבעוניים, שיצר האמן הנורווגי ויקטור ספארה (Victor Sparre) בשיפוץ של 1977.
ביציע הכנסיה שצורתו ר' מותקן העוגב שלה. מעל מושבי היציע יש חלון עגול גדול המורכב מחלונות קטנים היוצרים צורה של פרח. לחלונות נוספים צורת פרחים צבעוניים, למעט החלון האמצעי שבו נראות שתי ידיים השוככות מעל מנורה.
בקיר המזרחי של אולם הכנסייה קבוע אפסיס, שקע תפילה מעוגל, שבו מוצב מזבח עץ פשוט שעליו מנורה. שלושת הוויטראז'ים שבאפסיס מתארים את לידת ישו, את אהבת האל ואת רוח הקודש והמלאכים, המרחפים כולם מעל "ירושלים החדשה", שתוארה בחזון יוחנן, שבברית החדשה. ירושלים החדשה מתוארת על 12 שעריה ו-12 מגדליה, כולם מסמלים את 12 השליחים ואת 12 שבטי ישראל.
בקירות הכנסייה שבדרומה ובצפונה, קבועים שלושה חלונות בכל אחד. האמצעי שבכל שלישייה הוא מוגבה מעט.
בקיר הצפוני נראים משמאל יונה הנביא בתוך בטן הדג, במרכז תושבי נינוה חוזרים בתשובה ומימין יושב יונה מתחת העץ. בקיר הדרומי רואים משמאל את פטרוס הקדוש מקים את תביטא מן המתים, את חלום פטרוס במרכז ואת הטבלת קורנליוס הרומאי בעקבותיו.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/91H9x8slzVQ
לכנסיית עמנואל צריח מחודד שקל לזהות מרחוק. מדובר בכנסייה די קטנה שנמצאת אל מול אכסניית עמנואל, מה שפעם היה מלון ירושלים. היא נמצאת בשכונת ולהלאלה, המושבה הגרמנית-אמריקנית, שנמצאת ברחוב בר-הופמן 15 ביפו. המושבה הזו מפורסמת בבתי העץ שלה ונקראת השכונה האמריקנית, על אף שאחרי שעזבו האמריקאים היא הפכה בעצם לגרמנית...
גם הכנסייה היא גרמנית. הנחת אבן הפינה שלה תוכננה לקראת בואו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בשנת 1898. אנשי המושבה, הטמפלרים, לא נהגו להקים כנסיות, אבל נוצרים אוונגליסטים שהתיישבו גם הם במושבה באותה תקופה רצו להקים כנסיה והקרקע, שנתרמה על ידי הברון יוּסְטִינוֹב, אפשרה זאת. התכנית הייתה שהקיסר ישתתף בטקס הנחת אבן הפינה, אבל עיכובים בטקס מנעו מהקיסר להשתתף בו. לאחר שנשלמה בנייתה של הכנסייה ב-1904, תרמו הקיסר ורעייתו בכל אופן את הפעמון לכנסייה. צמד אדריכלים גרמנים, ארנסט פוגט ופאול גרוט, תכננו את הכנסייה.
במונחים אירופיים הכנסייה אינה מרשימה, אבל כדאי לבקר בה דווקא בשל הצניעות והקונצרטים לעוגב שמתקיימים בה מעת לעת ובטקסי המיסה של יום ראשון. הטקסים שמתקיימים בה במהלך סוף השבוע, מתקיימים בעברית ובאנגלית.
#על העוגב של כנסיית עמנואל
העוגב שבכנסיית עמנואל ביפו אמנם משמש לצרכי הפולחן, אך הוא משחק תפקיד חשוב לא פחות בחיי האמנות והתרבות של העיר תל-אביב. העוגב הזה הוא היחיד בתל-אביב שמשמש בקביעות לקונצרטים לעוגב.
תכנון מבנה הכנסייה נוצר כדי להקים בה עוגב בעל ממדים משמעותיים, ביחס לגודל המבנה. בניגוד לעוגב הראשון שהתקלקל ופורק, בשל חוסר התאמה למזג האוויר, נבנה העוגב החדש בשנת 1977 והוא עומד יחסית טוב בתנאי מזג האוויר החמים שבארץ.
#על האדריכלות של הכנסיה
כנסיית עמנואל אינה גדולה. היא בנויה בסגנון ניאו-גותי. שימו לב לצריח המחודד והמזוהה שלה, מגדל הפעמונים שבצד המערבי.
הכנסייה בנויה במראה אירופי - הלבנים שלה חומות וגגה הוא גג רעפים אדום. יש בה חלונות בעלי ויטראז'ים צבעוניים, שיצר האמן הנורווגי ויקטור ספארה (Victor Sparre) בשיפוץ של 1977.
ביציע הכנסיה שצורתו ר' מותקן העוגב שלה. מעל מושבי היציע יש חלון עגול גדול המורכב מחלונות קטנים היוצרים צורה של פרח. לחלונות נוספים צורת פרחים צבעוניים, למעט החלון האמצעי שבו נראות שתי ידיים השוככות מעל מנורה.
בקיר המזרחי של אולם הכנסייה קבוע אפסיס, שקע תפילה מעוגל, שבו מוצב מזבח עץ פשוט שעליו מנורה. שלושת הוויטראז'ים שבאפסיס מתארים את לידת ישו, את אהבת האל ואת רוח הקודש והמלאכים, המרחפים כולם מעל "ירושלים החדשה", שתוארה בחזון יוחנן, שבברית החדשה. ירושלים החדשה מתוארת על 12 שעריה ו-12 מגדליה, כולם מסמלים את 12 השליחים ואת 12 שבטי ישראל.
בקירות הכנסייה שבדרומה ובצפונה, קבועים שלושה חלונות בכל אחד. האמצעי שבכל שלישייה הוא מוגבה מעט.
בקיר הצפוני נראים משמאל יונה הנביא בתוך בטן הדג, במרכז תושבי נינוה חוזרים בתשובה ומימין יושב יונה מתחת העץ. בקיר הדרומי רואים משמאל את פטרוס הקדוש מקים את תביטא מן המתים, את חלום פטרוס במרכז ואת הטבלת קורנליוס הרומאי בעקבותיו.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/91H9x8slzVQ
