#על הרחוב שמדגים את העיר הלבנה, הסגנון הבינלאומי והבאוהאוס

שדרות רוטשילד בתל אביב הוא רחוב יוקרתי וותיק בעיר. בשנים האחרונות הפכה השדרה הארוכה לאחד העורקים החשובים של חיי התרבות והחברה בתל אביב.

כשבצד אחד שלך מצויים התאטרון הלאומי הבימה והיכל התרבות, ביתה של התזמורת הפילהרמונית המעולה של ישראל, ובצד השני נמצא היכל העצמאות, המקום שבו הוכרזה הקמת מדינת ישראל - לא תוכל לפספס. אבל ברחוב הזה קורים כל הזמן דברים מעניינים נוספים.

אבל שדרות רוטשילד הם גם תערוכה אדריכלית של בתים שנבנו בסגנון הבינלאומי, או סגנון הבאוהאוס. בסיור רגלי בשדירה נוכל לראות דוגמאות לבתים שונים בסגנון זה, שנבנו בתל אביב החל שנות השלושים.


#על המחאה החברתית
בשנים האחרונות הפכו שדרות רוטשילד ללב היוקרתי והמתנשא של תל אביב הצעירה והנהנתנית. הנדל"ן בו התייקר להחריד וכיום רק עשירים מצליחים לשרוד בו.

זו כנראה הסיבה שבשנת 2011 יצאו צעירים רבים לשדרות רוטשילד ופתחו במחאה החברתית הגדולה בתולדות מדינת ישראל. בשדרה הזו הם גרו במשך חודשים, באוהלים ובחושות מאולתרות שבנו להם ומחו כנגד אי-השוויון במדינת ישראל. המחאה הזו שינתה את התודעה של החברה הישראלית לעד.


# אדריכלות העיר הלבנה בשדרות רוטשילד
חוץ מרחוב פעיל ופועם, שדרות רוטשילד הם גם תערוכה אדריכלית מרשימה של בנייה בסגנון הבינלאומי. סיור רגלי בשדירה יפגיש אתכם עם כמה מהיפים שבבתי העיר הלבנה, תל אביב של שנות השלושים.

חלק גדול מהבתים בשדרות רוטשילד נבנו החל משנות ה-30 של המאה הקודמת. הסגנון המודרני, שנולד אז בבית הספר הגרמני לאדריכלות, בית הספר "באוהאוס", פרץ אז מגרמניה לעולם האדריכלות. חלק מבוגריו היו יהודים מגרמניה והיו גם שבאו מארץ ישראל ללמוד בו. אלה גם אלה הגיעו לתל אביב הצעירה, בנו בה כ-4,000 בתים בסגנון הבינלאומי, באוהאוס, ובדיעבד הפכו אותה למוזיאון אדריכלי לסגנון הבאוהאוס.

בין המרכזיים שבאדריכלי העיר הלבנה היו זאב רכטר, אריה שרון, אברבוך ודב כרמי.

את הבתים בסגנון הבאוהאוס תוכלו לזהות בצורתם המרובעת בדרך כלל, בשימוש בצורות גיאומטריות בסיסיות, ביניהן החלונות הצרים והארוכים והמרפסות העגולות. יש בבתי הבאוהאוס הרבה א-סימטריות ולא פעם שילבו בהם המתכננים סממנים מודרניים מעולם התעשייה והמיכון התעשייתי, כמו חזיתות מעוגלות או חלונות עגולים שמזכירים את חלונות האוניות.

בשל הבדלי האקלים, בין גרמניה לארץ הקודש, התאימו האדריכלים בתל אביב את הבאוהאוס למזרח התיכון. הוכנסו כאן מאפיינים ייחודיים, שברובם נועדו להתגבר על חום השמש ולהגדיל את המיזוג הטבעי של הבתים. האדריכלים התל אביביים תיכננו את הבתים כך שיהיה בהם אוורור טבעי, בהתאם לכיווני הרוח. הם מאד הגדילו את החלונות בתל אביב, לעומת אלו שנבנו באירופה. מעליהם הם הוסיפו גגונים שיצרו צל. על גגות הבתים בתל אביב הם תכננו לא פעם פרגולות, שאפשרו בריזה נעימה ליושבים על הגג ואף מקום שינה נעים בלילות החמים.

כך נוספו גם המרפסות הגדולות שאפשרו לנפוש בשעות הערב מחוץ לדירה החמה ולהתגבר על הזיעה של תל אביב. המרפסות גם פתחו את הבתים לרחוב וחיברו את האנשים. כל אלה תרמו לא מעט ליצירת החברה הישראלית הפתוחה, שיוצרת קשר ושייכות בין אנשים ומערבת את כולם בחיי כולם, לטוב ולרע.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/Jctq4r-dFhY


במחאה החברתית של 2011:

https://youtu.be/blVgUQWjCLI

#על שכונת הבאוהאוס של שטוטגרט

שיכון וייסנהוף (Weissenhof Colony), או שכונת ויזנהוף, הוא אזור בשטוטגרט, שנוסדה בעיר ב-1927 כשיכון לעובדים. השיכון הזה נועד להציג לראווה את הסגנון שלימים יזכה לשם "הסגנון הבינלאומי באדריכלות", או בשם "באוהאוס".

השיכון, שלא פחות מ-16 אדריכלים אירופיים
תכננו את המבנים שבו, כלל אז 21 בניינים שבהם 63 יחידות דיור. הוא נחשב לפרויקט הדיור הגדול ביותר שנבנה בזמנו בסביבה וניסה להתמודד עם הבעיה שהתנועה המודרניסטית באדריכלות התדיינה בה רבות אז - כיצד ישוכנו בעתיד מיליוני העובדים שזורמים לערים, בתהליך המואץ של אורבניזציה, "עיור" שהלך אז וגדל.

השיכון הוכרז בשנת 2016 כחלק מאתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.


#אדריכלות השכונה
למעשה, שיכון וייסנהוף נבנה לרגל תערוכת" דויטשר ורקבונד" (Deutscher Werkbund), שמשכה קהל רב, אך נפתחה באיחור של שנה לקהל, בשנת 1927.

הפרויקט נערך בניצוחו של האדריכל הגרמני הנודע לודוויג מיס ואן-דר-רוהה, נבנו בו אז 21 מבנים, שתוכננו בידי 16 אדריכלים שונים.

גם אם חלקם היו בתי דירות וחלקם בתים פרטיים, הבניינים דמו בצורתם והייתה ביניהם אחידות רבה. הם התאפיינו בחזיתות ותכנון פנימי פשוטים, גגות שטוחים ששימשו בתור טראסות, או מרפסות לישיבה ושיזוף, חלונות רחבים ומעט קירות בתוך הבתים ובמסדרונות. השתמשו בהם בבנייה טרומית, מה שהחיש מאד את הקמת המבנים, לתקופה של פחות מחצי שנה. בנוסף, חוץ מהבניין האדום והקטן של האדריכל ברונו טאוט, כל המבנים היו לבנים.

התכנון היה שהשיכון ייבנה ביחד עם הדיירים, בבנייה מתועשת. מלכתחילה הוא פורסם כאבטיפוס של מעונות עתידיים לעובדים. אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד - בפועל, כל בית עוצב ואובזר בנפרד ובתקציב גבוה, שממש לא היה בהישג ידו של פועל באותה תקופה.

כשעלו הנאצים לשלטון הם תיעבו את הבנייה הזו ובזלזול אופייני הם כינו את השיכון "כפר ערבי". היטלר הורה לקנות אותו, במטרה להביאו להריסה. רק מלחמת העולם השנייה מנעה את ההרס היזום.

אך בזמן המלחמה מיקם השלטון הנאצי בשיכון עמדת נ"מ, אולי כדי לחשוף אותו להפצצות והרס. ואכן השיכון היה מטרה להפצצות בעלות הברית ורבים מהמבנים הללו נהרסו, כולל שני בניינים שתכנן האדריכל הנודע וולטר גרופיוס, מייסד בית הספר "באוהאוס".

אחרי המלחמה פונו הריסות הבתים ההרוסים והאחרים הושכרו על ידי ממשלת גרמניה, שעד היום וייסנהוף שייך לה. בשיפוצים שנעשו על ידי יושביהם במהלך השנים, מרבית הבתים והמבנים שונו והושחתו מבחינה סגנונית. לחלקם אף נבנו גגות רעפים, שהם לגמרי זרים לסגנון המקורי של בתי השיכון הללו.

כיום השיכון די הוחזר למראהו המקורי. הכבוד הרב שגרמניה רוחשת להישגי הבאוהאוס והסגנון הבינלאומי ניכר במראה ובטיפוח של בתי השכונה ובאופיה הכללי, היוקרתי משהו.


מבט מקרוב על שכונת ויזנהוף:

https://youtu.be/xeNShd8Eesk