#על האופרה גרנייה

בית האופרה הלאומי של פריז, אופרה גרנייה, הוא מבנה גדול ומפואר הממוקם ברובע התשיעי בעיר מצפון לאזור טוולירי. מדובר באחד מבנייני האופרה המפורסמים ביותר בעולם, כנראה בשל היותו מקום ההתרחשות של הרומן "פנטום האופרה" של גסטון לרו, שעל בסיסו גם הופקו מספר סרטים.

בשנותיו הראשונות נקרא הבניין "בניין האופרה של פריז", אך לאחר פתיחת האופרה בסטיליה בשנת 1989, שמו של הבניין הפך ל"האופרה גרנייה".

שטחו של הבניין 11,000 מטרים רבועים והוא יכול להכיל עד 1,979 מבקרים. במתו הגדולה יכולה להכיל 450 איש. ניתן להיכנס למבנה המפואר גם בזמן שאין הופעות בתשלום.

כיום תוכלו להקשיב בו לאופרה הלאומית של פריז ולראות את להקת הבלט של פריז.


#אדריכלות האופרה גרנייה

בשנת 1858, בעת ביקורו של נפוליאון השלישי בבניין האופרה הרשמי של פריז יחד עם אשתו, בוצע נגדו ניסיון התנקשות. בעקבות התקרית החליט נפוליאון להקים בניין אופרה חדש, גדול ומפואר יותר במקום זה שבו ביקר. שארל גרנייה, האדריכל שזכה בעיצוב האופרה היה דווקא צעיר חסר ניסיון שזה היה המבנה הראשון שאותו הוא תכנן. בהמשך לסיפורנו אגב, כדי להימנע מניסיונות רצח נוספים נבנתה במבנה דרך ממוגנת שמאפשרת לשליט לרדת ישר למרכבה שלו בבטחה. הבנייה של המבנה התחילה ב-1861 והסתיימה ב-1875.

גרנייה הצליח ליצור יצירה אדריכלית יפיפייה, מתוחכמת וחדשנית. הבנייה החלה בשנת 1861 והסתיימה רק 14 שנים מאוחר יותר. הסיבות לעיכובים היו מלחמת פרוסיה-צרפת, נפילת האימפרייה השניה וכיבוש פריז על ידי הקומונה הפריזאית. עוד סיבה לעיכוב בבנייה היא האגם התת קרקעי שנמצא מתחת לאתר הבניה, בהשראתו אגב נכתב הסיפור "פנטום האופרה". הבניין נחנך ב-15 בינואר, 1875.

הבניין מפואר ומעוטר בהתאם: אפריזים משיש, קירות מזהב וקטיפה ופסלי כרובים ונימפות. בשנת 1964 הוזמן הצייר מארק שאגאל לעטר את תקרת האופרה.

בית האופרה הוא המבנה היקר ביותר שנבנה בתקופת האימפריה השניה. המבנה בנוי בסגנון ניאו-בארוקי עם שילובים של בניה קלאסית, ונחשב למופת אדריכלי בסגנון ארכיטקטורת התאטרון של המאה ה-19.


#אופרה למנויים

לבניין אופרה היו צרכים מאד מסוימים - לשרת את מנויי האופרה. למנויים היה מנוי שנתי והם היו מקפידים להגיע חמישה ימים בשבוע למקום. הם התעניינו פחות במוזיקה, ששימשה כמוזיקת רקע עבורם, אלא יותר בנוכחות - לראות ולהיראות. זו הסיבה גם שהאדריכל גרניה בנה את המבנה בצורה הזו - השטחים הציבוריים מהווים מחצית מהמבנה, האולם תופס רק רבע ממנו וברבע הנותר יש שטחי חזרות ומשרדים.

אולם הכניסה מקורה במראות, כך שהמבקרים יוכלו לוודא כי הם נראים כראוי וממנו עולות מדרגות שיש רחבות המובילות אל אולמות ההמתנה הגדולים והמרווחים. מהמדרגות ומהמרפסות שלידן, ניתן לראות את כל מי שנכנס לאולם. כמעט אבסורד הוא, שהאולם עצמו בנוי כך שמתאי המנויים ניתן בקלות לראות את התאים האחרים, אך קצת פחות טוב - את הבמה.

עובדה מעניינת על בית האופרה, היא הצבע האדום הקטיפתי של הכיסאות באולם. היום זה נראה כמחזה שגרתי, אך באותה העת השימוש בצבע האדום היה חדשני. גרנייה סיפר שהחליט להשתמש בצבע זה כי הנשים הבאות לאופרה הן כמו תכשיטים ולכן ראוי שישבו בתוך קופסת תכשיטים (שכך היו מרופדות בתקופה ההיא). הרעיון הנועז הצליח וכיום מרבית אולמות הקונצרטים, הקולנוע והאופרה מרופדים באדום קטיפתי.

בשביל לספק אטרקציה לקהל, התקין גרנייה שעון המראה את ימי השבוע וימי החודש ובנה "חדר שקיעה" ובו אשליה אופטית - אם עומדים במרכז החדר ניתן לראות במראות את השמש שוקעת.


#פנטום האופרה

האופרה גרנייה גם היוותה רקע לסיפור "פנטום האופרה", רומן האימה הגותי-בלשי, שהפך מפורסם בעקבות הרבה סרטים, מחזות זמר וגרסאות נוספות שקיבל עם השנים, נכתב במקור על ידי הסופר הצרפתי גסטון לרו ופורסם ראשונה בשנת 1909. הוא פורסם בהמשכים בעיתונות הצרפתית.

הסיפור, שחלק מפרטיו אמיתיים וחלק בדיוניים, עוסק באהבתו הטרגית של גאון מעוות לזמרת אופרה צעירה ומוכשרת. על פי הרומן, הפנטום הוא גאון הנדסי ומוזיקלי מעוות שהיה שותף לבניית בניין בית אופרה, שבו הוא בנה בחשאי רשת של מחילות ומעברי סתר המאפשרים לו לנוע ברחבי הבניין כמו רוח רפאים ולהשליט את מרותו על המבנה. הסיפור בנוי כחקירה בלשית וכולל שיחות עם הדמויות השונות ששרדו ומספרות את הסיפור מנקודת מבטן.

סיפור הפאנטום הפך לאגדת קאלט והיום היא מרכזת סביבה מעריצים מושבעים שהמציאו לעצמם אפילו כינוי: Phantom Phans. הם מרותקים לכל מה שקשור לעלילה: החל מדמותו המורכבת של הפאנטום אריק, דרך המוזיקה שיצר עבורו אנדרו לויד וובר ועד האלמנטים העיצוביים המזוהים עם הדמות: עוגב ענק, נרות ופמוטים, מסיכות, גלימות שחורות מקטיפה, נברשות וכדומה. הרבה מהמעריצים כתבו גרסאות משלהם לסיפור, חלק כתבו את המשכו - הם מפרסמים את היצירות שלהם ברחבי האינטרנט באתרי מעריצים שונים וחלק אף הרחיקו לכת והדפיסו את גרסותיהם.

עד היום מוכרת מעריצה אחת שכל כך אהבה את אגדת הפאנטום עד ששינתה את שמה החוקי ל-Christine Daae, כשם הזמרת שאהבה.