שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
ניקבת הַשִּׁילוֹחַ
בְּרֵיכַת הַשִּׁילוֹחַ
נקבת השילוח
#על הניקבה שבעזרתה הביאו מים לירושלים
נִקְבַּת הַשִּׁילוֹחַ (The Shiloah Tunnel), או ניקבת חזקיהו, היא מנהרה באורך של חצי קילומטר, בירושלים, שדרכה העבירו בימי קדם את מי מעיין הגיחון אל העיר.
נקבת השילוח נחצבה בימי חזקיהו המלך, בסביבות המאה ה-8 או ה-7 לפני הספירה. הנקבה נחשבת לאחד ממפעלי המים המרשימים בתולדות מפעלי המים הקדומים בארץ, אם לא המרשימה שביניהם והיא גם הראשונה בתולדות ירושלים, שסיפקה מים עבור תושבי העיר, בתוך החומות. זה היה גורם בעל חשיבות מכרעת בימי מלחמה ומה שאיפשר לתושבי העיר עמידות בפני מצור של אויביה.
הניקבה הובילה את המים אל בְּרֵיכַת הַשִּׁילוֹחַ, בריכת מים תת-קרקעית בירושלים, שאגרה מים בימי קדם. המים, שנאגרו מנחל קידרון הסמוך וממעיין הגיחון, עברו מתחת לבתי עיר דוד וסופקו במשך השנה לתושבי העיר, לשתיה ולשימוש יומיומי. הבדלי הגבהים הם שגרמו למים לזרום, בכוח הכבידה, בעזרת הפרשי הגבהים של 33 סנטימטרים, שבין המעיין לבריכת השילוח.
#חפירת המנהרה
כשעלה סַנְחֵרִיב מלך אשור וצר על ירושלים, בשנת 701 לפנה"ס, חיזק חזקיהו מלך יהודה, כחלק מהגנת ירושלים מפני המצור, את ביצורי העיר. הוא הקיף בחומה את השכונות החדשות שנבנו בה. אז החליט חזקיהו להטות את מי הגיחון לבריכה שנחפרה בתוך החומות: "והוא חיזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון וישרם למטה מערבה לעיר דוד..." (דברי הימים ב, לב ל).
אמנם הבאת המים אל תוך החומות הייתה שיקול חשוב ליצירת הניקבה, אבל נראה ששיקול נוסף וחשוב לא פחות עמד לעיני המלך בהחלטה על חציבת הנקבה. מטרתו הייתה למנוע את המים מהאויב האשורי. זאת ניתן היה לעשות רק על ידי העתקת זרימת מי הגיחון אל נתיב חילופי, מה שאכן עשתה הניקבה. מתעלת השילוח שעברה עד אז מחוץ לחומות, באזור שלא היה מוגן, הוסטו המים אל מחוץ להישג ידם של האשורים שבעת מצור היו ללא ספק משתלטים על התעלה ועל מימיה.
וכך, בהוראת המלך, התבצעה הטיית המים על ידי חציבה של נקבה לאורך של 533 מטרים, מבצע שבמונחים של העת ההיא ניתן להגדירו כלא פחות מפלא הנדסי.
על מבצע החפירה היו אחראיות שתי קבוצות חופרים שחפרו זו מול זו. החוקרים יודעים לקבוע זאת על פי סימני החציבה, שכן כיווני הסימנים של החציבה הם מנוגדים. הרי בהנפת הגרזן בידי החוצבים נוצרה מעין תנועה קשתית ולכן סימני החציבה גם הם מקבלים זווית שונה מכל כיוון. הקשתות של שתי קבוצות החוצבים מנוגדות, מה שסימן חציבה בכיוונים הפוכים. אישוש לכך נמצא גם בכתובת הנקבה, המעידה על הפגישה בין הקבוצות, באמצע החציבה.
#כתובת השילוח וכיצד למדו ממנה על הניקבה
את מבצע החפירה של הנקבה מתארת כתובת בכתב עברי קדום, שנתגלתה בשנת 1880. היא התגלתה כששני נערים יהודים מצאו בניקבה כתובת, שמספרת את סיפור הניקבה שחצבו אנשיו של חזקיהו. מציאת הכתובת התפרסמה בכל העולם והפכה בעת ההיא לממצא ארכאולוגי מפורסם מאד.
הכתובת התגלתה כשהילד יעקב אליהו וחברו החליטו לבחון אם ניתן לעבור לכל אורך הנקבה. הם נכנסו מכיוון הבריכה ולאחר מטרים אחדים החליק יעקב ונפל למים. כשהתרומם, הוא הבחין באותיות בדפנות הנקבה. הוא סיפר על כך למורהו בבית הספר, קונרד שיק, מי שהיה חוקר ואדריכל גרמני נודע ותושב ירושלים.
המורה יצא לבדוק את התגלית עם מכשירים הדרושים ולאחר שאיתר את הכתובת הוא נוכח שהאותיות הן פיניקיות, בכתב עברי קדום. שיק פרסם את התגלית והתפרסם בכל העולם כמגלה הכתובת. הילד שמצא את הכתובת נשאר אלמוני.
על פי הכתובת, שנמצאה על דופן הניקבה, כ-6 מטרים לפני מוצאה אל בריכת השילוח, הנקבה נחצבה משני כיוונים בו-זמנית. בכתובת עדות לגאוות החוצבים, עם השלמת המבצע המורכב והמסובך בהצלחה.
#על הרוח הרעה שיצאה מהניקבה
ניקבת השילוח נעלמה והתגלתה במהלך השנים שוב ושוב. נראה שבתקופות הרומית-ביזנטית הניקבה לא היתה ידועה וקיומה נשכח לחלוטין. מעל בריכת השילוח בנתה הקיסרית אאודוקיה כנסיה. חלקי העמודים שבמוצא הניקבה הם שרידים של הכנסיה הזו.
בתקופה הממלוכית התגלה מקום הנביעה של הגיחון והממלוכים אף התקינו מדרגות אליו, שקיימות עד היום. מאז יודעת ההיסטוריה לספר על נוסעים שביקרו בניקבת השילוח, לא מעט, לפחות החל מתחילת המאה ה-17.
אבל ב-1817 הגדיל ונכנס לניקבה כומר קתולי בשם דה-מזיר. באותה עת הייתה הפסקה בזרימת המים בניקבה והכומר עבר בה בלא מעט קשיים וסכנות. לבסוף הצליח להגיע ולצאת בצד השני.
כשראו המקומיים את ה'יצור' שיצא מהמערה, איש פרוע, רטוב וכולו קורי עכביש, הם חשבו שהוא הרוח הרעה שבגללה הפסיקו מי המעיין לנבוע. הם החלו להכות את דה-מזיר המסכן במקלות ובאבנים. הכומר חש שזה הסוף...
אבל לפתע, בצירוף מקרים שלא יאומן, אלא אם מדובר באגדה דתית מלאת לקח ואמונה, ממש באותו רגע החלו המים לזרום מהמעיין. המכים הנלהבים עצרו את מכותיהם והכומר האומלל ניצל מלינץ' איום ונורא. קדוש הוא לא יצא מזה אבל היי, לפחות הוא הצליח לחיות עוד כמה שנים טובות!
כך הולכים בנקבת השילוח:
https://youtu.be/zN5BTIwwBoM
נִקְבַּת הַשִּׁילוֹחַ (The Shiloah Tunnel), או ניקבת חזקיהו, היא מנהרה באורך של חצי קילומטר, בירושלים, שדרכה העבירו בימי קדם את מי מעיין הגיחון אל העיר.
נקבת השילוח נחצבה בימי חזקיהו המלך, בסביבות המאה ה-8 או ה-7 לפני הספירה. הנקבה נחשבת לאחד ממפעלי המים המרשימים בתולדות מפעלי המים הקדומים בארץ, אם לא המרשימה שביניהם והיא גם הראשונה בתולדות ירושלים, שסיפקה מים עבור תושבי העיר, בתוך החומות. זה היה גורם בעל חשיבות מכרעת בימי מלחמה ומה שאיפשר לתושבי העיר עמידות בפני מצור של אויביה.
הניקבה הובילה את המים אל בְּרֵיכַת הַשִּׁילוֹחַ, בריכת מים תת-קרקעית בירושלים, שאגרה מים בימי קדם. המים, שנאגרו מנחל קידרון הסמוך וממעיין הגיחון, עברו מתחת לבתי עיר דוד וסופקו במשך השנה לתושבי העיר, לשתיה ולשימוש יומיומי. הבדלי הגבהים הם שגרמו למים לזרום, בכוח הכבידה, בעזרת הפרשי הגבהים של 33 סנטימטרים, שבין המעיין לבריכת השילוח.
#חפירת המנהרה
כשעלה סַנְחֵרִיב מלך אשור וצר על ירושלים, בשנת 701 לפנה"ס, חיזק חזקיהו מלך יהודה, כחלק מהגנת ירושלים מפני המצור, את ביצורי העיר. הוא הקיף בחומה את השכונות החדשות שנבנו בה. אז החליט חזקיהו להטות את מי הגיחון לבריכה שנחפרה בתוך החומות: "והוא חיזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון וישרם למטה מערבה לעיר דוד..." (דברי הימים ב, לב ל).
אמנם הבאת המים אל תוך החומות הייתה שיקול חשוב ליצירת הניקבה, אבל נראה ששיקול נוסף וחשוב לא פחות עמד לעיני המלך בהחלטה על חציבת הנקבה. מטרתו הייתה למנוע את המים מהאויב האשורי. זאת ניתן היה לעשות רק על ידי העתקת זרימת מי הגיחון אל נתיב חילופי, מה שאכן עשתה הניקבה. מתעלת השילוח שעברה עד אז מחוץ לחומות, באזור שלא היה מוגן, הוסטו המים אל מחוץ להישג ידם של האשורים שבעת מצור היו ללא ספק משתלטים על התעלה ועל מימיה.
וכך, בהוראת המלך, התבצעה הטיית המים על ידי חציבה של נקבה לאורך של 533 מטרים, מבצע שבמונחים של העת ההיא ניתן להגדירו כלא פחות מפלא הנדסי.
על מבצע החפירה היו אחראיות שתי קבוצות חופרים שחפרו זו מול זו. החוקרים יודעים לקבוע זאת על פי סימני החציבה, שכן כיווני הסימנים של החציבה הם מנוגדים. הרי בהנפת הגרזן בידי החוצבים נוצרה מעין תנועה קשתית ולכן סימני החציבה גם הם מקבלים זווית שונה מכל כיוון. הקשתות של שתי קבוצות החוצבים מנוגדות, מה שסימן חציבה בכיוונים הפוכים. אישוש לכך נמצא גם בכתובת הנקבה, המעידה על הפגישה בין הקבוצות, באמצע החציבה.
#כתובת השילוח וכיצד למדו ממנה על הניקבה
את מבצע החפירה של הנקבה מתארת כתובת בכתב עברי קדום, שנתגלתה בשנת 1880. היא התגלתה כששני נערים יהודים מצאו בניקבה כתובת, שמספרת את סיפור הניקבה שחצבו אנשיו של חזקיהו. מציאת הכתובת התפרסמה בכל העולם והפכה בעת ההיא לממצא ארכאולוגי מפורסם מאד.
הכתובת התגלתה כשהילד יעקב אליהו וחברו החליטו לבחון אם ניתן לעבור לכל אורך הנקבה. הם נכנסו מכיוון הבריכה ולאחר מטרים אחדים החליק יעקב ונפל למים. כשהתרומם, הוא הבחין באותיות בדפנות הנקבה. הוא סיפר על כך למורהו בבית הספר, קונרד שיק, מי שהיה חוקר ואדריכל גרמני נודע ותושב ירושלים.
המורה יצא לבדוק את התגלית עם מכשירים הדרושים ולאחר שאיתר את הכתובת הוא נוכח שהאותיות הן פיניקיות, בכתב עברי קדום. שיק פרסם את התגלית והתפרסם בכל העולם כמגלה הכתובת. הילד שמצא את הכתובת נשאר אלמוני.
על פי הכתובת, שנמצאה על דופן הניקבה, כ-6 מטרים לפני מוצאה אל בריכת השילוח, הנקבה נחצבה משני כיוונים בו-זמנית. בכתובת עדות לגאוות החוצבים, עם השלמת המבצע המורכב והמסובך בהצלחה.
#על הרוח הרעה שיצאה מהניקבה
ניקבת השילוח נעלמה והתגלתה במהלך השנים שוב ושוב. נראה שבתקופות הרומית-ביזנטית הניקבה לא היתה ידועה וקיומה נשכח לחלוטין. מעל בריכת השילוח בנתה הקיסרית אאודוקיה כנסיה. חלקי העמודים שבמוצא הניקבה הם שרידים של הכנסיה הזו.
בתקופה הממלוכית התגלה מקום הנביעה של הגיחון והממלוכים אף התקינו מדרגות אליו, שקיימות עד היום. מאז יודעת ההיסטוריה לספר על נוסעים שביקרו בניקבת השילוח, לא מעט, לפחות החל מתחילת המאה ה-17.
אבל ב-1817 הגדיל ונכנס לניקבה כומר קתולי בשם דה-מזיר. באותה עת הייתה הפסקה בזרימת המים בניקבה והכומר עבר בה בלא מעט קשיים וסכנות. לבסוף הצליח להגיע ולצאת בצד השני.
כשראו המקומיים את ה'יצור' שיצא מהמערה, איש פרוע, רטוב וכולו קורי עכביש, הם חשבו שהוא הרוח הרעה שבגללה הפסיקו מי המעיין לנבוע. הם החלו להכות את דה-מזיר המסכן במקלות ובאבנים. הכומר חש שזה הסוף...
אבל לפתע, בצירוף מקרים שלא יאומן, אלא אם מדובר באגדה דתית מלאת לקח ואמונה, ממש באותו רגע החלו המים לזרום מהמעיין. המכים הנלהבים עצרו את מכותיהם והכומר האומלל ניצל מלינץ' איום ונורא. קדוש הוא לא יצא מזה אבל היי, לפחות הוא הצליח לחיות עוד כמה שנים טובות!
כך הולכים בנקבת השילוח:
https://youtu.be/zN5BTIwwBoM
#על הבריכה שבה אגרו מים לתושבי ירושלים
בְּרֵיכַת הַשִּׁילוֹחַ (Shiloah pool) שבירושלים היא בריכת מים תת-קרקעית עתיקה שאגרה מים בימי החורף. המים נאגרו מנחל קידרון הסמוך וממעיין הגיחון. המים סופקו לתושבי העיר בימי קדם, לשתיה ולשימוש יומיומי.
הבריכה נבנתה בסוף ימי בית ראשון והתגלו בה מדרגות שנבנו בימי בית שני. בתעלות הניקוז שהובילו אליה, מצאו הארכיאולוגים סירי בישול וכסף רב, שהיו שייכים ככל הנראה לתושבי העיר היהודים. הם ברחו אל תעלות הניקוז הללו, שהיו מקום מסתור מפני הרומאים, בתקופת המרד הגדול וחורבן הבית השני בשנת 70, בעת שהצבא הרומי הרס את העיר.
הנה בריכת השילוח:
https://youtu.be/zN5BTIwwBoM
בְּרֵיכַת הַשִּׁילוֹחַ (Shiloah pool) שבירושלים היא בריכת מים תת-קרקעית עתיקה שאגרה מים בימי החורף. המים נאגרו מנחל קידרון הסמוך וממעיין הגיחון. המים סופקו לתושבי העיר בימי קדם, לשתיה ולשימוש יומיומי.
הבריכה נבנתה בסוף ימי בית ראשון והתגלו בה מדרגות שנבנו בימי בית שני. בתעלות הניקוז שהובילו אליה, מצאו הארכיאולוגים סירי בישול וכסף רב, שהיו שייכים ככל הנראה לתושבי העיר היהודים. הם ברחו אל תעלות הניקוז הללו, שהיו מקום מסתור מפני הרומאים, בתקופת המרד הגדול וחורבן הבית השני בשנת 70, בעת שהצבא הרומי הרס את העיר.
הנה בריכת השילוח:
https://youtu.be/zN5BTIwwBoM
