#על המקום ממנו ירושלים נולדה

עמוסת אתרים קדושים והיסטוריים לשלושת הדתות המונותאיסטיות, העיר העתיקה (Old City of Jerusalem) בירושלים היא עיר מוקפת חומה, יפה ומרתקת וללא ספק אחת הערים העתיקות הפעילות בעולם.

בשנת 1981 הוכרז מתחם העיר העתיקה כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו.

את העיר מקיפה חומה שבנו העות'מאנים במאה ה-16, רובה נבנתה על תוואי של חומות עתיקות שהיו כאן לפניה. צעידה על טיילת החומות תציג לכם את נופי העיר העתיקה המרהיבים משלל זוויות וצדדים.

בחומת ירושלים העתיקה 8 שערים, כולל שער יפו, שער שכם, שער האשפות, שער ציון, שער האריות, שער הפרחים, השער החדש ושער הרחמים שסגור.

צורתה של העיר העתיקה של ימינו נקבעה על פי שרידי תרבויות עתיקות, שעליהם נוספו שכבות חדשות, זו על גבי זו, לאורך אלפי שנים. קשה להאמין אולי, אבל מפלס הרחוב של העיר העתיקה בימינו נמצא עד 8 מטרים מעל מפלס הרחוב של העיר בתקופת בית המקדש הראשון, שהתארכה עד המאה ה-7 לפני הספירה ובית המקדש השני, שהתקיים כאן עד המאה ה-1 לספירה.

העיר העתיקה מחולקת, מאז המאה ה-19, ל-4 רבעים עיקריים. מתקיים בה הרובע היהודי, בו נמצא בין השאר הכותל המערבי, הרובע הנוצרי ובו דרך הייסורים של ישו (ויה דולורוזה), הרובע המוסלמי והרובע הארמני.


הנה העיר העתיקה בירושלים:

https://youtu.be/aI9ghWB21gM

#ביקור במפעל הטחינה בעיר העתיקה

אם אתם חובבי טחינה וחלמתם לראות איך מייצרים את המאכל המופלא הזה, בעיר העתיקה תקבלו את ההזדמנות שלכם לראות את קליית וטחינת הסומסום לטחינה, בשיטה המסורתית בירושלים

מפעל הטחינה הקטן של אל ג'בריני (Al Jebrini Tahini Factory) הוא מפעל טחינה מסורתי בירושלים. הוא נמצא בסמטאות הרובע הנוצרי בעיר העתיקה. אין לו פרסום או מיתוג כלשהו ומבחוץ המקום נראה יותר כמו מכולת. רק כשנכנסים מגלים שבתוך המבנה יש מפעל טחינה קטן.

המפעל הזעיר הזה מבוסס על תנור לבנים לקליית הסומסום ולידו שתי אבני ריחיים, שנועדו לטחון אותו. גילם של כל המתקנים מעל 120 שנה ואבני הריחיים עדיין טוחנות.

במקום מייצרים כמה סוגי טחינה, שממנה עושים גם חלבה ומיני ממתקים שעשויים גם הם משומשום.

מומלץ מאוד לכלול אותו בטיול בעיר העתיקה.

אם תבואו בבוקר, כשמכינים את הטחינה, תוכלו לראות את תהליך הייצור. כשאין עומס של מבקרים תוכלו גם לקבל הסבר על סוגי הטחינה וכיצד מכינים אותם.


#טיפים
הביקור כאן חינם.

השתדלו להגיע על הבוקר כי העבודה מסתיימת ב-11:00.

בחנות הצמודה מוכרים טחינה מתוצרתם. המחירים לא זולים.


הסבר במקום:

https://youtu.be/KFOEWNQ4qBY


וקליית הסומסום בטאבון:

http://youtu.be/bmCmJ-p3KTg?t=7s

#על השער שממנו מתחיל הכל

אתם נמצאים בשַׁעַר הָאֲרָיוֹת (Lions' Gate), השער המזרחי של העיר העתיקה, הממוקם אל מול הר הזיתים. דרך שער האריות מובילה מהשער הזה לרחוב ויה דולורזה ולתחנה האחרונה במסע הצלב של ישו.

השער נבנה במאה ה-16, כחלק מחומת העיר העתיקה, על ידי הסולטאן העות'מאני סוּלִימָן המפואר.

לא רק בוויה דולורוזה אלא גם בכיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים ב-1967, היה לשער האריות תפקיד נכבד. דרך השער נכנסו אז כוחות הצנחנים בדרכם להר הבית, ושחררו את העיר ואת הכותל המערבי. בכך הסתיימו 19 שנים שבהן הייתה העיר העתיקה בידי הירדנים והתחדשו בה החיים היהודיים.

כינויו של שער האריות ניתן לו בשל דמויות האריות החקוקות באבני השער שלו. למעשה מדובר בבַּרְדְּלָסים, שהם סמלו של המלך הממלוכי בַּיְיבַּרְס, מי ששלט בירושלים במאה ה-13. רק בטעות החשיבו אותם לאריות.


#האדריכלות של שער האריות
בעבר היה שער האריות שער תפנית, כמו שער יפו ושער ציון. מטרתו של שער תפנית היא לעכב פלישה של כוחות אל העיר. אבל בניגוד לשערים הללו שער האריות השתנה במרוצת השנים והפך לשער ישר, שאף ניתן להכניס דרכו כלי רכב אל העיר העתיקה.

משני צדי שער האריות יש תבליטים של אריות. למעשה אלו לא ממש אריות, אבל מיד נחזור לזה. האגדה מספרת שהתבליטים הללו שובצו בשער לאחר שהסולטן סוּלִימָן חלם חלום ובחלומו הופיעו שני אריות שעמדו לטרוף אותו, כעונש על כך שלא הגן על העיר הקדושה ירושלים. הסולטן פירש את החלום כאות משמים וציווה להקיף את ירושלים בחומה.

ונחזור לאריות, שדומים בכלל לבַּרְדְּלָסים. יש חוקרים שסבורים שהתבליטים הללו הובאו לכאן ממבנה קדום יותר, שנבנה בידי השליט הממלוכי בַּיְיבַּרְס (Baybars), מי שהיה ידוע בסמלו - הבַּרְדְּלָס.

אם תביטו מעל האריות או הבַּרְדְּלָסים, תראו עיטורים נוספים. יש כאן פרחים וגם קשתות קטנות. כולם ניצבים בין חרכי הירי. ראו מעליהם את הכתובת שמנציחה את בניית חומת העיר על ידי הסולטן סוּלִימָן המפואר.

שימו לב למרפסת הקטנה שבחלקו העליון של השער. המרפסת הזו נקראת "מַשִׁיקוּלִי" (Machecollum) וממנה ניתן היה להשקיף על קו החומה ובמקרה של התקפה, לשפוך ממנה שמן רותח על חיילים פולשים או סתם אורחים בלתי קרואים ורצויים.


הנה שער האריות:

https://youtu.be/52yh70WGlrI

#על השכונה שניצבת אל מול חומות העיר העתיקה

משכְּנות שאננים (Mishkenot) היא שכונה פורצת דרך בתולדות ירושלים. מדובר בשכונת המגורים היהודית, הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה. באמצע המאה ה-19 דרוש היה הרבה אומץ יהודי בכדי לצאת מהחומות ולהתגורר סתם כך מסביב.

משכְּנות שאננים נמצאת בסמוך לשכונת יְמין משה, ממש אל מול חומת העיר העתיקה, בגיא המפורסם, לאו דווקא לטוב. זהו גֵיא בן הינום. במקום הזה נעשו בתקופת המלכים טקסים איומים של הקרבת ילדים רכים למוֹלֶך, חלק מטקסי הבעל הפגאניים שיהודים התלהבו מהם כל כך.

משכְּנות שאננים נבנתה בתקופה העות'מאנית, מעל מה שנקרא בריכת הסולטן. היא נבנתה ביוזמת הנדבן הבריטי-יהודי סר משה מונטיפיורי, איש רב פעלים בירושלים, שלא מעט שכונות נקראות על שמו. השכונה שנחנכה בשנת 1860, כשרבים לא יודעים שלמעשה היא נבנתה מִכַּסְפֵּי העיזבון של גְבִיר מניו אורלינס, בשם יהודה טורא.

מונטיפיורי, הרוח החיה בהקמת השכונה ותורם כבד בזכות עצמו, התמסר באותה תקופה, בכל ליבו, לקידום התעשייה בארץ ישראל. בנוסף לטחנת הקמח, הוא בנה במשכְּנות שאננים גם מפעל טקסטיל ובית דפוס ויזם והוביל פרויקטים נוספים שנועדו לאפשר ליהודים בירושלים שמחוץ לחומות מקורות פרנסה וקידמה וביטחון כלכלי לעתיד.

רבים מכירים היום את טחנת הרוח שבנה מונטיפיורי במשכנות שאננים ושנחשבת לאחד הסמלים של ירושלים החדשה. ואכן, השכונה שבה אתם נמצאים כרגע הייתה ממפעלי הפיתוח הראשונים בעיר החדשה של ירושלים באותה תקופה. הקמתה סימלה אז את תחילתו של עידן "היציאה מן החומות" בירושלים.

חוץ מטחנת הקמח הסמלית, בבתי משכְּנות שאננים ממוקמים כיום מרכזי כנסים, מרכז למוסיקה ובתי הארחה. זאת לאחר שעברו שיפוץ ושימור ברמה גבוהה מאד ותוך הקפדה על איכות ובטיחות המבנים העתיקים.

בסמוך למשכְּנות שאננים נמצאת שכונת יְמין משה, שגם היא הצטרפה לַשכונות החדשות שמחוץ לחומות בירושלים וגם היא, כמה מפתיע, נקראת על שם משה מונטיפיורי.


הנה השכונה מהאוויר:

https://youtu.be/tyavJPJU-hc


סיפורה של שכונת משכנות שאננים:

https://youtu.be/MM9AkAMKn7o

#על תחנת הרכבת העות'מנית של ירושלים

אתם נמצאים באחד ממתחמי הבילויים של העיר ירושלים, תחנת הרכבת ההיסטורית של הבירה. כן, התחנה הראשונה של הרכבת בירושלים היא אינה התחנה של ימינו. היום התחנה הזו היא מתחם בילויים פופולרי בעיר ובמקומה יש תחנת רכבת מודרנית.

המבנה והשטח כאן הם של תחנת הרכבת הראשונה של העיר. התחנה, שכונתה גם "תחנת רכבת החאן", או "תחנת הרכבת בעמק רפאים", ממוקמת לא הרחק מהחאן הירושלמי - בשכונת בקעה בירושלים, בין דרך חברון לדרך בית לחם.

תחנת הרכבת הזו נחנכה בשנת 1892 כתחנת הקצה של קו הרכבת מיפו לירושלים, קו הרכבת הראשון בארץ. הטורקים לא הרבו לבנות בירושלים והתחנה היא אחד ממבני הציבור היחידים שנבנו העיר בתקופתם.

למעט הפסקה של הפעילות בזמן מלחמת העצמאות, התחנה פעלה במקום כמעט ברציפות, מאז התקופה העות'מאנית, בסוף המאה ה-19 ועד לשנת 1998. אז נסגר קטע המסילה בין נען לירושלים, בשל מצבו הטכני הירוד. זה היה גם הזמן שבו נסגרה תחנת ירושלים לצמיתות.


#על קו הרכבת מיפו לירושלים
כבר באמצע המאה ה-19 הגה משה מונטיפיורי את הרעיון להקים מסילת ברזל בארץ ישראל. מונטיפיורי, שרצה לייסד בארץ תעשייה מודרנית טען שאחד הקשיים העיקריים לשם כך, הוא המחסור החמור באמצעים להובלת מכונות וחומרי גלם לתעשייה כזו. לאחר השתדלות רבה אצל הסולטן התורכי עבד אל-חמיד השני, אישר הסולטן 30 שנה לאחר מכן את הזיכיון להקמה והפעלה של קו הרכבת. מי שזכה לקנות את הזיכיון היה יוסף נבון, עסקן ירושלמי נמרץ. ביחד עם שותפיו, ניסה נבון לגייס משקיעים להקמת המסילה אך נכשל בכך. הזיכיון נמכר לחברה צרפתית והיא שהקימה לבסוף את קו הרכבת מיפו לירושלים ובנתה את התחנות שלאורכו.

לחברה הצרפתית לקח שנתיים לבנות את קו הרכבת. עם סיומו, בשנת 1892, החל באופן רשמי עידן הרכבת בארץ ישראל. בטקס מפואר שנערך בתחנת הרכבת בירושלים, נחנך הקו החדש, כשהאות לפתיחת הטקס היה הגעתה של הרכבת הראשונה מיפו. זה, אגב, היה השלב שבו הכריזו על השם שניתן ל"כלי התחבורה החדשני" שהגיע לארץ. מסתבר שאליעזר בן-יהודה, מחדש השפה העברית, הציע את השם "רַכֶּבֶת" לקטר ולשיירת הקרונות שהוא מושך.


#תולדות התחנה הראשונה
בטקס חגיגי ורב משתתפים קיבלו המונים ב-26 בספטמבר 1892 את הרכבת הראשונה שהגיעה מיפו אל תחנת ירושלים. הרכבת הזו עברה בדרכה גם בתחנות החדשות שהוקמו אז בלוד, רמלה ועוד יישובים בדרך, תחנות בהן מילאו מים שהיו נחוצים להנעת הקטר של הרכבת. עם הזמן והטכנולוגיה המשתפרת עתיד זמן הנסיעה להתקצר ל-3 שעות בלבד והרכבת לירושלים עתידה להפוך כלי תחבורה שימושי ונפוץ בארץ ישראל הטורקית ובהמשך המנדטורית.

כך פתח הטקס המרשים את התחנה הראשונה ואת עידן הרכבת בפלשתינה. חוץ מהנוכחות של נכבדי העיר, נציגי השלטון הטורקי ואזרחים יהודים וערבים רבים, היה בין הנוכחים בטקס גם מחיה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה, שהעניק ליצור הטכנולוגי החדש את השם “רכבת”.

וכך נולדה תחנת הרכבת הראשונה והפעילה של ירושלים. היא כללה בתחילה בניין בן שתי קומות שנבנו הצמוד לו שני אגפים צדדיים בני קומה אחת. היה בה מנגנון שבעזרתו שינו את כיוון הרכבת, מקלט גדול ומיכל מים למילוי הקטר.

האדריכלות של התחנה הושפעה מאלמנטים אירופאיים וטמפלרים מהמאה ה-19 ומבנה התחנה היה כמעט זהה למבנה התחנה שביפו. רק חומרי הבניין היו מעט שונים, שכן בתחנה בירושלים השתמשו באבן גיר מאזור ירושלים.

במהלך השנים עתידים הבריטים להוסיף למבני התחנה תוספות שונות, כמו שכבת הבטון העבה שיוסיפו מעל גג התחנה, בכדי להגן על הציבור מההפצצות של המטוסים האיטלקיים בימי המנדט הבריטי.

עם סגירת התחנה לפעילות, בסוף המאה ה-20, ננטש מתחם התחנה ורק בשנת 2013, הוא שוקם והפך לאתר הבילויים הפופולרי של ימינו.


מבט אל התחנה הראשונה כפי שהיא היום:

https://youtu.be/cgy9_L51Iuk

#על הר הזיתים של ירושלים


הר הזיתים (Mount of Olives) הוא הר גבוה, למעשה רכס גבוה ממזרח לירושלים, שמפריד בין העיר העתיקה ובין מדבר יהודה. הוא מתחיל בקצה של רכס ארמון הנציב שמדרום ובצפון הוא מסתיים בהר הצופים.

בעבר נקרא ההר גם “הר השמחה” ו“הר המשחית” - שם שבא מהפולחן האלילי שנעשה בקרבתו.

חשיבותו של הר הזיתים היא בעיקר דתית. הוא חשוב במיוחד לנוצרים, שמזהים בהר אתרים שבהם ישו פעל בימיו האחרונים בירושלים ומאז ימי הביניים בנו בו כנסיות והפכו את ההר למקום פולחן מרכזי בנצרות, כמו גם למוסלמים, שקושרים אותו ליום הדין באחרית הימים, ככתוב בתנ"ך.

היהדות ייחסה לו חשיבות, גם בימי בית המקדש, כמקום שריפת הפרה האדומה, טקס של טיהור טומאת המתים ממי שזוהם בה. גם לאחר חורבן בית המקדש ועד ימי הביניים המוקדמים, כשהרומאים לא הירשו ליהודים להתגורר בירושלים. באותם זמנים הותר ליהודים לבקר בהר הזיתים, אך ורק ביום תשעה באב, כדי לצפות אל הר הבית ולבכות על חורבן בית המקדש.

בהר הזיתים כנסיות רבות, ביניהן כנסיית מריה מַגְדַלֵנָה, כנסיית כל העמים, הקרויה גם "גת שמנים". בסמוך גם כנסיית אבינו שבשמים, כנסיית העלייה לשמים הרוסית, עם המגדל שלה, וכמוה גם כנסיית אוֹגוּסְטָה ויקטוריה.


#על בתי העלמין היהודיים של הר הזיתים

כבית עלמין בן יותר מ-3,000 שנה, שפעיל מאז ימי בית ראשון, בית העלמין בהר הזיתים הוא בית העלמין היהודי העתיק ביותר בעולם, שנקברים בו יהודים, באופן רציף ולאורך כל התקופות. האמונה היהודית מאמינה שהיהודים שקבורים בהר הזיתים יהיו הראשונים לקום לתחייה בתחיית המתים ולכן רבים רוצים להיקבר על ההר, מה שאגב, הפך את הקברים בו ליקרים מאד.

בית העלמין היהודי כאן משתרע על מורדות הר הזיתים מדרום, ובשפך נחל קדרון. המקום שימש לקבורה כבר בימי הכנענים, בעיקר בזכות קרבתו לעיר ובשל נוחות החציבה בסלעיו הרכים.

בתחתית הר הזיתים, נתגלו שרידי קברים יהודיים גם מימי בית ראשון ושני. קבורה יהודית תועדה כאן גם מאז ימי הביניים ועד היום.

בתקופת השלטון הירדני במזרח ירושלים, מאז מלחמת העצמאות ב-1948 ועד לשחרור ירושלים ב-1967, חולל בית הקברות על ידי הירדנים והם גם בנו בראשו בית מלון.

על ההר נקבר, בין השאר, גם ראש הממשלה הנערץ מנחם בגין, שביקש להיקבר כאן על הר הזיתים, במקום בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. גם ש"י עגנון, הרב קוק ואליעזר בן יהודה קבורים כאן, כשלא הרחק מהם, בחלקה הנוצרית שמחוץ לגדר, קבור גם אוסקר שינדלר, התעשיין הגרמני שתועד בסרט "רשימת שינדלר", לאחר שהציל מאות יהודים בשואה.


#טיפים
בואו להר הזיתים בשעות הבוקר. אחר הצהריים השמש המסנוורת ומקשה על התצפית הנפלאה, על הר הבית והעיר העתיקה.

שימו לב שאין תחבורה ציבורית מפסגת ההר.


הנה הר הזיתים בירושלים:

https://youtu.be/IBUv48KEje8

#על טחנת הרוח של משכְּנות שאננים

טחנת הרוח של סר משה מונטיפיורי (Montefiore Windmill) שנמצאת בשכונת משכנות שאננים היא אחד מסמלי העיר ירושלים, זו שמחוץ לחומות העיר העתיקה.

הטחנה הזו היא אייקון, ציון דרך היסטורי ואחד המבנים הבולטים בקו הרקיע של ירושלים, במיוחד מבין אלה שמחוץ לחומות העיר העתיקה. טחנת הרוח של מונטיפיורי, נקראת, כמו שאתם מבינים, על שמו של התורם שמימן את הקמתה - הנדבן היהודי-בריטי משה מונטיפיורי. היא נבנתה בשנת 1857, כ-12 שנים לאחר שנבנתה שכונת משכְּנות שאננים עצמה. הטחנה הייתה חלק מפרויקט שנטל על עצמו מונטיפיורי, שמטרתו הייתה לסייע ליישוב הישן, החברה היהודית בארץ ישראל שלפני המאה ה-20, לספק את צרכיו בעצמו ולהגיע לשליטה כלכלית בגורלו.

טחנת הרוח של משכְּנות שאננים נמצאת ממש בכניסה לשכונה הירושלמית הוותיקה. למעשה, הטחנה היא המבנה הראשון שנבנה בעיר ב-1858. במקור היא שימשה כטחנת קמח, אבל אחרי שני עשורים הפסיקו את הטחינה בה והיא שימשה למטרות אחרות, שאינן קשורות בהיותה תחנת רוח. כמו היום - כשמשהו לא ממלא את מטרותיו העסקיות, מפסיקים את פעילותו והוא יוצא מכלל שימוש.

בשנת 1891 יצאה טחנת הרוח משימוש כטחנת קמח. לטחינת החיטה החלה הקהילה היהודית אז להשתמש בטחנות רוח המונעות בקיטור. אבל נטישת הטחנה לא הביאה להזנחתה כמבנה מרכזי בשכונה והיא המשיכה לשמש לצרכים תרבותיים ולשירות הקהילה.

בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות, שמשה הטחנה כנקודת תצפית של הלוחמים היהודים בירושלים. התגובה הבריטית הייתה קשה, כשטחנת הרוח הופגזה על ידי הצבא הבריטי, במתקפה שנודעה בשם הציני שהעניקו לה הבריטים - “מבצע דון קישוט”.

בשנים האחרונות שוקמה הטחנה ובימינו היא אתר תיירות פופולרי בעיר. נמצא בה מוזיאון קטן המספר את סיפור חייו של יוזם הטחנה, סר משה מונטיפיורי. אפילו דגם משוחזר של המרכבה שלו, זו מהשיר הידוע, נמצא לידה. זהו העתק של מרכבתו של מונטיפיורי, מכיוון שהמרכבה המקורית, זו ששימשה אותו במסעותיו בארץ הקודש, נשרפה בשנת 1986.

רחבת האבן שמסביב לטחנה היא נקודת תצפית מצוינת על גֵּיא בן הינום, המקום שבו נהגו לזבוח למולך ולהקריב ילדים. מעליו ניתן לראות את העיר העתיקה של ירושלים וכמובן שתוכלו לצפות אל שכונות משכְּנות שאננים וִימין משה, הסמוכות.


הנה טחנת הרוח של מונטיפיורי, שבשכונת שאננים בירושלים:

https://youtu.be/tyavJPJU-hc


השיר על משה מונטיפיורי:

https://youtu.be/ZYTHfU1CG6I


ההיסטוריה של התחנה (בעברית):

https://youtu.be/943yPsfyRWI

#על השער


שער ציון (Zion Gate), אחד משערי ירושלים, שזכה לשמות נוספים, כמו "שער דוד", "שער היהודים", או "שער הרובע היהודי", הוא השער העיקרי שמשמש לכניסה ישירה אל הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים.

ליד שער זה התחוללו קרבות עזים במלחמת העצמאות. אם תביטו מסביב לשער, בצידו החיצוני, תוכלו לראות את אבני החומה המנוקבות בחורי כדורים ופגזי מרגמה, שפגעו אז בחומות. היה אף נסיון של לוחמי הפלמ"ח לפוצץ אותו, כדי לפרוץ לעיר העתיקה, אבל הוא נכשל.

כמו שער יפו המוכר מאד, גם שער ציון הוא שער תפנית - שער שהכניסה דרכו היא ב-90 מעלות ימינה. שערים כאלה נבנו כדי להקשות על התקפות אויב, לשעוט במהירות אל תוך העיר. הרעיון של שערי התפנית הוא שהפנייה שהם חייבים לעשות, במהלך הכניסה אל העיר דרך שער כזה, מאיטה את התוקפים וחושפת אותם לפגיעה מצד מגיני העיר.

השם 'שער ציון' נובע משם ההר "הר ציון", שאליו הוא מוביל. במפה צלבנית מהמאה ה-12 הוא כבר מופיע, אבל בשם 'שער הר ציון', כשבמפה מתחילת המאה ה-13, שנמצאת בספריית המוזיאון הבריטי, כבר מופיע השם שער ציון (Porta Syon).


הנה שער ציון:

https://youtu.be/IYSOXSTAi7g

#על הרובע של הארמנים בעיר העתיקה

הרובע הארמני (The Armenian Quarter) בירושלים הוא היחיד שנקרא על שם עם ולא על שמה של דת גדולה, כמו הרבעים היהודי, הנוצרי והמוסלמי. שמו זה התקבל מאז המאה ה-19 והוא הקטן שברובעי העיר העתיקה. חיים בו פחות מ-3000 איש.

רובו של הרובע הארמני הוא שטח פרטי וסגור, המוקף בחומה ושייך למנזר הארמני. ואכן, ברובע יש כנסיות ארמניות נחמדות שניתן להציץ אליהן, אם יש זמן לטיול עומק ברובע.

מעניינת במיוחד היא ההתמחות הארמנית בעבודות קרמיקה איכותיות וצבעוניות. הארמנים למדו את אמנות הקרמיקה מהאמנים העות'מנים של תורכיה. רבים מבני העדה הארמנית שחיה באסיה הקטנה, אזור בטורקיה, היו לאמנים מעולים בעיטור קרמיקה ופיתחו סגנון אופייני וייחודי. כבר במאה ה-17 שלחו אמנים ארמנים מהעיר קוטהיה (Kütahya) שבמרכז-מערב תורכיה, אריחי קרמיקה לכנסיית הקבר הקדוש ולכנסיית סנט ג'יימס שבירושלים.

בשנת 1919 הזמינו הבריטים מספר משפחות אמנים מארמניה, להגיע אל העיר ולשפץ את אריחי כיפת הסלע שבהר-הבית. 3 המשפחות הבולטות שהגיעו כך לירושלים היו זו של האמן המפורסם דוד אוהנסיאן ואלה של עמיתיו, בליאן וקרקשיאן. בהמשך הפכו בני המשפחות הללו לאמני הקרמיקה הארמנית של הרובע ועד היום הם מייצרים כלים כאלו ומוכרים אותם לתיירים המבקרים בעיר העתיקה.

ברחבי העיר העתיקה בירושלים, במיוחד ברובע הנוצרי, תוכלו לראות לא מעט חנויות לתיירים המציעות למכירה עבודות קרמיקה בסגנון ארמני. את החנויות עם העבודות האיכותיות ביותר של הקרמיקה הארמנית ניתן למצוא ברובע הארמני, מקום שבו מוכרים היצרנים של כלי הקרמיקה הללו ישירות לציבור.


הנה הרובע הארמני והאמנות המיוחדת שמשובצת בו:

https://youtu.be/I0mCzFVMCtk

#על הגיהנום של ירושלים

גֵּיא בֶן הִנֹּם (Ben Hinnom Valley) הוא שמו של גיא בירושלים, שנזכר במקרא פעמים רבות והיום נוטים לזהותו בעמק שמתחיל ליד שער יפו ובשיפולי מגדל דוד, יורד דרומה ומכיל באפיקו את בריכת הסולטאן, יורד אל מדרום לעיר העתיקה ומקיף את הר ציון.

בימי המקרא ישב גֵּיא בֶן הִנֹּם על הגבול שבין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין. לכאורה סתם מקום בירושלים, אבל החלק הגרוע עוד לפניכם. כי כאן היה בימי המלוכה מְקום פולחן המֹלֶךְ - האל העמוני. כן, בימי המלוכה בישראל נבנו בגיא זה במות לעבודה זרה, על ידי תושבי ירושלים. כאן הם בנו במות למֹלֶךְ שעליהן הקריבו את ילדיהם הרכים ושרפו אותם באש, כקורבן לו. קשה אולי להאמין, אבל היו אפילו ממלכי יהודה שהקריבו כך את הפעוטות שלהם.

התופעה הוזכרה בספר דברי הימים ב' פרק ל"ג. הנביא ירמיהו, נביא זעם הגיוני, היה מזועזע בדיוק כמוכם והוכיח את תושבי ירושלים על שריפת בניהם ובנותיהם באש. המלך יאשיהו יצא גם הוא כנגד העבודה הזרה הזו ו"טִמֵּא אֶת-הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵּי בֶני הִנּׁם, לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ", כפי שנכתב בספר מלכים ב', כ"ג, פסוק י'.

יש חוקרים ספורים הסבורים שמקור השם "גיהנום" בא, או לפחות קשור במקום הזה, גֵּיא בֶן הִנֹּם, שבו התקיימה העבודה הזרה של הרשעים. גם המסורת היהודית קושרת את גֵּיא בֶן הִנֹּם אל השם "גיהנום", כמקום בעולם הבא, שאליו מגיעים הרשעים. מכאן גם נולדה האגדה שבירושלים נמצא פתחו של הגיהנום. אגב, בשיפולי גֵּיא בֶן-הִנֹּם הייתה התופת, הנזכרת לא פעם יחד אתו.

גם בימינו מעטים המטיילים בעמק היפה הזה, לא מעט בשל החשש מהרוחות שמסתובבות בו, רוחות המתים בטקסי המולך הקדומים, הילדים שהוקרבו לאל עשוי חימר, שכולו דמיון.


הנה פולחן המולך שהתקיים בגיא בן הינום:

https://youtu.be/P_sZ03VjXLQ


סרטון בעברית על הפולחן הנורא:

https://youtu.be/Fs1Nf6z_5Sg

#על הכנסייה שבה נקבר ישו

כנסיית הקבר (Church of the Holy Sepulchre) שברובע הנוצרי היא אטרקציה תיירותית ודתית ראשונה במעלה בעולם הנוצרי. המוני מבקרים מגיעים אליה בכל יום.

המסורת הנוצרית קובעת שכאן התרחשו האירועים האחרונים בחיי ישו, בצליבתו, קבורתו ובתחייתו. כולם מתוארים בפרק י"ט שבספר יוחנן.

המקום היה בעבר גן פתוח שנמצא מחוץ לעיר ונקרא "גבעת הגֻּלְגָּלְתָּא". גולגולתא היא גולגולת בארמית. היא המקום שבו הוציאו להורג וגם קברו את ישו. גבעה זו שכנה ממערב, בתקופת ישו היא הייתה מחוץ לחומה. בשלהי תקופת בית שני, לאחר צליבת ישו, הוקפה גם הגולגותא בחומה השלישית והוכנסה אל תוך החומות. הזיהוי של הגבעה בימינו אינו ודאי.

כשנבנתה בירושלים העיר הרומאית "איליה קפיטולינה", בתקופת הקיסר הדריינוס, נבנה מעל הקבר המקדש לאלה אפרודיטה. במאה ה-4 לספירה זיהתה כאן אמו של הקיסר קונסטנטינוס את הצלב שעליו ישו נצלב ואז בנו כאן הרומאים את כנסיית התחייה.


#התחנות האחרונות בוויה דולורוזה:
בכנסיית הקבר נמצאות 5 התחנות האחרונות בדרך הייסורים של ישו. כאן התקיימו על פי המסורת, ההכנות להוצאה להורג, הצליבה של ישו וקבורתו. כאן תתקיים גם תחייתו של ישו, על פי המסורת, שלושה ימים אחרי מותו.

#תחנה 10 - הסרת בגדיו של ישו
במעלה המדרגות שבכניסה לכנסייה, במקום בו נמצאת היום קאפלת הפרנקים. זוהי "קפלת חלוקת הבגדים" השייכת למסדר הפרנציסקני ונמצאל בצמוד לחזית כנסיית הקבר. כאן הפשיטו הרומאים את ישו מבגדיו וחילקו אותם ביניהם, כפי שמסופר בברית החדשה: "אַחֲרֵי שֶׁצָּלְבוּ אוֹתוֹ חִלְּקוּ אֶת בְּגָדָיו בְּהַפִּילָם גּוֹרָל, וְיָשְׁבוּ לִשְׁמֹר עָלָיו שָׁם." (הבשורה על פי מתי פרק כ"ז, 35). האירוע קושר בין ישו ובין דוד המלך, שכתב בספר תהילים: "יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל." קשר הגורל בין ישו ודוד מודגש בנצרות, למשל בתפיסת ישו כ"משיח בן דוד". לקשר הזה מיוחסות גם מסורות כמו זו שרואה את לידתו של ישו בבית לחם, עיר הולדתו של דוד, או בסעודה האחרונה של ישו שנערכה ממש מעל קברו של דוד.

#תחנה 11 - ממסמרים את ישו לצלב
בגֻּלְגָּלְתָּא, שנמצאת בקומה השנייה של הכנסייה, מיסמרו את ישו אל הצלב. שימו לב לפסיפס המתאר את ישו הממוסמר אל הצלב, כשמרים, אמו, ומריה מגדלנה לרגליו.

#תחנה 12 - ישו מת על הצלב
אנו עדיין בגולגותא. יש כאן איקונין שמראה את ישו הצלוב ולמרגלות האיקונה נמצא מזבח שהקתולים נוהגים לנשק. כאן נמצא הסלע שעליו נצלב ישו. זהו המקום הקדוש ביותר לנצרות הקתולית.

#תחנה 13 - מורידים את ישו לזרועות אמו
התחנה הזו נמצאת גם היא בגולגותא. היא די קטנה ויש בה פסל של מרים ומתחתיו מזבח. הפסל שלפניכם נתרם מליסבון, בירת פורטוגל, במאה ה-18. מסביב לו מניחים רבים מהצליינים מנחות.

#תחנה מספר 14 - קברו של ישו
תחנה אחרונה במסעו של ישו היא תחנתו האחרונה - קברו. כאן מניחים את ישו בקבר, ברוטונדה, שהוא מבנה בצורת גליל עם כיפה. כאן נקבר ישו לפי המסורת ישו וקם לתחייה לאחר שלושה ימים. קברו של ישו היה שייך לתלמידו בסתר, יוסף הרמתי. הוא שתרם את חלקת משפחתו לטובת ישו, שאותו ראה כאדונו. אגב, הפרוטסטנטים מזהים את קברו של ישו דווקא בגן הקבר שנמצא בצפון העיר העתיקה.


הנה כנסיית הקבר בירושלים:

https://youtu.be/TMlipJMyCU4


טקס בכנסייה:

https://youtu.be/J3USR2ridGY

#על בית הכנסת החורבה

בית הכנסת החורבה (Hurva Synagogue) שבמרכז הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, הוא בית כנסת בשם "בית יעקב", שנבנה לראשונה בתחילת המאה ה-18. בוניו היו קבוצת עולים שבראשם עמד רבי יהודה החסיד. לאחר שנבנה, לא עמדו הדתיים הללו בתשלום החובות, והערבים שבנו אותו והיו זכאים לכסף, החריבו את המבנה. מאז נהגו לקרוא לו "חורבות האשכנזים".

מאז עמד בית הכנסת, במשך שנים רבות, כחורבה. במאה ה-19 הוא נבנה בשנית על ידי קבוצה של דתיים, מתלמידי ההגר"א, הגאון מוילנה, רבי אליהו בן שלמה זלמן.

אבל כשהצבא הירדני כבש את העיר העתיקה ב-1948, מידי מדינת ישראל, הרס הלגיון הערבי את בית הכנסת. למעשה, ההרס נעשה עוד במהלך הקרב על הרובע היהודי, כשהלוחמים הירדנים פוצצו את בית הכנסת ואחריהם החריב הלגיון את מה שנשאר ממנו.

מאז, במשך שנים רבות, עמד בית הכנסת ההרוס כך. אחרי מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה בידי צה"ל, זכה המבנה ההרוס ובית הכנסת לכינויו "החורבה". אבל הוא התקיים וניצב כך במשך זמן רב, עד שבשנת 2010 הוא נבנה מחדש.


הנה ריקודים בבית הכנסת החורבה בירושלים:

https://youtu.be/QFKniDxXgn8

#על "דרך הייסורים"

ויה דולורוזה (Via Dolorosa), בעברית "דרך הייסורים", היא המסלול בירושלים העתיקה, שבו צעד ישו אל סוף דרכו, שבו הוא נצלב ומת. כבר מאות שנים שתיירים נוצריים הולכים במסלול הזה ומשחזרים את דרכו האחרונה של ישו. חלק גדול מהם ממש באים לירושלים לשם כך והדרך מושכת לעיר הקודש מאות אלפי תיירים כל שנה.

ה"ויה דולורוזה" נחשבת לאחת האטרקציות החשובות בעיר הקודש. זהו מסלול בן כ-600 מטר, שנקבע במאה ה-18 והחליף מסלולים קודמים.

בדרך נוהגים להוביל את הצליינים לאורך 14 תחנות, החל מהמקום שבו לפי האמונה התקיים משפטו של ישו ועד ל"גולגולתא" או "גבעת הגולגולתא" - מקום צליבתו ותחייתו מחדש.

המושג "דרך הייסורים", או "ויה דולורוזה", נולד באירופה של ימי הביניים, כשהנוצרים החלו לשחזר שם את מסעו של ישו, ולא עלו לרגל לירושלים. מסע לירושלים היה אז דבר יקר, מסוכן ונדיר מאד. אפילו מספר התחנות השתנה לאורך השנים, כשהוא נע בין 8 ל-20 תחנות ולבסוף התקבע על 14. כך או כך, אותן התחנות הפולחניות שבוויה דולורוזה נמצאות מאז, באופן סמלי כמובן, כמעט בכל כנסייה קתולית בעולם.

מרבית הצליינים רואים בהליכה לאורך הוויה דולורוזה חוויה של הזדהות עם ישו, אקט של התחלקות בסבלו. רבים מהם אף נוהגים לשאת עימם צלב עץ גדול, בדיוק כשם שסחב אדונם, במסעו האחרון.


#על התחנות בדרך הייסורים
המסלול הנוכחי של ויה דולורוזה, נקבע במאה ה-18 והחליף מסלולים קודמים אחרים. בין סמטאות העיר העתיקה בירושלים ניתן לבקר כיום ב-9 מתוך 14 התחנות של ויה דולורוזה. הן פזורות ברובע המוסלמי וברובע הנוצרי, לאורך הרחובות ויה דולורוזה, רחוב הגיא ורחוב בית הבד.

כל תחנה מסומנת בלוח מתכת עגול עם מספר התחנה, על הקיר ובריצוף בצורת חצי עיגול בכניסה אליה.

אם תרצו לעשות את כל המסלול - לחצו על תגית "מסלול ויה דולורוזה".


הנה הוויה דולורוזה בירושלים:

https://youtu.be/7KcUSbdhkeo


האם כך נראתה הוויה דולורוזה?

https://youtu.be/w_a07OFb1Og


ומסעו האחרון של ישו בוויה דולורוזה:

https://youtu.be/tSvyuCaL9pc

#על השער שמתחתיו נקברו המתכננים שלו


שער יפו (Jaffa Gate) הוא אחד משמונת שערי ירושלים, שבחומת העיר העתיקה. יש לכם השערה מדוע הוא נקרא כך? על שם העיר הרחוקה כל כך מירושלים? - ובכן, צדקתם. זהו השער שדרכו נכנסו השיירות והבאים מכיון יפו ומכאן שמו.

הדרך העתיקה המוליכה מכאן מערבה אל העיר יפו, העניקה את שמה גם לרחוב יפו בירושלים וממנו היא יצאה, דרך הרי ירושלים, עד לנמל יפו, שהיה הנמל הראשי של ארץ ישראל במשך אלפי שנים, עד לתום תקופת המנדט הבריטי. ממנו באו הצליינים הנוצריים שירדו בִּנְמל יפו ובאו אל ירושלים. ממנו גם הובאה הסחורה אל השוק החשוב ביותר בכל ארץ ישראל - השוק של ירושלים.

אגב, בערבית נקרא השער בכלל 'שער חליל', משום שממנו יצאה גם הדרך לחברון העתיקה, שחליל הוא אחד משמותיה. הדרך הזו מובילה עד היום אל הערים בית לחם וחברון. גם היא, אגב, נתנה את שמה לרחוב הירושלמי העיקרי שבו עברה, דרך חברון, אחד מהרחובות מהראשיים בירושלים.

בתקופה הצלבנית השער נקרא גם 'שער דוד', על שם 'מגדל דוד', המצודה הסמוכה לו והמפורסמת כל כך.

השער נבנה כשער בזווית בת 90 מעלות, כדרכם של שערים רבים בירושלים העות'מנית. הסיבה לזווית הזו היא כדי להקשות על תוקפים פוטנציאליים להיכנס דרך השער בהתקפה מהירה ולשבור את ריצתם ותנופתם של כוחות תוקפים שכאלה.

רק בסוף המאה ה-19, לקראת ביקורו של הקיסר בירושלים, פתחו הטורקים את החומה לשער הרחב שצמוד אליו, כדי שהמרכבה של הקייזר תוכל לעבור דרכו...


#הקברים של שער יפו
לאחר שתיכנסו אל העיר העתיקה, בשער יפו, שימו לב ממש לידו, מצד שמאל, לחצר קטנה המוקפת גדר. יש בה שני קברים בסגנון עותומאני. מי קבור בהם לדעתכם?

ובכן, מספרים שלאחר שהסתיימה בניית החומה היה הסולטן התורכי כה מרוצה ממלאכתם, עד שציווה להרוג אותם. למה לו לעשות מעשה כזה, אתם שואלים? - ובכן, כדי שלא יבנו לעולם חומה דומה.

אגדה אחרת גורסת כי הסולטן ציווה להתיז את ראשם של מתכנני החומה ולקבור אותם כאן, משום שהותירו את קבר דוד מחוץ לחומה.

כך או כך, זה סיום די טרגי...


הנה שער יפו:

https://youtu.be/df0ArH1XndY


הדרכה אנגלית:

https://youtu.be/X99RmACUWr8


הדרכה עברית:

https://youtu.be/DWgOaTdhscE


סיפור הקברים שליד השער:

https://youtu.be/bUy8oi_ta78

#על השוק שבעיר העתיקה בירושלים

פעם הוא היה השוק הגדול בארץ ישראל ואחד הגדולים במרחב המזרח תיכוני, אבל היום, שוק העיר העתיקה בירושלים (Old City Market Of Jerusalem) הוא עדיין השוק המזרחי הצבעוני והמרהיב בישראל.

השוק מתפרש על סמטאות רבות וארוכות, החוצות את העיר העתיקה ועוברות בין הרובעים השונים בעיר העתיקה - הרובע הנוצרי, הרובע המוסלמי והרובע הארמֵני.

בשוק ישנם אזורים שונים, חלקם מכוונים יותר לתיירים, בעוד אחרים משרתים בעיקר את תושבי ירושלים. בכל אחד מהם נמכרים מוצרים אופייניים. יש כאן מזכרות וחפצי עיצוב מהמזרח, באזור התיירותי יותר, לצד ירקות ופירות, דברי מזון מכל הסוגים, בגדים, רהיטים, טלפונים ואלקטרוניקה.


#תולדות השוק
קשה אולי להאמין אבל השוק של היום משמר את מערך הרחובות הקדום של ירושלים הרומית-ביזנטית. שני הצירים של השוק מתבססים על רחובות קדומים מהעבר - חציו הצפון-מערבי של השוק מתבסס על התוואי הרומי, בעוד החצי השני, כלומר הציר שמצפון לדרום, מתבסס על הקארדו, הרחוב המרכזי של ירושלים הביזנטית, שחצה את העיר משער שכם אל שער ציון.

מלכת ירושלים בתקופה הצלבנית, המלכה מֶלִיסֶנְדָה (Melisende), עשתה שינויים משמעותיים במראה השוק, כשחילקה את החצי המערבי של הקארדו לשלושה שווקים צרים ומקבילים. אז גם התווסף קירוי מסוגנן לשוק כולו.

מאז איחוד ירושלים העתיקה והחדשה במלחמת ששת הימים ב-1967 עוצב ושופץ השוק כמה פעמים. הוא רוצף, נצבע, דלתות החנויות נצבעו בגווני כחול וירוק והקמרונות, הקשתות שלמעלה, חוזקו.

אם במאות הקודמות דיווחו עולים לרגל בכתביהם, על ריחות רעים מאד והגיינה קשה בשוק הירושלמי, השוק של ימינו הוא מקום נקי וּנְטוּל סירחון כמעט לחלוטין.


הנה שוק העיר העתיקה בירושלים:

https://youtu.be/DsU4oOaRO4g

#על השוק שחי ביום ומתעורר בלילה
שוק מחנה יהודה (Mahane Yehuda Market) הוא השוק הגדול של ירושלים. נמכרים בו בעיקר מזון וביגוד, ירקות ופירות טריים, בשר, גבינות, תבלינים, דברי מאפה ומעדנים.

במהלך השנים זכה השוק הצבעוני לפרסום רב, בהיותו מוקד משיכה לפוליטיקאים ולמתמודדים בפוליטיקה הארצית, כמו בשל היותו מעוז האוהדים של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים.

פעם השוק הזה היה שוק של שעות היום, אבל הלילה של שוק מחנה יהודה הגיע. לדוכני הפלאפל והמסעדות העממיות של היום מצטרפות מסעדות שף איכותיות, ברים הומים ובתי קפה נעימים. בליינים צעירים הפכו אותו למעוז חיי הלילה של ירושלים והאווירה הנעימה בו בערבים מושכת אליו רבים מרחבי העיר ומהיישובים בסביבה.


#איך נולד השוק?
דומה ששוק מחנה יהודה נולד מעצמו. זה קרה לקראת סוף התקופה העות'מאנית בירושלים. זה היה בסוף המאה ה-19, כשכפריים רבים מהכפרים הערביים שמסביב לירושלים, כמו ליפתא, דיר יאסין ואחרים, החלו למכור את תוצרתם החקלאית כאן, בדרך יפו, ליד שכונת מחנה יהודה. הם ניצלו מגרש גדול וריק, שהשתייך למשפחות אמידות מירושלים, כדי למכור את מרכולתם לתושבי הנחלאות הסמוכות ולעוברים והשבים. השוק המאולתר הצליח מיד, בעיקר משום שחסך לאנשי הנחלאות הליכה לקניות בשוקי העיר העתיקה המרוחקים.

בשוק לא היו כלל תשתיות כלשהן אבל בהדרגה החלו המוכרים הכפריים להוסיף לו סככות ודוכני עץ, ועם הזמן נבנו בו מבנים קבועים, עשויים פח ועץ. גם שמו של השוק, שבתחילה נקרא "שוק ולירו", על שם בעל המגרש שעליו נוצר, הפך בהמשך ל"שוק מחנה יהודה", על שם השכונה הסמוכה.


הנה שוק מחנה יהודה בירושלים:

https://youtu.be/jfXM3BeZQrg

#על המקום הקדוש ביותר לעם היהודי

אתם נמצאים אל מול המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. זהו הכותל המערבי (Western Wall) של בית המקדש היהודי מימי בית שני. הכותל הוא השריד היחיד שנשאר, לאחר ההרס שזרע טיטוס, מפקד הלגיונות הרומיים, בעת שדיכא את המרד היהודי הגדול, בשנת 70 לספירה.

במשך מאות שנים, לאחר חורבן בית המקדש, לא היה הכותל מקום תפילה מבוקש, ליהודים שחיו בארץ. רק במאה ה-16, כשהחל השלטון לאסור על יהודים לעלות אל הר הבית, הפך הכותל למקום תפילה יהודי ולסמל של הכיסופים לבית המקדש. למרגלות הכותל הייתה אז סמטה צרה, שבה התפללו היהודים שביקשו להתקרב ככל האפשר למקום המקדש.

לאחר קום מדינת ישראל, בעת שירושלים הייתה חצויה (1948-1967), שלטה ממלכת ירדן בכותל ואסרה על גישת יהודים אל הכותל. אז נהגו יהודים רבים להגיע אל הר ציון ולהתפלל על קבר דוד המלך, כשהם צופים מגג המבנה לעבר הר הבית ומייחלים ליום שבו יוכלו לשוב ולהתפלל בכותל המערבי.

בסיום מלחמת ששת הימים, נהרו המתפללים בהמוניהם אל הרובע היהודי ולכותל המערבי. אז נהרסו בתי שכונת המוגרבים, הצמודים לכותל, ונוצרה רחבת התפילה הגדולה שסמוכה לכותל כיום.


#מבנה הכותל
הכותל הוא אחד מארבעה קירות תמך עצומים שנבנו במהלך המאה הראשונה לפני הספירה, בשיפוץ בית המקדש השני, שביצע הורדוס. הבנאים יצרו אז על הר המוריה, רחבה ענקית שבמרכזה ניצב בית המקדש. אורכו של הכותל היה אז חצי קילומטר וגובהו כ-30 מטרים. הוא נבנה על סלע האם של ירושלים, כשהחלל שהיה בין הכתלים לבין ההר מולא, כדי ליצור רחבה ענקית מרוצפת, בשטח של 144 אלף מטרים רבועים, שטח שדומה לזה של 12 מגרשי כדורגל של ימינו.

הכותל בנוי מאבנים חצובות, עצומות בגודלן, שמשקל כל אחת מהן נע בין 2 ל-5 טונות. כל אבן מאבני הכותל מסותתת בצורה האופיינית לבנייה בימיו של הורדוס, עם מרכז האבן הבולט מעט, לעומת מסגרת האבן המסותתת, מוחלקת ושקועה יותר.

אם תעמדו בסמוך לכותל ותביטו למעלה, תראו שכל נדבך של אבנים בו, נסוג פנימה כ-3 סנטימטרים, לעומת הנדבך שמתחתיו. זוהי טכניקת בנייה שתפקידה להעניק יציבות וחוזק למבנה העתיק, שכן בעת בניית המבנים וקירות התמך העצומים באותה תקופה, עדיין לא המציאו את הבטון.

כיום משמש הכותל המערבי לתפילה ולהתכנסויות דתיות ורבים מגיעים אליו כדי לחגוג בר מצווה, סיום מסלול בצבא וכדומה.


#כיצד נשאר הכותל המערבי ולא חרב?
במשך שנים רבות הייתה האמונה בקרב היהודים, שכותל מערבי של בית-המקדש מעולם לא חרב. כבר במאות הראשונות שאחרי החורבן, התפלאו בני הדור ההוא כיצד שפר גורלו של הכותל המערבי והוא שרד, בניגוד ליתר שלושת הכתלים.

התשובה הדתית הייתה, שהיותו הכותל הסמוך ביותר למקומה של השכינה היא ששמרה עליו. ארון-הברית שבבית המקדש הראשון סמוך לכותל המערבי. כך היה בבית-המקדש הראשון. אבל בבית-המקדש השני כבר לא נמצא ארון-הברית בבית המקדש, אז מה שמר על הכותל מהריסה?

הטענה של המאמינים היא שגם אם ארון הקודש נעלם ממנו, השכינה מעולם לא זזה מהכותל המערבי של המקדש ולכן הוא המשיך להישמר מהריסה.

אבל יש סיפור אחר, מדרש אגדה יהודי, שמסביר את פשר שמירת הכותל המערבי מהרס. על פי הסיפור פקד טיטוס, מפקד הלגיונות הרומיים שכבש את ירושלים, על ארבעה מבכירי המפקדים שתחתיו, להרוס את בית המקדש היהודי. על כל אחד מהם הוטל להרוס כותל אחד מקירות בית המקדש. זה שנפל בחלקו להרוס את הכותל המערבי ניסה לבצע את ההוראה, אבל נכשל בכך. כששאל אותו טיטוס מדוע לא בוצעה פקודתו, ענה לו המפקד הנפחד שאם היה הורס את הכותל האחרון שנותר, לא יכולים היו בני הדורות הבאים לראות כמה מרשים היה המקדש שהרס טיטוס. טיטוס, שהיה מרוצה מהתשובה המחמיאה, ויתר לו.

אגב, אנו יודעים היום שקירו המערבי של המקדש התנשא לגובה רב. במרוצת הדורות נהרס הקיר כמעט לחלוטין ומה שנותר ממנו הוא הכותל של ימינו.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/G23xViUtrNQ?t=15s


הכותל הקטן:

https://youtu.be/UG_kiz80lfg

#על הרחוב המרכזי והעתיק של ירושלים

אין הרבה רחובות פעילים בעולם, שניתן לראות בהם תקופות שונות, כמו הקארדו (Cardo) שברובע היהודי בירושלים. ברחוב העתיק הזה, נתחיל לנוע בתקופה הרומית, נמשיך לתקופה הביזנטית, נראה שרידים של התקופה הצלבנית והעותמאנית - התקופות שבהן הוא היה קבור מתחת לאדמה ונראה את ההתעוררות שלו לחיים בתקופה הישראלית, המודרנית.

באופן כללי "קארדו", שבלטינית פירושו "לב", משמעותו המרכז. רחוב הקארדו בערים הרומיות הוא לב העיר - אותו רחוב שבו מתקיימים רוב המסחר והתנועה בעיר. המודל של רחוב כזה אצל הרומאים היה קבוע והם נהגו לשכפל אותו בערים ובמחנות צבא רבים שלהם. ניתן למצוא אותו בעיקר בערים הרומיות שבמזרח התיכון, בצפון אפריקה, בסוריה ובירדן. גם בישראל הוא נמצא, בשרידי הערים קיסריה ואנטיפטריס, היא תל אפק, שליד ראש העין.

הקארדו שברובע היהודי הוא רחוב עמודים רחב ומרוצף בלוחות אבן, שהתגלה כאן בשנות ה-70. הוא נחפר ולאחר מכן שוחזר לרחוב מסחר פעיל בימינו, עם חנויות ושירותים, המאפשר לחוות מעט מהעבר, בימינו אנו.

רוחבו הכולל של הקארדו הוא 22.5 מטר וממנו נחשף רק חלק. במרכזו יש מעבר שחלק ממנו פתוח לשמיים ורוחבו 12.5 מטרים. משני צידי הקארדו יש שורת חנויות ומעליו הוקם גג רעפים, שנתמך בשורת עמודי אבן בגובה 5 מטרים. הגג מגן על הרחוב מפני גשם ושמש. אגב, חוץ מעמוד אחד, כל העמודים שנחשפו היו שבורים. רק עמוד אחד התגלה שלם, מתחת ליסודות בית הכנסת "צמח צדק" שבקצהו הדרומי של הקארדו.

הקארדו הוא אחד המקרים הנדירים שבהם החיו סביבה בת 2,700 שנה והפכו אותה לסביבת מסחר פעילה, גם אם לא פורחת. זה לא קרה במקומות אחרים בירושלים, בהם נמנעו יוזמות כאלה על ידי הארכיאולוגים, שאמרו, ובדרך כלל בצדק, שאסור לתת לחיי היום-יום להרוס מורשת עתיקה, היסטורית ומדעית. כאן, בקארדו של הרובע היהודי, הצליחו לחבר בין ימינו לבין היסטוריה עתיקה ולהפוך אותם לאחד.


#על האדריכלים שאמרו לארכאולוגים היכן לחפור
הסיפור המופלא הזה מסופר בבתי ספר לאדריכלות בכל העולם והוא עוסק ברחוב העתיק שגילו אדריכלים מודרניים חרוצים ומוכשרים, בכוח הלימוד ומקוריות המחשבה.

שכן הקארדו לא נחפר באופן רגיל, על ידי ארכיאולוגים נחושים. למעשה, מדובר בתגלית ארכיאולוגית שנולדה במוחם של 3 אדריכלים צעירים שזכו במכרז לשחזור הרובע היהודי, כדי להשיב אליו את החיים, לאחר שהפך בתקופת השלטון הירדני לשכונת עוני עלובה.

האדריכלים הצעירים בחנו את מפת מֵידְבָּא, מפה עתיקה שהתגלתה ברצפת כנסייה בירדן ובה הופיעה ירושלים במידת פירוט מסוימת. הם ראו שבמפה מופיע הקארדו, רחוב העמודים המרכזי של העיר העתיקה. הם הצביעו על מקום מסוים וטענתם הייתה שהקארדו מסתתר למטה. ארכיאולוג בכיר, שאיתו התייעצו, צחק. אבל למרות זאת, הסכים לחפור ולבחון את המקום שבו הם טענו שמסתתר תוואי הרחוב הקדום. די מהר הוא נתקל בשכבה קשה ואז שוב ושוב, במקומות רבים. יש שם רצפה, קבעו המומחים. כמו שאתם כבר מבינים, היה שם רחוב. אבל האם זהו הקארדו?

מתחילים לחפור כשהמטרה היא לגלות את בסיסי העמודים המסודרים, לחשוף את תעלת הניקוז שאליה זרמו מי הגשמים מגגות בתי הרחוב ומשם לחשוף את הרחוב הקדום עצמו. הסתבר שהאדריכלים צדקו לאורך כל הדרך. גם הארכיאולוגים נוכחו שאכן זהו הקארדו המפורסם.

בשלב הבא החלו הבונים לחדש את הקארדו העתיק ולשלב אותו ברחוב מסחרי מודרני. מערימת בתי מלאכה ובתים מוזנחים, שלידם חורבות ממלחמת העצמאות, הם יצרו רחוב מסחרי משוחזר, שבקומות התחתונות שלו חנויות ויחידות מגורים בקומות העליונות, שנבנו מעליהן.

היום הקארדו הוא אחד מהשחזורים המפורסמים בעולם, רחוב המשלב ישן עם חדש, עתיק עם משופץ וקניות מודרניות במתחם שיש בו ניחוח של ימי קדם.


#מהי מפת מֵידְבָּא?
מפת מֵידְבָּא היא מפה עשויית פסיפס, שנעשתה בסביבות המאה ה-6 או ה-7 ונמצאת בכנסיה בעיר מֵידְבָּא שבירדן. המפה מתארת את ארץ ישראל וסביבתה, עם דגש מיוחד על אתרים דתיים בה. הקטע המפורסם במפה הוא הקטע המתאר את ירושלים.

מפת מֵידְבָּא היא דוגמה למפה עתיקה שאינה מיועדת לניווט בשטח. זאת מכיוון שהיא לא צויירה על פי קנה מידה גאוגרפי, אלא על פי החשיבות הדתית-רוחנית של המקומות שמופיעים בה (מקומות חשובים יותר הם מובלטים וגדולים במפה). זו גם הסיבה שהיא נמצאה במקום תפילה נוצרי עתיק, כמו כנסיית גאורגיוס הקדוש. בנוסף, המפה היא עדות היסטורית המוקדמת ביותר, לבנייתה של כנסיית הקבר בירושלים.


הנה הקארדו בירושלים:

https://youtu.be/veGXBZs8SiE