אתם נמצאים אל מול המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. זהו הכותל המערבי (Western Wall) של בית המקדש היהודי מימי בית שני. הכותל הוא השריד היחיד שנשאר, לאחר ההרס שזרע טיטוס, מפקד הלגיונות הרומיים, בעת שדיכא את המרד היהודי הגדול, בשנת 70 לספירה.

במשך מאות שנים, לאחר חורבן בית המקדש, לא היה הכותל מקום תפילה מבוקש, ליהודים שחיו בארץ. רק במאה ה-16, כשהחל השלטון לאסור על יהודים לעלות אל הר הבית, הפך הכותל למקום תפילה יהודי ולסמל של הכיסופים לבית המקדש. למרגלות הכותל הייתה אז סמטה צרה, שבה התפללו היהודים שביקשו להתקרב ככל האפשר למקום המקדש.

לאחר קום מדינת ישראל, בעת שירושלים הייתה חצויה (1948-1967), שלטה ממלכת ירדן בכותל ואסרה על גישת יהודים אל הכותל. אז נהגו יהודים רבים להגיע אל הר ציון ולהתפלל על קבר דוד המלך, כשהם צופים מגג המבנה לעבר הר הבית ומייחלים ליום שבו יוכלו לשוב ולהתפלל בכותל המערבי.

בסיום מלחמת ששת הימים, נהרו המתפללים בהמוניהם אל הרובע היהודי ולכותל המערבי. אז נהרסו בתי שכונת המוגרבים, הצמודים לכותל, ונוצרה רחבת התפילה הגדולה שסמוכה לכותל כיום.
הכותל הוא אחד מארבעה קירות תמך עצומים שנבנו במהלך המאה הראשונה לפני הספירה, בשיפוץ בית המקדש השני, שביצע הורדוס. הבנאים יצרו אז על הר המוריה, רחבה ענקית שבמרכזה ניצב בית המקדש. אורכו של הכותל היה אז חצי קילומטר וגובהו כ-30 מטרים. הוא נבנה על סלע האם של ירושלים, כשהחלל שהיה בין הכתלים לבין ההר מולא, כדי ליצור רחבה ענקית מרוצפת, בשטח של 144 אלף מטרים רבועים, שטח שדומה לזה של 12 מגרשי כדורגל של ימינו.

הכותל בנוי מאבנים חצובות, עצומות בגודלן, שמשקל כל אחת מהן נע בין 2 ל-5 טונות. כל אבן מאבני הכותל מסותתת בצורה האופיינית לבנייה בימיו של הורדוס, עם מרכז האבן הבולט מעט, לעומת מסגרת האבן המסותתת, מוחלקת ושקועה יותר.

אם תעמדו בסמוך לכותל ותביטו למעלה, תראו שכל נדבך של אבנים בו, נסוג פנימה כ-3 סנטימטרים, לעומת הנדבך שמתחתיו. זוהי טכניקת בנייה שתפקידה להעניק יציבות וחוזק למבנה העתיק, שכן בעת בניית המבנים וקירות התמך העצומים באותה תקופה, עדיין לא המציאו את הבטון.

כיום משמש הכותל המערבי לתפילה ולהתכנסויות דתיות ורבים מגיעים אליו כדי לחגוג בר מצווה, סיום מסלול בצבא וכדומה.
במשך שנים רבות הייתה האמונה בקרב היהודים, שכותל מערבי של בית-המקדש מעולם לא חרב. כבר במאות הראשונות שאחרי החורבן, התפלאו בני הדור ההוא כיצד שפר גורלו של הכותל המערבי והוא שרד, בניגוד ליתר שלושת הכתלים.

התשובה הדתית הייתה, שהיותו הכותל הסמוך ביותר למקומה של השכינה היא ששמרה עליו. ארון-הברית שבבית המקדש הראשון סמוך לכותל המערבי. כך היה בבית-המקדש הראשון. אבל בבית-המקדש השני כבר לא נמצא ארון-הברית בבית המקדש, אז מה שמר על הכותל מהריסה?

הטענה של המאמינים היא שגם אם ארון הקודש נעלם ממנו, השכינה מעולם לא זזה מהכותל המערבי של המקדש ולכן הוא המשיך להישמר מהריסה.

אבל יש סיפור אחר, מדרש אגדה יהודי, שמסביר את פשר שמירת הכותל המערבי מהרס. על פי הסיפור פקד טיטוס, מפקד הלגיונות הרומיים שכבש את ירושלים, על ארבעה מבכירי המפקדים שתחתיו, להרוס את בית המקדש היהודי. על כל אחד מהם הוטל להרוס כותל אחד מקירות בית המקדש. זה שנפל בחלקו להרוס את הכותל המערבי ניסה לבצע את ההוראה, אבל נכשל בכך. כששאל אותו טיטוס מדוע לא בוצעה פקודתו, ענה לו המפקד הנפחד שאם היה הורס את הכותל האחרון שנותר, לא יכולים היו בני הדורות הבאים לראות כמה מרשים היה המקדש שהרס טיטוס. טיטוס, שהיה מרוצה מהתשובה המחמיאה, ויתר לו.

אגב, אנו יודעים היום שקירו המערבי של המקדש התנשא לגובה רב. במרוצת הדורות נהרס הקיר כמעט לחלוטין ומה שנותר ממנו הוא הכותל של ימינו.

מבט מקרוב:

הכותל הקטן: