השטאט-טמפל, בית הכנסת הגדול של וינה, הוא בר-המזל שבבתי הכנסת של וינה. זהו היחיד מבין כל 74 בתי הכנסת והמבנים היהודיים שהיו בעיר ושלא נהרסו בליל הבדולח.

את כינויו קיבל "ליל הבדולח", מליל הפוגרום האלים שביצעו פורעים נאצים כנגד היהודים. דימוי הבדולח הגיע מרסיסי הזכוכית הרבים שהתפזרו בכל מקום, כתוצאה מניפוץ הזכוכיות של בתי המגורים ובתי העסק של היהודים.

היו שתי סיבות מרכזיות שבזכותן הצליח בית הכנסת הזה לשרוד את הלילה הקשה. האחת היא קרבתו למשרדי הקהילה היהודית והחשש הגרמני לארכיון החשוב שהיה בו ושכלל כתובות ומידע נחוץ לצרכיהם השטניים, על היהודים של העיר וינה.

הסיבה השנייה הייתה החשש של הגרמנים, שמא תפגע השריפה בבתים הסמוכים לו. הסיבה היא שמבנה בית הכנסת היה חלק משורת מבני מגורים צפופה.

למרות שלא ניזוק אנושות, הקהילה היהודית שיפצה את בית הכנסת לאחר המלחמה והוסיפה לו פאר והדר.
למרות היותו בית כנסת ליהודים, האדריכל של בית הכנסת לא היה יהודי. משום כך יש בו גם לא מעט מאפיינים נוצריים. באותה התקופה, תקופת שלטונו של הקיסר פרנץ יוזף השני, נקבעו חוקים הקובעים שמבני דת לא יקבלו חזית מפוארת בולטת ומושכת תשומת לב. זו הסיבה שבית הכנסת היפה להפליא מבפנים, נראה כלפי חוץ כמו בית מגורים רגיל ומצליח להחביא בתוך המבנה את כל היופי הארכיטקטוני שלו.

לבית הכנסת 4 קומות ובראשו כיפה. ממש כמו כל בתי הכנסת האחרים, גם כאן יש הפרדה ברורה בין הגברים לנשים - הגברים נוהגים לשבת בקומה התחתונה והנשים עולות אל המרפסות של הקומה הראשונה והשנייה.