על בית הפסיפסים המדהים ביפו
בית הפסיפס ביפו הוא פנינה אמנותית וישראלית יוצאת דופן, השוכנת בקומה רביעית, בבית משותף רחוב יהודה הימית 26 שביפו, במרכזה של שכונת עג'מי מלאת ההיסטוריה והסיפורים.
על האמן
המקום נוצר והופעל במשך שנים רבות בידי יוסי לוגסי, אמן פסיפס בעל חזון, שהגיע לישראל ממרוקו בילדותו והקדיש את חייו לאמנות, הפך לאמן רב תחומי ועסק בפסיפס, אך גם בציור, פיסול, רישום ובנייה אומנותית.
כילד הוא ביקר באמפיתאטרון הרומי של בית שאן ונדלק מארכיאולוגיה ומעבודות פסיפס. בתחילת שנות השלושים לחייו, הוא התקשה למצוא עבודה, כי הוא לא שירת בצבא ולא הייתה לו השכלה.
כך החליט יוסי לוגסי לעבוד על יצירת הפסיפס הראשון שלו, אסף פריטי אבן וזכוכית מהזבל ופיסל את דיוקנו של הברון דה רוטשילד.
זו נייתה תחילת מסע חיים של יצירה והפיכת דירת משפחתו למוזיאון ייחודי ועמוס מעל אלף יצירות פסיפס שיצר.
היצירות
במהלך חייו הוא יצר על קירות דירתם ברחוב יהודה הימית מעל 1000 דיוקנאות של מנהיגים, פוליטיקאים, שחקנים, זמרים וידוענים, תוך שהוא הופך את דירתו הקטנה ביפו למוזיאון שאין כמוהו בארץ.
תחת ידיו הפך המקום למקדש צבעוני ומלהיב שמנציח ומספר דרך אלפי שברים וזכוכיות צבעוניות את סיפור הקמתה של מדינת ישראל והחברה הישראלית.
לוגסי, שנפטר ב-2018, בנה במו ידיו אוסף יוצא דופן של יותר מאלף עבודות פסיפס, כשרבים מהן מתארים דיוקנאות של אישים מרכזיים כמו דוד בן גוריון, גולדה מאיר, יגאל אלון, יצחק רבין, הרצל ושלל דמויות מהנהגת המדינה, בתקופות שונות ורקעים מגוונים.
לצד הדיוקנאות אפשר למצוא גם עבודות הקשורות בסיפורי המקרא, נופי ארץ ישראל, מיתוסים ציוניים, סצנות מוכרות מחיי היישוב וגם הומור וחום אישי.
החומרים
המיוחד כאן זה גם בשל האופן שבו יצר לוגסי את חלק מיצירות הפסיפס שלו: במקום להשתמש רק בחומרים חדשים, הוא שילב בהן פסולת בניין, שברי קרמיקה, ספלוליות שבורות ואפילו דיסקים ופקקים, תוך שהוא מצליח להפוך אותם לאמנות צבעונית, מלאת חיים, הומור והשראה.
בעיניו, האמנות הזו לא הייתה רק מיחזור אלא אמירה: מכל שבר או פסולת אפשר ליצור משהו חדש ולהראות כיצד חפצים יומיומיים מתמזגים ליצירה אחת המספרת את הסיפור האישי והלאומי גם יחד.
החוויה
החוויה בבית הפסיפס שונה מכל מוזיאון רגיל, באווירה אינטימית, כמעט משפחתית. כיום מי שמקבלת את המבקרים היא יפה לוגסי, אלמנתו של יוסי, שמספרת בחן, בעיניים נוצצות ובאהבה על מפעל חייו של בעלה.
פעמים רבות המבקרים נשבים בסיפוריה המתארים איך קיבלה כל דמות במוזיאון את מקומה בזכות סיפור חיים ייחודי, כיצד הרצל זכה לזקן כזה והיכן הוטמנה חתיכה מכוס התה של גולדה מאיר באחת הפינות.
במוזיאון אפשר להרגיש את החדווה היצירתית, האופטימיות והכבוד שהיו לתהליך הציוני, ליהדות ולהיסטוריה המקומית.
לבני נוער וסטודנטים המקום יכול להעניק השראה ולגרום לחשוב כיצד אמנות יכולה להפוך להנצחה, לסיפור אישי וקולקטיבי ולחיבור בין מרכיבי זהות, זיכרון ודמיון. לא פלא שמבקרים רבים, בינהם תלמידים, אומנים ומטיילים, חוזרים ומעידים על חוויה שמצליחה להיות בו-בזמן נוסטלגית, ישראלית נורא, אסתטית במיוחד ונוגעת ללב.
אולי אחד הלקחים המרשימים ביותר שמספק מוזיאון בית הפסיפס הוא היכולת להתבונן מחדש במה שנשבר ובמה שנדמה כחסר ערך ולא רק להפוך אותו ליפה, אלא גם למשמעותי, היסטורי ונצחי.
קישורים מצורפים:
