כשלושים שנה לאחר שהוקם הגטו היהודי הראשון בוונציה, בשנת 1555, הוקם גטו גם ברומא. האפיפיור פאולוס הרביעי שלח אז בולה, מכתב פומבי, ובו טען כי היהודים הם רוצחי ישו ושאין לאפשר להם לחיות כאזרחים שווי זכויות בעיר אחת עם הקתולים.

עם הקמת גטו רומא הצטוו היהודים לעזוב את בתיהם, בטווח זמן של 6 חודשים, ולהתרכז באותו רובע סגור, מוקף חומה, שניצב אז בחלקו הדרומי של שדה מרס. זה היה הגטו היהודי. שעריו היו ננעלים בכל לילה ולא ניתן היה להיכנס ולצאת ממנו. קודם שנכנסו אל הגטו, היהודים הוכרחו למכור את הרכוש והעסקים שבבעלותם לנוצרים, כשהמחיר היה כחמישית מהשווי האמיתי שלהם.

האזור הזה, חשוב להבין, לא נבחר במקרה בעבור היהודים. על פי העקרונות של הקתולים אסור היה להשמיד את היהודים, אך ניתן היה לכפות עליהם תנאים משפילים וקיצוניים של עוני ותברואה. כזה היה מיקומו של הגטו, על גדות נהר הטיבר - מקום גרוע לחיות בו, שלא מאפשר תנאי מגורים הולמים. האזור היה בוצי ומוכה קדחת ושטפונות. לעתים היה עולה הנהר על גדותיו ומציף את כל השכונה.

במשך 242 שנה חויבו יהודי רומא לגור בגטו, עד שכבש נפוליאון בונפרטה את רומא והגטו בוטל באופן זמני. ליהודים הייתה תקווה שזה סופם של החיים בגטו, אך כשהאפיפיור חזר לשלוט בעיר, חודש הצו והיהודים הוחזרו אל הגטו של רומא. הוא בוטל באופן סופי רק בשנת 1870.

שטחו המקורי של הגטו היה גדול מ-23 אלף מטרים רבועים. בסוף המאה ה-17 כבר חיו בו כ-10 אלפים תושבים, בצפיפות גבוהה. בשנת 1823 הרחיבו אותו בכיוון צפון.

עד היום תוכלו לפגוש את זקני הרובע, יושבים ומספרים את הסיפורים שלא יוכלו לשכוח. עוד תמצאו כאן מסעדות כשרות, את המוזיאון היהודי של רומא, את בית הכנסת הגדול והמפואר שעל גדת הנהר ושרידים מהגטו המקורי המוצגים בגלריות לאמנות.