מטרתו של המוזיאון היהודי ברודוס (The Acropolis of Rhodes) היא לשמר ולהציג את המורשת, התרבות וההיסטוריה של הקהילה היהודית בעיר רודוס, קהילה ששגשגה כאן עד למלחמת העולם השנייה.

המוזיאון נמצא בבית הכנסת "קהל שלום", שבסמטת סִימִיוּ (Symiou), ברובע היהודי של העיר. זהו בית הכנסת הפעיל היחידי באי והוא הוקם בשנת 1577. בבית הכנסת שכאן מתקיימות עדיין תפילות, בעיקר בחגים היהודיים המרכזיים.

כיום חיים עדיין ברודוס עשרות בודדות של יהודים ולכן בעונת התיירות בית הכנסת הזה פועל כמרכז מבקרים וכמוזיאון קטן לתולדות הקהילה היהודית המקומית.

המוזיאון הוקם כאן בשנת 1997, על ידי יהודי מקומי בשם אהרון חסון. מאז הוא מהווה מוקד עניין ליהודים וישראלים בעיקר, המבקרים באי.

את ההיסטוריה והמורשת של יהודי רודוס מתעד המוזיאון הקטן באמצעות מוצגים מגוונים ואביזרים יהודיים אותנטיים, מתקופות שונות בהיסטוריה של הקהילה היהודית העתיקה, שחייתה כאן עד השואה. לצד תשמישי קדושה, כמו טליתות, תפילין וכיפות ופריטי לבוש יהודיים שונים, ניתן לצפות כאן בתצלומים, ציורים ומסמכים, המתעדים את חיי היומיום של אנשי הקהילה.

כל העת עוסקת כאן הקרן להיסטוריה יהודית של רודוס ברכש וקליטה של פריטים חדשים, המאפשרים להעשיר את אוסף המוצגים שבמוזיאון.

בחנות המתנות הקטנה של המוזיאון תמצאו ספרים על יהדות יוון ודיסקים בשפת הלאדינו, בה דיברו מרבית אנשי הקהילה, רובם ממגורשי ספרד.
כמו בתי כנסת אחרים, באירופה של ימי הביניים, גם כאן קשה לזהות מבחוץ שהמבנה הדו-קומתי שלפניכם הוא בית כנסת פעיל ותוסס. בעבר גם לא הופיעו על קיר הבניין שלטי בית כנסת, כתובות או עיטורים יהודיים.

כך, תוך שמירה על פרופיל נמוך, ללא מגיני דוד או סממנים יהודיים מבחוץ, נישא בניין התפילה מעל לסמטה הצדדית ולא משך תשומת לב. היהודים בימי הביניים נהגו להתמקם במבנים "רגילים" שכאלה, עם חזיתות שלא מסגירות את תפקיד הבניין, כדי שלא לבלוט ולא לעורר את זעם השלטון והשכנים, שהיו בני דתות שליטות ושהיהודים היו נתונים במידה רבה לחסדיהם וחששו מהם.

לפיכך, כדי שלא למשוך תשומת לב, אטומה חזית בית הכנסת במפלס הרחוב. רק בקומה העליונה יש שורת חלונות, המאירים את אולם התפילה. גם הכניסה והיציאה של בית הכנסת הם מחצר פנימית קטנה, ששמרה אז על ביטחון היהודים המתפללים, במיוחד בתקופות קשות של מתח דתי.

את הקישוטים וההשקעה העיצובית השאירו אז היהודים לתוך בית הכנסת. בחלל התפילה תראו 3 קשתות, אחת מרכזית וגדולה ושתי קשתות קטנות מהצדדים. אלו בנויות על שני עמודים הבנויים מאבן כורכר. בניגוד לקירות בית הכנסת המטויחים בלבן, העמודים הללו חשופים ומאפשרים להכיר את אבן הכורכר. שמה של אבן הכורכר מגיע מהמילה הערבית כֻּרְכַּאר. זהו סלע מִשְקָע, שנוצר מהתאבנות בת מיליוני שנים, של חול ים ועצמות של בעלי חיים ימיים.

הכורכר היה חומר הבנייה שבו נבנו מרבית מבני העיר העתיקה ושרק במאות האחרונות הוחלף בבטון. מבנים רבים ברחבי המזרח התיכון נבנו מכורכר בעת העתיקה.
שימו לב לדלת שבמרכז הקיר המזרחי של בית הכנסת. דלת זו מקשרת אל חצר אחורית שבה נהגו לקיים אז אירועים. משני צידיה של הדלת ראו את ארון הקודש שפוצל לשני ארונות. 3 מדרגות מובילות לכל ארון, שיטה שרווחה בבתי כנסת כאלו בימי הביניים והדגישה למתפללים את ארון הקודש. זה היה מעין פרדוקס שבו דווקא חלוקת ארון הקודש הבליטה וכיבדה אותו, בעיני המתפללים.

הרימו ראש אל קומת הגלריה שבחלל התפילה. זוהי תוספת מאוחרת לבית הכנסת, שנוספה בשנת 1930. היא נבנתה בשביל עזרת הנשים, שעד אז הייתה בחדר נפרד לגמרי מחלל התפילה העיקרי, ששימש את המתפללים הגברים. מנגד, במשך שנים רבות היה המנהג כאן להתפלל יחד, נשים וגברים.

שימו לב גם לסמלים היהודיים שעל הקירות כאן, כמו המנורה, הכתר, כינור דוד ולוחות הברית. בשל האיסור היהודי על ציורים בבית הכנסת, של דמויות אנושיות, בעלי חיים או תיאורים מסיפורי התנ"ך, שולבו כאן בעיקר הסמלים הללו ועיטורים מעולם הצמחים.

עיטורי הקיר הללו נעשו בטכניקה של טיח מכויר, שנקראת "סְטוּקוֹ" (Stucco). טכניקה זו נפוצה באדריכלות המוסלמית של ימי הביניים. היהודים, שחולקים עם האיסלאם את האיסור על ציור דמויות בבתי התפילה, אימצו את הטכניקה הזו, עוד לפני גירוש ספרד. בבתי הכנסת הספרדיים הם הרבו להשתמש בטכניקת ה"סְטוּקוֹ". גם בהמשך, לאחר הגירוש, היא מופיעה לא פעם בבתי הכנסת שבנו במקומות שבהם התיישבו.

את בית הקברות היהודי העתיק של העיר, שגילו 400 שנה, תוכלו לראות בעיר עצמה, מאחורי העיר העתיקה.
בחודשים נובמבר עד מרץ המוזיאון סגור ונפתח למבקרים רק בתיאום מראש, עם משרד הקהילה היהודית של רודוס.

נסו להגיע לבית הכנסת בימי שישי ובמיוחד בחגים ולהשלים מניין. מבין יהודי רודוס, נותרו כיום 2-3 משפחות בודדות.

מבט מקרוב: