שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
גטו ורשה
מחנה פְּלָאשוֹב
אוּמְשְלַגְפְּלָץ
מִילַא 18, הבונקר של מורדי הגטו
מפקדת הגסטפו
אנדרטת הנעליים
המוזיאון לתולדות יהודי פולין
פארק חנה סנש
בית הכנסת קוראל
#על הגטו שבו רוכזו היהודים בשואה
גטו ורשה (Warsaw Ghetto), או הגטו היהודי בוורשה, הוקם על ידי הנאצים, כשנה לאחר שהשתלטו במבצע בזק על פולין. הגרמנים החליטו אז לרכז את כל יהודי ורשה והסביבה, בשטח מגודר וסגור. הם כפו על היהודים לעבור אל תוך הגטו והקיפו אותו בחומת לבנים שהפרידה בין הגטו לבין החלק הפולני, הארי, של העיר.
גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים שהוקמו בתקופת השואה בפולין. בשיאו התגוררו בגטו ורשה כ-450,000 איש. הוא התקיים מסתיו 1940 ועד אביב 1943.
תנאי החיים בגטו היו קשים ואיומים. עוני, רעב ומחלות, צפיפות נוראה בדירות הקטנות שבהן נדחסו כמה משפחות, אובדן פרטיות ואקציות, שבהן נלקחו בהדרגה עוד ועוד יהודים, אל מחנות ההשמדה. העוני וחוסר הכל הביאו אז ילדים ונערים צעירים, בגילאי 7 עד 13, מי שהיו קטנים מספיק בכדי לעבור במחילות וסדקים, להתגנב אל ורשה להבריח מזון דל מוורשה ה"ארית", בעד מעט רכוש או כסף, כשחיילי הגסטאפו מנהלים אחריהם מרדף קטלני ואכזרי בגטו.
במרץ 1941 החליטו הגרמנים לצמצם את שטחו של הגטו וסגרו את הגטו הקטן. בהמשך הם גירשו עוד ועוד יהודים מהגטו אל המחנות. במהלך דיכוי מרד גטו ורשה שפרץ באפריל 1943, נהרסו מרבית הבניינים ברחובות הגטו, על ידי הצבא הגרמני. חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה, הפציץ אז מהאוויר את הגטו והשמיד את מרבית המבנים שבו. הנאצים המשיכו לזרוע הרס רב בגטו, גם לאחר שהכניעו את המרד היהודי, שנמשך חודש בלבד.
מבט מקרוב על הגטו - אז והיום:
https://youtu.be/Wb_fSYUlno0
תיעוד של הגטו היהודי של ורשה:
https://youtu.be/FKwQuQpggV0
גטו ורשה (Warsaw Ghetto), או הגטו היהודי בוורשה, הוקם על ידי הנאצים, כשנה לאחר שהשתלטו במבצע בזק על פולין. הגרמנים החליטו אז לרכז את כל יהודי ורשה והסביבה, בשטח מגודר וסגור. הם כפו על היהודים לעבור אל תוך הגטו והקיפו אותו בחומת לבנים שהפרידה בין הגטו לבין החלק הפולני, הארי, של העיר.
גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים שהוקמו בתקופת השואה בפולין. בשיאו התגוררו בגטו ורשה כ-450,000 איש. הוא התקיים מסתיו 1940 ועד אביב 1943.
תנאי החיים בגטו היו קשים ואיומים. עוני, רעב ומחלות, צפיפות נוראה בדירות הקטנות שבהן נדחסו כמה משפחות, אובדן פרטיות ואקציות, שבהן נלקחו בהדרגה עוד ועוד יהודים, אל מחנות ההשמדה. העוני וחוסר הכל הביאו אז ילדים ונערים צעירים, בגילאי 7 עד 13, מי שהיו קטנים מספיק בכדי לעבור במחילות וסדקים, להתגנב אל ורשה להבריח מזון דל מוורשה ה"ארית", בעד מעט רכוש או כסף, כשחיילי הגסטאפו מנהלים אחריהם מרדף קטלני ואכזרי בגטו.
במרץ 1941 החליטו הגרמנים לצמצם את שטחו של הגטו וסגרו את הגטו הקטן. בהמשך הם גירשו עוד ועוד יהודים מהגטו אל המחנות. במהלך דיכוי מרד גטו ורשה שפרץ באפריל 1943, נהרסו מרבית הבניינים ברחובות הגטו, על ידי הצבא הגרמני. חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה, הפציץ אז מהאוויר את הגטו והשמיד את מרבית המבנים שבו. הנאצים המשיכו לזרוע הרס רב בגטו, גם לאחר שהכניעו את המרד היהודי, שנמשך חודש בלבד.
מבט מקרוב על הגטו - אז והיום:
https://youtu.be/Wb_fSYUlno0
תיעוד של הגטו היהודי של ורשה:
https://youtu.be/FKwQuQpggV0
#על מחנה העבודה האיום של הנאצים
מחנה העבודה פְּלָאשוֹב (Plaszow Concentration Camp) נקרא על שם הכפר פלאשוב, שלידו הוא הוקם.
המחנה נפתח בדצמבר 1941, בפרברים הדרומיים של קרקוב. הוא תפקד כמחנה עבודה עבור התעשייה הצבאית הגרמנית, בנוסף, האסירים עבדו בו קשות, בחציבת אבנים מפרכת.
שיעור המוות במחנה פְּלָאשוֹב היה עצום. רבים מהאסירים מתו ממחלת הטיפוס, כולל נשים וילדים בהמוניהם. רבים אחרים הוצאו להורג או מתו מרעב.
אחת הסיבות לסבל הרב של האסירים כאן הייתה אמון גת, מפקד המחנה הסדיסט. הוא היה נאצי אכזרי מהאס.אס. שנהג לעמוד על מרפסת הווילה שלו שעמדה במחנה ולירות להנאתו באסירים, רובם יהודים. בשנת 1943 האיש פיקח באופן אישי על חיסול גטו קרקוב והעברת היהודים ממנו אל מחנה פלאשוב.
לקראת סיום המלחמה, בינואר 1945, ננטש המחנה, כשברחו ממנו אנשי האס.אס. מאימת הצבא האדום המתקרב. הם הובילו את היהודים, באחת מצעדות המוות אל אושוויץ. מרבית האסירים, ששרדו המסע האכזרי והצליחו להגיע לאושוויץ, נרצחו מיד עם הגעתם למחנה.
כשהגיעו חיילי הצבא האדום למחנה פלאשוב הם גילו אותו ריק מאדם. הנאצים מחקו את כל ההוכחות לזוועות שהתרחשו בו. כיום, ניתן למצוא במקום שדה ריק ובו אנדרטה אחת, המנציחה את הנרצחים במחנה פלאשוב.
למחנה תפקיד של ממש באירועים המוצגים בסרט "רשימת שינדלר", בו תוארו מעשיו של הגרמני אוסקר שינדלר, שהשתמש בקשריו עם הנאצים להצלת יהודים.
מבט מקרוב על אתר מחנה ההשמדה:
https://youtu.be/bI5DOHXgD5Q
קטע מהסרט "רשימת שינדלר" המתרחש במחנה:
מחנה העבודה פְּלָאשוֹב (Plaszow Concentration Camp) נקרא על שם הכפר פלאשוב, שלידו הוא הוקם.
המחנה נפתח בדצמבר 1941, בפרברים הדרומיים של קרקוב. הוא תפקד כמחנה עבודה עבור התעשייה הצבאית הגרמנית, בנוסף, האסירים עבדו בו קשות, בחציבת אבנים מפרכת.
שיעור המוות במחנה פְּלָאשוֹב היה עצום. רבים מהאסירים מתו ממחלת הטיפוס, כולל נשים וילדים בהמוניהם. רבים אחרים הוצאו להורג או מתו מרעב.
אחת הסיבות לסבל הרב של האסירים כאן הייתה אמון גת, מפקד המחנה הסדיסט. הוא היה נאצי אכזרי מהאס.אס. שנהג לעמוד על מרפסת הווילה שלו שעמדה במחנה ולירות להנאתו באסירים, רובם יהודים. בשנת 1943 האיש פיקח באופן אישי על חיסול גטו קרקוב והעברת היהודים ממנו אל מחנה פלאשוב.
לקראת סיום המלחמה, בינואר 1945, ננטש המחנה, כשברחו ממנו אנשי האס.אס. מאימת הצבא האדום המתקרב. הם הובילו את היהודים, באחת מצעדות המוות אל אושוויץ. מרבית האסירים, ששרדו המסע האכזרי והצליחו להגיע לאושוויץ, נרצחו מיד עם הגעתם למחנה.
כשהגיעו חיילי הצבא האדום למחנה פלאשוב הם גילו אותו ריק מאדם. הנאצים מחקו את כל ההוכחות לזוועות שהתרחשו בו. כיום, ניתן למצוא במקום שדה ריק ובו אנדרטה אחת, המנציחה את הנרצחים במחנה פלאשוב.
למחנה תפקיד של ממש באירועים המוצגים בסרט "רשימת שינדלר", בו תוארו מעשיו של הגרמני אוסקר שינדלר, שהשתמש בקשריו עם הנאצים להצלת יהודים.
מבט מקרוב על אתר מחנה ההשמדה:
https://youtu.be/bI5DOHXgD5Q
קטע מהסרט "רשימת שינדלר" המתרחש במחנה:
#על הכיכר שממנה נשלחו היהודים אל מחנות ההשמדה
אוּמְשְלַגְפְּלָץ (Umschlagplatz), שבגבול הצפוני של גטו ורשה, היא כיכר במבואות גטו ורשה, שבה רוכזו יהודי ורשה על ידי הנאצים, לפני הסעתם ברכבות המשא אל מחנות ההשמדה, בעיקר למחנה ההשמדה טרבלינקה, אך גם למחנה מאידנק. מכיכר זו יצאו מדי יום אל מחנה ההשמדה, בין 5000 - 7000 יהודים - משפחות שלמות, אנשים, נשים וטף. הם הועמסו על רכבות משא ששימשו קודם לכן להובלת בקר, 100-120 איש בכל קרון, שיוביל אותם אל המוות. מעריכים שכ-300 אלף מיהודי גטו ורשה נשלחו מכאן אל מותם.
כיכר השילוחים ובית הספר שלידה נמצאים סמוך לתחנת רכבות-המשא ולכן הפכה הכיכר למקום הנורא מכל, ליהודי ורשה והסביבה. היו שקראו לה "כיכר הנעלמים", משהבינו היהודים שאין ממנה דרך חזרה.
לאחר ריכוזם כאן, נשלחו רוב יהודי ורשה מחצר האומשלאגפלאץ, אל מחנות ההשמדה. למרבה האירוניה שכנה הכיכר בין בית החולים היהודי, שבו עסקו בהצלת חיים, לבין מפקדת הגסטפו, האחראית על המוות בתקופת השואה.
כיום משמש המקום כאתר הנצחה ואנדרטה לזכר הקורבנות.
פירוש המילה אוּמְשְלַגְפְּלָץ בגרמנית הוא "מקום הטרנספר". כיכר השילוחים של היהודים אל מחנות ההשמדה הוצגה כמקום שממנו עוברים היהודים ליישוב מחדש באזור אחר של אירופה, אבל זו הייתה כמובן תרמית נאצית.
הכיכר כונתה גם "כיכר המסירה", שם שניתן לה לפני המלחמה, בעת שהכיכר הייתה המקום היחידי שבו הותר ליהודים למסור סחורות, כלומר להחליפן עם שאר תושבי העיר, הלא יהודים. אותו מסחר המשיך להתקיים כאן גם במהלך המלחמה, במקביל לגירוש היהודים אל מחנות ההשמדה.
האתר מצוין כיום בקיר המשמש כמצבה סמלית, ושעליו כתובות בפולנית, יידיש ועברית המציינות את המקום וההיסטוריה שלו. כאן מסתיים "נתיב הזכרון לנרצחים", שמתחיל מאנדרטת גיבורי הגטו ומסתיים באומשלגפלאץ. לכל אורכו הוצבו בלוקים של אבנים שחורות עם שמותיהם של רבים מהנרצחים בשואה.
מבט מקרוב על כיכר האומשלאגפלאץ:
https://youtu.be/M4mJUKBsCM8
אוּמְשְלַגְפְּלָץ (Umschlagplatz), שבגבול הצפוני של גטו ורשה, היא כיכר במבואות גטו ורשה, שבה רוכזו יהודי ורשה על ידי הנאצים, לפני הסעתם ברכבות המשא אל מחנות ההשמדה, בעיקר למחנה ההשמדה טרבלינקה, אך גם למחנה מאידנק. מכיכר זו יצאו מדי יום אל מחנה ההשמדה, בין 5000 - 7000 יהודים - משפחות שלמות, אנשים, נשים וטף. הם הועמסו על רכבות משא ששימשו קודם לכן להובלת בקר, 100-120 איש בכל קרון, שיוביל אותם אל המוות. מעריכים שכ-300 אלף מיהודי גטו ורשה נשלחו מכאן אל מותם.
כיכר השילוחים ובית הספר שלידה נמצאים סמוך לתחנת רכבות-המשא ולכן הפכה הכיכר למקום הנורא מכל, ליהודי ורשה והסביבה. היו שקראו לה "כיכר הנעלמים", משהבינו היהודים שאין ממנה דרך חזרה.
לאחר ריכוזם כאן, נשלחו רוב יהודי ורשה מחצר האומשלאגפלאץ, אל מחנות ההשמדה. למרבה האירוניה שכנה הכיכר בין בית החולים היהודי, שבו עסקו בהצלת חיים, לבין מפקדת הגסטפו, האחראית על המוות בתקופת השואה.
כיום משמש המקום כאתר הנצחה ואנדרטה לזכר הקורבנות.
פירוש המילה אוּמְשְלַגְפְּלָץ בגרמנית הוא "מקום הטרנספר". כיכר השילוחים של היהודים אל מחנות ההשמדה הוצגה כמקום שממנו עוברים היהודים ליישוב מחדש באזור אחר של אירופה, אבל זו הייתה כמובן תרמית נאצית.
הכיכר כונתה גם "כיכר המסירה", שם שניתן לה לפני המלחמה, בעת שהכיכר הייתה המקום היחידי שבו הותר ליהודים למסור סחורות, כלומר להחליפן עם שאר תושבי העיר, הלא יהודים. אותו מסחר המשיך להתקיים כאן גם במהלך המלחמה, במקביל לגירוש היהודים אל מחנות ההשמדה.
האתר מצוין כיום בקיר המשמש כמצבה סמלית, ושעליו כתובות בפולנית, יידיש ועברית המציינות את המקום וההיסטוריה שלו. כאן מסתיים "נתיב הזכרון לנרצחים", שמתחיל מאנדרטת גיבורי הגטו ומסתיים באומשלגפלאץ. לכל אורכו הוצבו בלוקים של אבנים שחורות עם שמותיהם של רבים מהנרצחים בשואה.
מבט מקרוב על כיכר האומשלאגפלאץ:
https://youtu.be/M4mJUKBsCM8
#על מקום הבונקר של מורדי גטו ורשה
אתם נמצאים ברחוב מִילַא 18 (Miła 18), ליד גַּלְעֵד שמסמן את המקום שבו קבור הבונקר של המחתרת מימי הגטו היהודי. מכאן ניהלה המחתרת היהודית את מרד גטו ורשה, כנגד הנאצים, וכאן מתו מרבית לוחמיה.
ההחלטה להתקומם ולהלחם בנאצים התקבלה לאחר הגירוש הגדול מהגטו, כשהגיעו היהודים בגטו למסקנה שגורל כולם יהיה מוות. בגטו נותרו אז כמה עשרות אלפי יהודים בלבד. חלקם הסתתרו במקומות מחבוא ומסתור והחליטו להשיב מלחמה לנאצים.
חיילי המחתרת ניהלו לוחמה אמיצה וחסרת סיכוי, כמעט ללא כלי נשק, כנגד הצבא הגרמני, עתיר החיילים המצוידים היטב. ב-8 במאי 1943, לאחר השריפות הגדולות שעשו הנאצים בגטו והשמדת בסיסי המורדים האחרים, התגלו חברי המחתרת בבונקר שהיה כאן. משהסתבר שאפסו סיכוייהם לצאת בחיים מהבונקר המוקף בחיילים ורבים מהם הורעלו ומתו מפצצות גז שהטילו הגרמנים אל תוכו, שמו המורדים מהארגון היהודי הלוחם, קץ לחייהם בבונקר שברחוב מילה. מהבונקר עצמו נותרו רק גלי הריסות ולאחר שחרור ורשה מימי הנאצים הוקם כאן גַּלְעֵד זיכרון.
#סיפור המרד בגטו ורשה
מרד גטו ורשה היה מעשה ההתקוממות הגדול ביותר של יהודים, בעיקר צעירים, בנאצים. זהו גם המרד הראשון של יהודים בתולדות השואה. המרד פרץ לאחר שהחלו להגיע ידיעות על מעשי הרצח של הנאצים במחנה ההשמדה חֶלְמְנוֹ ובמזרח בכלל. אז הבינו לראשונה היהודים שהרכבות שהגרמנים מעלים אותם אליהן, מובילות להשמדה ולא לעבודה.
צעירים רבים בגטו החליטו לשמור על כבודם ולמות במאבק ובהתנגדות חצורר הנאצי ולא בכניעה להם. הנאצים, שלא הצליחו לגבור על המורדים וללכוד אותם, החליטו לשרוף בית אחר בית בגטו, עד להכנעת המורדים. השרפות התפשטו בכל בנייני הגטו ומשהחום הגדול הקשה על המשך הלחימה בבונקרים שבהם הסתתרו הלוחמים, הם החלו לצאת ולהילחם מחוץ למקומות המסתור שלהם ונהרגו או נפלו לידי הנאצים.
במרתף הבניין שבפינת רחוב מילה 18, שכן הבונקר הראשי של המורדים. כאן ישב המטה של תנועת המרי היהודית והוא היווה מחסה ליותר מ-100 איש. משהתגלה המחבוא על ידי הגרמנים והם החלו להטיל פנימה פצצות גז קטלניות, החליטו רוב המורדים ששהו בבונקר, בהנהגת המפקד מרדכי אנילביץ', לשים קץ לחייהם, ממש כמו שעשו לוחמי מצדה, כ-2000 שנה לפניהם, בכדי שלא ליפול חיים לידי הרומים.
מבט מקרוב על המקום:
https://youtu.be/3nqQ-NSfPw8
ראש הממשלה רבין מבקר בגלעד שבמילה 18:
https://youtu.be/hAyQZ6AttF0
אתם נמצאים ברחוב מִילַא 18 (Miła 18), ליד גַּלְעֵד שמסמן את המקום שבו קבור הבונקר של המחתרת מימי הגטו היהודי. מכאן ניהלה המחתרת היהודית את מרד גטו ורשה, כנגד הנאצים, וכאן מתו מרבית לוחמיה.
ההחלטה להתקומם ולהלחם בנאצים התקבלה לאחר הגירוש הגדול מהגטו, כשהגיעו היהודים בגטו למסקנה שגורל כולם יהיה מוות. בגטו נותרו אז כמה עשרות אלפי יהודים בלבד. חלקם הסתתרו במקומות מחבוא ומסתור והחליטו להשיב מלחמה לנאצים.
חיילי המחתרת ניהלו לוחמה אמיצה וחסרת סיכוי, כמעט ללא כלי נשק, כנגד הצבא הגרמני, עתיר החיילים המצוידים היטב. ב-8 במאי 1943, לאחר השריפות הגדולות שעשו הנאצים בגטו והשמדת בסיסי המורדים האחרים, התגלו חברי המחתרת בבונקר שהיה כאן. משהסתבר שאפסו סיכוייהם לצאת בחיים מהבונקר המוקף בחיילים ורבים מהם הורעלו ומתו מפצצות גז שהטילו הגרמנים אל תוכו, שמו המורדים מהארגון היהודי הלוחם, קץ לחייהם בבונקר שברחוב מילה. מהבונקר עצמו נותרו רק גלי הריסות ולאחר שחרור ורשה מימי הנאצים הוקם כאן גַּלְעֵד זיכרון.
#סיפור המרד בגטו ורשה
מרד גטו ורשה היה מעשה ההתקוממות הגדול ביותר של יהודים, בעיקר צעירים, בנאצים. זהו גם המרד הראשון של יהודים בתולדות השואה. המרד פרץ לאחר שהחלו להגיע ידיעות על מעשי הרצח של הנאצים במחנה ההשמדה חֶלְמְנוֹ ובמזרח בכלל. אז הבינו לראשונה היהודים שהרכבות שהגרמנים מעלים אותם אליהן, מובילות להשמדה ולא לעבודה.
צעירים רבים בגטו החליטו לשמור על כבודם ולמות במאבק ובהתנגדות חצורר הנאצי ולא בכניעה להם. הנאצים, שלא הצליחו לגבור על המורדים וללכוד אותם, החליטו לשרוף בית אחר בית בגטו, עד להכנעת המורדים. השרפות התפשטו בכל בנייני הגטו ומשהחום הגדול הקשה על המשך הלחימה בבונקרים שבהם הסתתרו הלוחמים, הם החלו לצאת ולהילחם מחוץ למקומות המסתור שלהם ונהרגו או נפלו לידי הנאצים.
במרתף הבניין שבפינת רחוב מילה 18, שכן הבונקר הראשי של המורדים. כאן ישב המטה של תנועת המרי היהודית והוא היווה מחסה ליותר מ-100 איש. משהתגלה המחבוא על ידי הגרמנים והם החלו להטיל פנימה פצצות גז קטלניות, החליטו רוב המורדים ששהו בבונקר, בהנהגת המפקד מרדכי אנילביץ', לשים קץ לחייהם, ממש כמו שעשו לוחמי מצדה, כ-2000 שנה לפניהם, בכדי שלא ליפול חיים לידי הרומים.
מבט מקרוב על המקום:
https://youtu.be/3nqQ-NSfPw8
ראש הממשלה רבין מבקר בגלעד שבמילה 18:
https://youtu.be/hAyQZ6AttF0
שואה
#על מרכז הזוועות של הגסטפו בשואה
בבניין שמולו אתם עומדים, מוקמה עד סוף מלחמת העולם השנייה מפקדת הגסטפו (SS and Gestapo Headquarters). בתחילה קישרה המפקדה הזו בין הגטו היהודי ובין החלק הפולני של ורשה. מכאן יצאו הפקודות וכאן נחקרו החשודים והיהודים שלא מצאו חן בעיני הנאצים.
כשהחל חיסול היהודים, במה שכונה על ידי הנאצים "הפתרון הסופי", פיקחו הנאצים מחלונות הבניין, על רחבת השילוחים, כיכר האומשלאגפלאץ. מכאן פיקחו אנשי ה-SS על עלייתם המסודרת של עשרות אלפי היהודים שנשלחו אל מותם, אל קרונות הרכבת שהוליכה אותם למחנה ההשמדה טרבלינקה.
בתום המלחמה, הרסו הנאצים והחריבו את כל הגטו והמבנים שבסביבה, למעט מתקנים ששימשו את הגסטפו. כך שרד ולא ניזוק כלל גם הבניין הזה, של מפקדת הגסטפו.
מאז המלחמה ועד לאחרונה, שימש הבניין בוורשה לצורכי מעבדות המחקר של אוניברסיטת ורשה. בחזיתו יש שלט זיכרון קטן שמספר את סיפורו של המבנה וההיסטוריה העגומה שלו.
בבניין שמולו אתם עומדים, מוקמה עד סוף מלחמת העולם השנייה מפקדת הגסטפו (SS and Gestapo Headquarters). בתחילה קישרה המפקדה הזו בין הגטו היהודי ובין החלק הפולני של ורשה. מכאן יצאו הפקודות וכאן נחקרו החשודים והיהודים שלא מצאו חן בעיני הנאצים.
כשהחל חיסול היהודים, במה שכונה על ידי הנאצים "הפתרון הסופי", פיקחו הנאצים מחלונות הבניין, על רחבת השילוחים, כיכר האומשלאגפלאץ. מכאן פיקחו אנשי ה-SS על עלייתם המסודרת של עשרות אלפי היהודים שנשלחו אל מותם, אל קרונות הרכבת שהוליכה אותם למחנה ההשמדה טרבלינקה.
בתום המלחמה, הרסו הנאצים והחריבו את כל הגטו והמבנים שבסביבה, למעט מתקנים ששימשו את הגסטפו. כך שרד ולא ניזוק כלל גם הבניין הזה, של מפקדת הגסטפו.
מאז המלחמה ועד לאחרונה, שימש הבניין בוורשה לצורכי מעבדות המחקר של אוניברסיטת ורשה. בחזיתו יש שלט זיכרון קטן שמספר את סיפורו של המבנה וההיסטוריה העגומה שלו.
#על האנדרטה העצובה ליהודי בודפשט בשואה
עם 60 זוגות נעליים מכל הגדלים והסוגים האפשריים, שכמו ממתינים לבעליהם שיחזרו, אנדרטת ה"נעליים על הדנובה" (Cipők a Duna-parton) צובטת את הלב.
האנדרטה שעל גדות נהר הדנובה הוצבה בבודפשט בירת הונגריה בשנת 2005, במלאת 60 שנה לסיומה של מלחמת העולם השנייה. היא פוסלה בידי צמד האמנים ההונגריים גיולה פאואר (Gyula Pauer) וקאן טוגאי (Can Togay).
האנדרטה מורכבת מ-60 זוגות נעליים יצוקות וכל זוג באנדרטה הוא יחודי ושונה מהאחרים. יש כאן נעלי עבודה, נעלי נשים, נעלי ילדים, חלקן נעלי יום-יום וחלקן נעליים אלגנטיות.
#רצח היהודים על הדנובה
הנעליים הקפואות והנטושות עשויות המתכת שעל גדת הנהר הן לזכר הקורבנות היהודיים, שאולצו להסיר את נעליהם רגע לפני שנורו באכזריות על ידי הפשיסטים ההונגריים ונפלו חיים, אל מימי הנהר הגועשים.
אבל ההנצחה שעושה "נעליים על הדנובה" לא נועדה להזכיר רק את היהודים שנרצחו בזמן מלחמת העולם השנייה, אלא גם את הפשעים האיומים של ההונגרים, אנשי תנועת "צלב החץ", מי שהיו אז המנהיגים הגזעניים של הונגריה.
חברי "צלב החץ" שיתפו פעולה עם הנאצים והמעשים נעשו בפקודת שליט הונגריה דאז, כהפגנת שיתוף פעולה עם הנאצים וההתנדבות הנלהבת שלהם לסייע ברצח העם, פרי השנאה העיוורת ליהודים בהונגריה של אותם ימים. ליחידת הרצח הזו גויסו עבריינים מקומיים, בריונים חסונים ואכזריים, שהוגדרו אז כיחידה מיוחדת למלחמה במתנגדי השלטון.
הרציחות התנהלו בשיטה אכזרית במיוחד. נהגו אז לקשור את היהודים בקבוצה, אחד לשני. העמידו אותם קשורים על שפת הנהר וירו בראשון שבטור. בנופלו, היה הוא גורר את שאר הקבוצה, שקשורה אליו, אל מי הנהר הגועשים וכך רצחו את כולם במחיר כדור אחד בלבד.
ביקור במקום:
https://youtu.be/t3qw97fPGzo
עם 60 זוגות נעליים מכל הגדלים והסוגים האפשריים, שכמו ממתינים לבעליהם שיחזרו, אנדרטת ה"נעליים על הדנובה" (Cipők a Duna-parton) צובטת את הלב.
האנדרטה שעל גדות נהר הדנובה הוצבה בבודפשט בירת הונגריה בשנת 2005, במלאת 60 שנה לסיומה של מלחמת העולם השנייה. היא פוסלה בידי צמד האמנים ההונגריים גיולה פאואר (Gyula Pauer) וקאן טוגאי (Can Togay).
האנדרטה מורכבת מ-60 זוגות נעליים יצוקות וכל זוג באנדרטה הוא יחודי ושונה מהאחרים. יש כאן נעלי עבודה, נעלי נשים, נעלי ילדים, חלקן נעלי יום-יום וחלקן נעליים אלגנטיות.
#רצח היהודים על הדנובה
הנעליים הקפואות והנטושות עשויות המתכת שעל גדת הנהר הן לזכר הקורבנות היהודיים, שאולצו להסיר את נעליהם רגע לפני שנורו באכזריות על ידי הפשיסטים ההונגריים ונפלו חיים, אל מימי הנהר הגועשים.
אבל ההנצחה שעושה "נעליים על הדנובה" לא נועדה להזכיר רק את היהודים שנרצחו בזמן מלחמת העולם השנייה, אלא גם את הפשעים האיומים של ההונגרים, אנשי תנועת "צלב החץ", מי שהיו אז המנהיגים הגזעניים של הונגריה.
חברי "צלב החץ" שיתפו פעולה עם הנאצים והמעשים נעשו בפקודת שליט הונגריה דאז, כהפגנת שיתוף פעולה עם הנאצים וההתנדבות הנלהבת שלהם לסייע ברצח העם, פרי השנאה העיוורת ליהודים בהונגריה של אותם ימים. ליחידת הרצח הזו גויסו עבריינים מקומיים, בריונים חסונים ואכזריים, שהוגדרו אז כיחידה מיוחדת למלחמה במתנגדי השלטון.
הרציחות התנהלו בשיטה אכזרית במיוחד. נהגו אז לקשור את היהודים בקבוצה, אחד לשני. העמידו אותם קשורים על שפת הנהר וירו בראשון שבטור. בנופלו, היה הוא גורר את שאר הקבוצה, שקשורה אליו, אל מי הנהר הגועשים וכך רצחו את כולם במחיר כדור אחד בלבד.
ביקור במקום:
https://youtu.be/t3qw97fPGzo
#על המוזיאון ששמו פולין
המוזיאון לתולדות יהודי פולין (POLIN Museum of the History of Polish Jews), המכונה גם "מוזיאון פולין", הוא מוזיאון שמספר את תולדות היהודים בפולין, החל מההגירה הראשונה לפולין ועד ימינו.
המוזיאון נבנה במה שהיה השטח היחידי בתחומי הרובע היהודי לשעבר, שנותר ללא בנייה. כאן שכן בעבר גטו ורשה, ממש במקום שבו ניצב בזמן המלחמה בניין מפקדת היודנראט. הוא נמצא ממש ליד רחוב אנילביץ' ואל מול האנדרטה של הפסל נתן רפפורט, לזכרם של גיבורי גטו ורשה.
גם אם המוזיאון מקדיש חלק משמעותי לשואה, הוא עוסק לא מעט גם בתקופות אחרות בהיסטוריה של החיבור בין היהודים לפולין. למעשה, המוזיאון מספר על תולדות יהדות פולין, החל מהמאה ה-13 ועושה זאת נכון ובאמצעות טכנולוגיה חדשנית שיוצרת עניין.
על אף שיש בו חלק אינטראקטיבי, שמציע פעילויות עם מסכים ממוחשבים, המוזיאון לא ממש מיועד לילדים צעירים.
#תצוגות המוזיאון
במוזיאון תצוגת קבע שמציגה 1,000 שנות היסטוריה של יהודי פולין, בעבר הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם.
תצוגת הקבע מחולקת ל-8 חללים המייצגים תקופות היסטוריות שונות, החל מימי הביניים אצל יהדות פולין, היהודים באיחוד הפולני-ליטאי, בימי הרפובליקה הפולנית השנייה, בשואה ובתקופה שלאחר המלחמה.
הנה אגפי המוזיאון:
יער - בריחת היהודים מהרדיפות במערב אירופה לפולין, שהייתה לבית הגדול ביותר ליהודים באירופה.
ימי הביניים - המתיישבים היהודים הראשונים בפולין. תיאורי אברהם בן יעקב, מהמאה ה-10, של המדינה הפולנית תחת מיישקו ה-1, השליט הראשון של פולין.
תור הזהב - במאות ה-15 וה-16 התפתחה התרבות העשירה של יהדות פולין, שנהנתה מסובלנות דתית. היא הסתיימה בפוגרומים של מרד חְמֶלְנִיצְקִי, שאותם מייצגת להבת האש הסמלית.
לקראת המדינה - במאות ה-17 וה-18 מתפתחות בפריפריה ערי-סְפָר טיפוסיות, שבהן רוב יהודי.
המודרנה - יהודי פולין המחולקת של המאה ה-19 מצליחים במהפכה התעשייתית בפולין, מתפתחים ופוגשים באנטישמיות המודרנית, שתלווה אותם מכאן.
הרחוב - בין שתי מלחמות העולם נוצר תור הזהב השני של יהודי פולין ונוצרת תרבות יהודית מפותחת בפולין.
שואה - זוועות השואה, שמכניסה אותם לגטו ורשה ומכחידה 90% מיהודי פולין.
אחרי המלחמה - לאחר 1945, עם עזיבת רוב ניצולי השואה את פולין, ההשתלטות הסובייטית והמסע האנטישמי בחסות השלטונות הקומוניסטיים, עד סוף הקומוניזם ותחיית הקהילה היהודית הקטנה בפולין.
#טיפים
הכניסה למוזיאון בימי ה' היא בחינם.
הכניסה היא עד שעה 16:00
משך סיור במוזיאון הוא כשעתיים.
מבט מקרוב על המוזיאון:
https://youtu.be/vnJophbUnDg
המוזיאון לתולדות יהודי פולין (POLIN Museum of the History of Polish Jews), המכונה גם "מוזיאון פולין", הוא מוזיאון שמספר את תולדות היהודים בפולין, החל מההגירה הראשונה לפולין ועד ימינו.
המוזיאון נבנה במה שהיה השטח היחידי בתחומי הרובע היהודי לשעבר, שנותר ללא בנייה. כאן שכן בעבר גטו ורשה, ממש במקום שבו ניצב בזמן המלחמה בניין מפקדת היודנראט. הוא נמצא ממש ליד רחוב אנילביץ' ואל מול האנדרטה של הפסל נתן רפפורט, לזכרם של גיבורי גטו ורשה.
גם אם המוזיאון מקדיש חלק משמעותי לשואה, הוא עוסק לא מעט גם בתקופות אחרות בהיסטוריה של החיבור בין היהודים לפולין. למעשה, המוזיאון מספר על תולדות יהדות פולין, החל מהמאה ה-13 ועושה זאת נכון ובאמצעות טכנולוגיה חדשנית שיוצרת עניין.
על אף שיש בו חלק אינטראקטיבי, שמציע פעילויות עם מסכים ממוחשבים, המוזיאון לא ממש מיועד לילדים צעירים.
#תצוגות המוזיאון
במוזיאון תצוגת קבע שמציגה 1,000 שנות היסטוריה של יהודי פולין, בעבר הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם.
תצוגת הקבע מחולקת ל-8 חללים המייצגים תקופות היסטוריות שונות, החל מימי הביניים אצל יהדות פולין, היהודים באיחוד הפולני-ליטאי, בימי הרפובליקה הפולנית השנייה, בשואה ובתקופה שלאחר המלחמה.
הנה אגפי המוזיאון:
יער - בריחת היהודים מהרדיפות במערב אירופה לפולין, שהייתה לבית הגדול ביותר ליהודים באירופה.
ימי הביניים - המתיישבים היהודים הראשונים בפולין. תיאורי אברהם בן יעקב, מהמאה ה-10, של המדינה הפולנית תחת מיישקו ה-1, השליט הראשון של פולין.
תור הזהב - במאות ה-15 וה-16 התפתחה התרבות העשירה של יהדות פולין, שנהנתה מסובלנות דתית. היא הסתיימה בפוגרומים של מרד חְמֶלְנִיצְקִי, שאותם מייצגת להבת האש הסמלית.
לקראת המדינה - במאות ה-17 וה-18 מתפתחות בפריפריה ערי-סְפָר טיפוסיות, שבהן רוב יהודי.
המודרנה - יהודי פולין המחולקת של המאה ה-19 מצליחים במהפכה התעשייתית בפולין, מתפתחים ופוגשים באנטישמיות המודרנית, שתלווה אותם מכאן.
הרחוב - בין שתי מלחמות העולם נוצר תור הזהב השני של יהודי פולין ונוצרת תרבות יהודית מפותחת בפולין.
שואה - זוועות השואה, שמכניסה אותם לגטו ורשה ומכחידה 90% מיהודי פולין.
אחרי המלחמה - לאחר 1945, עם עזיבת רוב ניצולי השואה את פולין, ההשתלטות הסובייטית והמסע האנטישמי בחסות השלטונות הקומוניסטיים, עד סוף הקומוניזם ותחיית הקהילה היהודית הקטנה בפולין.
#טיפים
הכניסה למוזיאון בימי ה' היא בחינם.
הכניסה היא עד שעה 16:00
משך סיור במוזיאון הוא כשעתיים.
מבט מקרוב על המוזיאון:
https://youtu.be/vnJophbUnDg
#על הפארק לזכר הצנחנית והמשוררת האמיצה
פארק חנה סנש (Szenes Hanna park), שבצומת הרחובות ג'וסיקה (Jósika) ורוזה (Rózsa), הוקדש בבודפשט לחנה סנש. היא הייתה לוחמת יהודית נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה. סנש עלתה לארץ ישראל בשנת 1939 והייתה מהצעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים.
מעבר להיותה משוררת ברוכת כישרון, חנה סנש היתה חלק מקבוצת צנחני היישוב שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במסגרת פעולה קרבית כנגד הנאצים, היא צנחה ביחד עם חבריה בהונגריה הכבושה. אבל במהלך הפעולה היא נתפסה על ידי ההונגרים שהסגירו אותה לנאצים. היא עונתה והוצאה להורג, בהיותה בת 23 בלבד.
לאחר מותה, נמצאו בין חפציה של סנש שירים שכתבה בחשאי. ביניהם התפרסמו בין השאר שירים כמו "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה", המוכר במילותיו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".
הפארק לא יספר לכם את כל זה, אבל בשביל זה אנחנו כאן.
יהי זכרה ברוך!
פארק חנה סנש (Szenes Hanna park), שבצומת הרחובות ג'וסיקה (Jósika) ורוזה (Rózsa), הוקדש בבודפשט לחנה סנש. היא הייתה לוחמת יהודית נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה. סנש עלתה לארץ ישראל בשנת 1939 והייתה מהצעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים.
מעבר להיותה משוררת ברוכת כישרון, חנה סנש היתה חלק מקבוצת צנחני היישוב שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במסגרת פעולה קרבית כנגד הנאצים, היא צנחה ביחד עם חבריה בהונגריה הכבושה. אבל במהלך הפעולה היא נתפסה על ידי ההונגרים שהסגירו אותה לנאצים. היא עונתה והוצאה להורג, בהיותה בת 23 בלבד.
לאחר מותה, נמצאו בין חפציה של סנש שירים שכתבה בחשאי. ביניהם התפרסמו בין השאר שירים כמו "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה", המוכר במילותיו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".
הפארק לא יספר לכם את כל זה, אבל בשביל זה אנחנו כאן.
יהי זכרה ברוך!
#על בית הכנסת העתיק והגדול במוסקבה
בית הכנסת קוראל (Choral Synagogue) הוא בית כנסת עתיק שנפתח לקהל המתפללים בשנת 1906. מאז היווסדו ביקרו בבית הכנסת הזה יהודים רבים, כולל ידועים ומוכרים מרחבי העולם.
זהו בית הכנסת הגדול והעתיק בעיר מוסקבה. בתור שכזה הוא היה לאחד הסמלים החשובים בתקופת המאבק היהודי לעלייה חופשית מברית המועצות אל מדינת ישראל. הוא המשיך לפעול לאורך כל התקופה הסובייטית והיה מושא להתרחשויות "שלח את עמי", במהלך תקופת ה"סירובניקים", מי שלא קיבלו היתר לעלות למדינת ישראל.
בתחילת המאה ה-21 שוחזר בית הכנסת ושופץ, בסיוע כספי העיר מוסקבה. במהלך השיפוץ הזה שופץ החלל המרכזי שלו ולמעשה הוא כמעט ונבנה מחדש, בגרסה מודרנית.
בסמוך לבית הכנסת יש אנדרטת "יד ושם" לזכר הנספים בשואה ובפעולות טרור.
בסמוך תוכלו לראות גם כותל דמעות, המעוצב בדומה לכותל המערבי בירושלים.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/p2EdmdROEQ4
ועוד מבט:
https://youtu.be/XJjMgW2Abgs
בית הכנסת קוראל (Choral Synagogue) הוא בית כנסת עתיק שנפתח לקהל המתפללים בשנת 1906. מאז היווסדו ביקרו בבית הכנסת הזה יהודים רבים, כולל ידועים ומוכרים מרחבי העולם.
זהו בית הכנסת הגדול והעתיק בעיר מוסקבה. בתור שכזה הוא היה לאחד הסמלים החשובים בתקופת המאבק היהודי לעלייה חופשית מברית המועצות אל מדינת ישראל. הוא המשיך לפעול לאורך כל התקופה הסובייטית והיה מושא להתרחשויות "שלח את עמי", במהלך תקופת ה"סירובניקים", מי שלא קיבלו היתר לעלות למדינת ישראל.
בתחילת המאה ה-21 שוחזר בית הכנסת ושופץ, בסיוע כספי העיר מוסקבה. במהלך השיפוץ הזה שופץ החלל המרכזי שלו ולמעשה הוא כמעט ונבנה מחדש, בגרסה מודרנית.
בסמוך לבית הכנסת יש אנדרטת "יד ושם" לזכר הנספים בשואה ובפעולות טרור.
בסמוך תוכלו לראות גם כותל דמעות, המעוצב בדומה לכותל המערבי בירושלים.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/p2EdmdROEQ4
ועוד מבט:
https://youtu.be/XJjMgW2Abgs
המוזיאון היהודי בברלין
# על המוזיאון עם ההיסטוריה היהודית בגרמניה
המוזיאון היהודי בברלין נפתח בשנת 2001, והוא עוצב על ידי האדריכל היהודי המפורסם דניאל ליבסקינד. הבניין שלו מרשים וגדול, מצופה אבץ ובנוי בצורה של מגן דוד שבור. זהו בניין שהמעטפת שלו נראית כהריסות, שברים וקירות סדוקים. בכך הוא מעורר הזדהות עם האסון היהודי הנורא שאין כמותו - השואה.
במוזיאון תצוגה קבועה המתפרשת על 3,000 מטרים רבועיים, בה יוכלו המבקרים לבחון וללמוד על 2000 שנות ההיסטוריה היהודית בגרמניה: תמונות, חפצים שונים וסיפורים המצליחים יחד לספק תמונה ברורה ונוסטלגית של חיי היהודים בגרמניה. כדי להעצים את החוויה, המבקרים יראו גם מוצגים אינטראקטיביים ומולטימדיה ובכך יהפכו למשתתפים פעילים בתערוכה.
התצוגות המתחלפות במוזיאון מראות את ההיסטוריה של יהדות גרמניה, החל מהתקופה הרומית ועד ימינו. הן מציגות את השואה וגם נותנות טפח מהשנים שאחרי המלחמה, שנים של תרבות פורחת, של חורבות הקהילות הרבות שהיו ואינן.
אולמות המוזיאון מדגישים את החסר, את הנעדר. כך הם מצליחים להזכיר את המיליונים שנרצחו ואינם.
#תולדות המוזיאון
אז איך בכלל התחיל כל הרעיון למוזיאון היהודי? ובכן, אוסף היודאיקה של אלברט וולף מדרזדן נתרם לקהילת ברלין ושם גם התחיל האוסף להתפתח. מי שפיתח אותו, היה קרל שוורץ, מנהלו הראשון של המוזיאון.
המוזיאון היהודי הראשון כלל לא עמד כאן והוא נפתח הרבה שנים לפני זה הנוכחי. בשנת 1933, ברחוב אוראניינבורגר שטראסה (Oranienburger Straße) עמד לו המוזיאון הראשון. בין הפריטים המצויים בו ניתן היה לראות אוסף מדליות מלכותיות שעליהן כתוב בעברית.
בשנת 1938, לא במפתיע, השלטון הנאצי הורה לסגור אותו מיידית כחלק מחוקי נירנברג (חוקי גזע שהגדירו מיהו אזרח גרמני). יצירותיו של המוזיאון הושחתו אז כליל. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1961, חל ניסיון נוסף להציג את המוצגים היהודיים, הפעם בבית הקהילה היהודית בברלין.
בשנת 1971, עיריית ברלין פתחה מחדש את המוזיאון ובשנת 1975 הוקם איגוד מיוחד שמטרתו הייתה להקים את המוזיאון היהודי. הוא נפתח כאגף כחלק ממוזיאון ברלין ורק בשנת 1999 הפך למוזיאון עצמאי, אז עבר למיקומו הנוכחי במרכז ברלין. הוא נפתח באופן רשמי בשנת 2001.
#האדריכלות של המוזיאון
ברלין היא עיר לא פשוטה לעיכול, במיוחד ליהודים, שכן היא מזמינה אותם לחזור ברגע אל עבר קשה ובלתי נסבל. המוזיאון היהודי בברלין נבנה כך שיוכל להתכתב ולבטא רגשות קשים אלו. כלפי חוץ לא ברור מה הגוש האטום הזה טומן בחובו, לא ניתן לדעת כמה קומות או אולמות יש בו.
בניין המעטפת נראה כמו הריסות ובתוכו אולמות בהם ההיעדר מורגש באופן חד משמעי. צורתו הכללית היא של מגן דוד שבור. אורך הבניין הוא 150 מטר וגובהו 27 מטר. ללא כל ספק מטרתו של דניאל ליבסקינד, האדריכל היהודי שאחראי על המקום הזה ואגב היה אף הוא בן לניצולי שואה, היה לצאת נגד האדריכלות הניאו-קלאסית או כל עיקרון אחר שייצג את האדריכלות הנאצית.
הכניסה למוזיאון היא דרך הבניין הסמוך שהיה בעבר בית המשפט העירוני וגם מוזיאון ברלין. בשנת 2007 ליבסקינד חיבר באמצעות תקרת זכוכית את שני הבניינים ויצר חצר סגורה שעוצבה בהשראת הסוכה היהודית.
במדרגות שבתוך המוזיאון, יוכלו המבקרים להגיע לשלוש דרכים שונות: אחת המובילה אל "מבוי סתום" (שמטרתה הכוללת לערער את יציבות המבקר, לספק תחושת חוסר אונים ובלבול), אחת אל עבר החלק ההיסטורי (תולדות היהודים לאורך מאות שנים) והשלישי המובילה החוצה שאל הגן, שמייצג את הגלות וההגירה.
עם פתיחתו בשנת 2001, המוזיאון הצליח לייצר דיון תרבותי שקשה היה להתעלם ממנו. דיברו על האדריכלות שלו, על העיצוב, החומרים, ההיסטוריה, המוצגים ומה לא. עוד שאלה שעולה היא האם אדריכלות המוזיאון מצליחה לענות על הצרכים האמיתיים של המוזיאון או שמא היצירה המעניינת פוגעת בתצוגת המוצגים והפריטים. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהוא מצליח למשוך אליו כ-700 אלף מבקרים מדי שנה.
מבט מקרוב על המוזיאון:
https://www.youtube.com/watch?v=fKucqKcmlrM
המוזיאון היהודי בברלין נפתח בשנת 2001, והוא עוצב על ידי האדריכל היהודי המפורסם דניאל ליבסקינד. הבניין שלו מרשים וגדול, מצופה אבץ ובנוי בצורה של מגן דוד שבור. זהו בניין שהמעטפת שלו נראית כהריסות, שברים וקירות סדוקים. בכך הוא מעורר הזדהות עם האסון היהודי הנורא שאין כמותו - השואה.
במוזיאון תצוגה קבועה המתפרשת על 3,000 מטרים רבועיים, בה יוכלו המבקרים לבחון וללמוד על 2000 שנות ההיסטוריה היהודית בגרמניה: תמונות, חפצים שונים וסיפורים המצליחים יחד לספק תמונה ברורה ונוסטלגית של חיי היהודים בגרמניה. כדי להעצים את החוויה, המבקרים יראו גם מוצגים אינטראקטיביים ומולטימדיה ובכך יהפכו למשתתפים פעילים בתערוכה.
התצוגות המתחלפות במוזיאון מראות את ההיסטוריה של יהדות גרמניה, החל מהתקופה הרומית ועד ימינו. הן מציגות את השואה וגם נותנות טפח מהשנים שאחרי המלחמה, שנים של תרבות פורחת, של חורבות הקהילות הרבות שהיו ואינן.
אולמות המוזיאון מדגישים את החסר, את הנעדר. כך הם מצליחים להזכיר את המיליונים שנרצחו ואינם.
#תולדות המוזיאון
אז איך בכלל התחיל כל הרעיון למוזיאון היהודי? ובכן, אוסף היודאיקה של אלברט וולף מדרזדן נתרם לקהילת ברלין ושם גם התחיל האוסף להתפתח. מי שפיתח אותו, היה קרל שוורץ, מנהלו הראשון של המוזיאון.
המוזיאון היהודי הראשון כלל לא עמד כאן והוא נפתח הרבה שנים לפני זה הנוכחי. בשנת 1933, ברחוב אוראניינבורגר שטראסה (Oranienburger Straße) עמד לו המוזיאון הראשון. בין הפריטים המצויים בו ניתן היה לראות אוסף מדליות מלכותיות שעליהן כתוב בעברית.
בשנת 1938, לא במפתיע, השלטון הנאצי הורה לסגור אותו מיידית כחלק מחוקי נירנברג (חוקי גזע שהגדירו מיהו אזרח גרמני). יצירותיו של המוזיאון הושחתו אז כליל. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1961, חל ניסיון נוסף להציג את המוצגים היהודיים, הפעם בבית הקהילה היהודית בברלין.
בשנת 1971, עיריית ברלין פתחה מחדש את המוזיאון ובשנת 1975 הוקם איגוד מיוחד שמטרתו הייתה להקים את המוזיאון היהודי. הוא נפתח כאגף כחלק ממוזיאון ברלין ורק בשנת 1999 הפך למוזיאון עצמאי, אז עבר למיקומו הנוכחי במרכז ברלין. הוא נפתח באופן רשמי בשנת 2001.
#האדריכלות של המוזיאון
ברלין היא עיר לא פשוטה לעיכול, במיוחד ליהודים, שכן היא מזמינה אותם לחזור ברגע אל עבר קשה ובלתי נסבל. המוזיאון היהודי בברלין נבנה כך שיוכל להתכתב ולבטא רגשות קשים אלו. כלפי חוץ לא ברור מה הגוש האטום הזה טומן בחובו, לא ניתן לדעת כמה קומות או אולמות יש בו.
בניין המעטפת נראה כמו הריסות ובתוכו אולמות בהם ההיעדר מורגש באופן חד משמעי. צורתו הכללית היא של מגן דוד שבור. אורך הבניין הוא 150 מטר וגובהו 27 מטר. ללא כל ספק מטרתו של דניאל ליבסקינד, האדריכל היהודי שאחראי על המקום הזה ואגב היה אף הוא בן לניצולי שואה, היה לצאת נגד האדריכלות הניאו-קלאסית או כל עיקרון אחר שייצג את האדריכלות הנאצית.
הכניסה למוזיאון היא דרך הבניין הסמוך שהיה בעבר בית המשפט העירוני וגם מוזיאון ברלין. בשנת 2007 ליבסקינד חיבר באמצעות תקרת זכוכית את שני הבניינים ויצר חצר סגורה שעוצבה בהשראת הסוכה היהודית.
במדרגות שבתוך המוזיאון, יוכלו המבקרים להגיע לשלוש דרכים שונות: אחת המובילה אל "מבוי סתום" (שמטרתה הכוללת לערער את יציבות המבקר, לספק תחושת חוסר אונים ובלבול), אחת אל עבר החלק ההיסטורי (תולדות היהודים לאורך מאות שנים) והשלישי המובילה החוצה שאל הגן, שמייצג את הגלות וההגירה.
עם פתיחתו בשנת 2001, המוזיאון הצליח לייצר דיון תרבותי שקשה היה להתעלם ממנו. דיברו על האדריכלות שלו, על העיצוב, החומרים, ההיסטוריה, המוצגים ומה לא. עוד שאלה שעולה היא האם אדריכלות המוזיאון מצליחה לענות על הצרכים האמיתיים של המוזיאון או שמא היצירה המעניינת פוגעת בתצוגת המוצגים והפריטים. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהוא מצליח למשוך אליו כ-700 אלף מבקרים מדי שנה.
מבט מקרוב על המוזיאון:
https://www.youtube.com/watch?v=fKucqKcmlrM
אנדרטת השואה של קליפורניה
#על האנדרטה לזכרון השואה של סן פרנסיסקו
אנדרטת השואה בסן פרנסיסקו, קליפורניה (Holocaust Memorial at California Palace of the Legion of Honor) היא עבודה של האמן האמריקני-יהודי ג'ורג' סיגל, שניצבת בקדמת "היכל לגיון הכבוד".
באנדרטה נראות 11 דמויות, מוקפות בגדר תיל ובחומת בטון. למעט אחת, הנראית כניצול חי, שגבו אל המתים והוא אוחז בידו את התיל הדוקרני, כל הדמויות הן גוויות עירומות, מתות ומוטלות בערימה.
הניצול הבודד, הדמות ה-11, עומד בסמוך לגדר התיל כשפניו החוצה, אל נוף הים. הוא העֵד לשואה ופניו אל החופש. הדמות הזו מזכירה את הצילום של מרגרט ברק-וייט, משחרור מחנה בוכנוולד, שהתפרסם ב-1945 במגזין Life.
הדמויות הלבנות יצוקות מברונזה. המתים שרועים בצורת צלב והסמליות שלהם מתחדדת אם שמים לב שאחת מהן היא אישה האוחזת בתפוח ואחרת שרועה בתנוחה שמזכירה את ישו הנוצרי. יש כאן רמז לחטא הקדמון וצליבת ישו, רמז לנפילת האדם וגאולתו.
האנדרטה היא מיצב פיסולי, שמוצב בקדמת "היכל לגיון הכבוד", במרומי פארק לינקולן שבסן פרנסיסקו. היא פונה צפונה לעבר "שער הזהב" שבפִתחת מפרץ סן פרנסיסקו.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/Od472zF6DvM
ביקור במקום:
https://youtu.be/FRiRbLqdK04
אנדרטת השואה בסן פרנסיסקו, קליפורניה (Holocaust Memorial at California Palace of the Legion of Honor) היא עבודה של האמן האמריקני-יהודי ג'ורג' סיגל, שניצבת בקדמת "היכל לגיון הכבוד".
באנדרטה נראות 11 דמויות, מוקפות בגדר תיל ובחומת בטון. למעט אחת, הנראית כניצול חי, שגבו אל המתים והוא אוחז בידו את התיל הדוקרני, כל הדמויות הן גוויות עירומות, מתות ומוטלות בערימה.
הניצול הבודד, הדמות ה-11, עומד בסמוך לגדר התיל כשפניו החוצה, אל נוף הים. הוא העֵד לשואה ופניו אל החופש. הדמות הזו מזכירה את הצילום של מרגרט ברק-וייט, משחרור מחנה בוכנוולד, שהתפרסם ב-1945 במגזין Life.
הדמויות הלבנות יצוקות מברונזה. המתים שרועים בצורת צלב והסמליות שלהם מתחדדת אם שמים לב שאחת מהן היא אישה האוחזת בתפוח ואחרת שרועה בתנוחה שמזכירה את ישו הנוצרי. יש כאן רמז לחטא הקדמון וצליבת ישו, רמז לנפילת האדם וגאולתו.
האנדרטה היא מיצב פיסולי, שמוצב בקדמת "היכל לגיון הכבוד", במרומי פארק לינקולן שבסן פרנסיסקו. היא פונה צפונה לעבר "שער הזהב" שבפִתחת מפרץ סן פרנסיסקו.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/Od472zF6DvM
ביקור במקום:
https://youtu.be/FRiRbLqdK04
סיור השואה והגבורה
#סיור בעקבות השואה וגיבורי הגטו
הנה סיור עצוב אבל אמיץ בעקבות הנספים בשואה וגיבורי מרד גטו ורשה.
נקודת המפגש להתחלה תהיה באנדרטת רפפורט המרשימה. ממנה תוכלו ללכת לפי מרחק, מקום אחרי מקום, בסיור.
הגעתם לאנדרטת רפפורט? - אוקיי! - היכנסו לתגית "סיור השואה" והתחילו לנווט.
הנה סיור עצוב אבל אמיץ בעקבות הנספים בשואה וגיבורי מרד גטו ורשה.
נקודת המפגש להתחלה תהיה באנדרטת רפפורט המרשימה. ממנה תוכלו ללכת לפי מרחק, מקום אחרי מקום, בסיור.
הגעתם לאנדרטת רפפורט? - אוקיי! - היכנסו לתגית "סיור השואה" והתחילו לנווט.
בית היתומים של יאנוש קורצ'אק
#על בית היתומים של המחנך הדגול
בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק (The orphanage of Janusz Korczak) אין היום הרבה מהמוסד המקורי. זו עובדה די ברורה, לאור ההיסטוריה הטרגית שהביאה לחיסולו בשואה.
קורצ'אק, מחנך, רופא וסופר יהודי, היה דמות מפורסמת באירופה, בעל תכנית רדיו מואזנת מאד ומחבר ספרי ילדים מוכר. בבית היתומים שהקים בוורשה ב-1912 הוא הפעיל שיטות חינוך פורצות דרך ובחן רעיונות חינוכיים מתקדמים.
בחצר בית היתומים ניצבת אנדרטה לזכרו של קורצ'אק. היא מנציחה את מותו בתאי הגזים, ביחד עם תלמידיו, אך גם את מפעל חייו החינוכי של "הדוקטור הזקן", כפי שהם כינו אותו בימים טובים יותר.
בית היתומים פעל כאן עד להקמת הגטו היהודי. עם הוצאת הצו הנאצי, המחייב את כל היהודים לעבור אל תוך הגטו היהודי, עבר כל בית היתומים לרחוב חלודנה 33, שם פעל במשך זמן מה, לפני שעבר אל משכנו האחרון ברחוב סליסקה.
מבית היתומים שבגטו, נלקחו הילדים בתחילת חודש אוגוסט 1942, ביחד עם מוריהם לאומשלגפלאץ. קורצ'אק עצמו, איש מפורסם ובעל מעמד בינלאומי, סירב להצעה של הנאצים להשתחרר מהמוות והלך ביחד עם תלמידיו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. שם נרצחו כולם בתאי הגזים.
במקומו האחרון של בית היתומים, ברחוב סליסקה, לא ניתן כיום לראות דבר. על מקומו יש היום פארק ירוק, שנוצר אחרי המלחמה. למעשה נבנה הפארק על חורבות המבנה ובניינים סמוכים, שנהרסו כולם בעת שהנאצים חיסלו את הגטו היהודי כולו.
#קווים לדמותו של יאנוש קורצ'אק
המחנך היהודי ד"ר יאנוש קורצ'אק (Janusz Korczak) היה מנהל בית יתומים יהודי בוורשה ואיש חינוך נערץ. עוד לפני המלחמה הוא היה כוכב רדיו של ממש, שהגיש תכנית קבועה על חינוך וילדים. הנאצים, שהכירו את שמו המפורסם, שחררו אותו מלצאת ברכבות למחנה הריכוז. אך יאנוש קורצ'אק סירב והחליט שלא לעזוב את תלמידיו גם במותם. הוא הלך עימם בשיירה ארוכה לעבר הרכבות ואלה הובילו את כולם אל המוות.
ולא רק אומץ ליבו ואהבתו לתלמידיו וילדי בית היתומים שלו עומדים לזכותו של המחנך הדגול הזה. קורצ'אק היה מהמחנכים הראשונים בעולם שהנהיגו שיטות חינוך דמוקרטיות. בית היתומים שלו נתן לילדים מעין אוטומיה עצמית בניהולם. בית היתומים כלל פרלמנט, ועדת חקיקה, עיתון שבועי ואפילו בית דין, שבראשו עמדו שופטים ילדים, שהתחלפו מידי שבוע. בכל שבת התכנס בין הדין של הילדים, על מנת לדון בתלונות שהוגשו באותו שבוע כנגד ילדים ומבוגרים כאחד, מורים ועובדים אחרים. לילדים הייתה זכות להעמיד למשפט אפילו את קורצ'אק עצמו, שנשפט לא פעם...
בבתי היתומים שהנהיג זכה כל ילד לחונך בוגר ממנו. כך שאבו הילדים הקטנים דוגמה אישית והדרכה קבועה, בעוד הגדולים קיבלו אחריות והפכו למעין מורים צעירים וחושבים. שיטה זו מיושמת כיום במוסדות חינוך בכל העולם. קורצ'אק הגה אותה.
הדרכה על יאנוש קורצ'אק ובית היתומים (עברית):
https://youtu.be/75RktYuABIc
באנגלית:
https://youtu.be/8kaXsWgWWkc
הקמת בית היתומים (עברית):
https://youtu.be/7uUp2MxzCFQ?t=7s
בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק (The orphanage of Janusz Korczak) אין היום הרבה מהמוסד המקורי. זו עובדה די ברורה, לאור ההיסטוריה הטרגית שהביאה לחיסולו בשואה.
קורצ'אק, מחנך, רופא וסופר יהודי, היה דמות מפורסמת באירופה, בעל תכנית רדיו מואזנת מאד ומחבר ספרי ילדים מוכר. בבית היתומים שהקים בוורשה ב-1912 הוא הפעיל שיטות חינוך פורצות דרך ובחן רעיונות חינוכיים מתקדמים.
בחצר בית היתומים ניצבת אנדרטה לזכרו של קורצ'אק. היא מנציחה את מותו בתאי הגזים, ביחד עם תלמידיו, אך גם את מפעל חייו החינוכי של "הדוקטור הזקן", כפי שהם כינו אותו בימים טובים יותר.
בית היתומים פעל כאן עד להקמת הגטו היהודי. עם הוצאת הצו הנאצי, המחייב את כל היהודים לעבור אל תוך הגטו היהודי, עבר כל בית היתומים לרחוב חלודנה 33, שם פעל במשך זמן מה, לפני שעבר אל משכנו האחרון ברחוב סליסקה.
מבית היתומים שבגטו, נלקחו הילדים בתחילת חודש אוגוסט 1942, ביחד עם מוריהם לאומשלגפלאץ. קורצ'אק עצמו, איש מפורסם ובעל מעמד בינלאומי, סירב להצעה של הנאצים להשתחרר מהמוות והלך ביחד עם תלמידיו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. שם נרצחו כולם בתאי הגזים.
במקומו האחרון של בית היתומים, ברחוב סליסקה, לא ניתן כיום לראות דבר. על מקומו יש היום פארק ירוק, שנוצר אחרי המלחמה. למעשה נבנה הפארק על חורבות המבנה ובניינים סמוכים, שנהרסו כולם בעת שהנאצים חיסלו את הגטו היהודי כולו.
#קווים לדמותו של יאנוש קורצ'אק
המחנך היהודי ד"ר יאנוש קורצ'אק (Janusz Korczak) היה מנהל בית יתומים יהודי בוורשה ואיש חינוך נערץ. עוד לפני המלחמה הוא היה כוכב רדיו של ממש, שהגיש תכנית קבועה על חינוך וילדים. הנאצים, שהכירו את שמו המפורסם, שחררו אותו מלצאת ברכבות למחנה הריכוז. אך יאנוש קורצ'אק סירב והחליט שלא לעזוב את תלמידיו גם במותם. הוא הלך עימם בשיירה ארוכה לעבר הרכבות ואלה הובילו את כולם אל המוות.
ולא רק אומץ ליבו ואהבתו לתלמידיו וילדי בית היתומים שלו עומדים לזכותו של המחנך הדגול הזה. קורצ'אק היה מהמחנכים הראשונים בעולם שהנהיגו שיטות חינוך דמוקרטיות. בית היתומים שלו נתן לילדים מעין אוטומיה עצמית בניהולם. בית היתומים כלל פרלמנט, ועדת חקיקה, עיתון שבועי ואפילו בית דין, שבראשו עמדו שופטים ילדים, שהתחלפו מידי שבוע. בכל שבת התכנס בין הדין של הילדים, על מנת לדון בתלונות שהוגשו באותו שבוע כנגד ילדים ומבוגרים כאחד, מורים ועובדים אחרים. לילדים הייתה זכות להעמיד למשפט אפילו את קורצ'אק עצמו, שנשפט לא פעם...
בבתי היתומים שהנהיג זכה כל ילד לחונך בוגר ממנו. כך שאבו הילדים הקטנים דוגמה אישית והדרכה קבועה, בעוד הגדולים קיבלו אחריות והפכו למעין מורים צעירים וחושבים. שיטה זו מיושמת כיום במוסדות חינוך בכל העולם. קורצ'אק הגה אותה.
הדרכה על יאנוש קורצ'אק ובית היתומים (עברית):
https://youtu.be/75RktYuABIc
באנגלית:
https://youtu.be/8kaXsWgWWkc
הקמת בית היתומים (עברית):
https://youtu.be/7uUp2MxzCFQ?t=7s
כיכר השילוחים של קרקוב
#על הכיכר ממנה שלחו את היהודים למחנות
כיכר השילוחים בקרקוב (plac Bohaterów Getta), או בשם המקומי שלה "כיכר ז'גודה" (Plac Zgody), שימשה בתקופת השואה את הנאצים, כמקום הריכוז לשליחת יהודי הגטו אל הגירוש ולמחנות ההשמדה.
לכאן נהגו להביא את היהודים, בצווים או בדחיקות רובים ויריות, כדי להתייצב לגירוש. פקידים נאצים נהגו לרשום את המגיעים ולתעד את מי שהפרו את הצווים ולא התייצבו. עד היום מהדהדת כיכר השילוחים הריקה הזו את הזוועות של תקופת השואה, באמצעות פסל הכיסאות הריקים שבה.
בכיכר תוכלו לראות גם את בית המרקחת המרגש שבפינת הכיכר. כאן פעל הרוקח תדאוש פנקייביץ' (Tadeusz Pankiewicz), שהציל יהודים רבים בגטו ושעדותו, בספר שכתב והתבסס על יומן שכתב על זוועות הכיכר והגטו היהודי במלחמת העולם השנייה, הייתה ההשראה לפסל הזה.
מהכיכר שכאן תוכלו להמשיך רגלית אל מפעל כלי האמייל של אוסקר שינדלר. הוא היה תעשיין גרמני-צ'כי, שניצל את קשריו עם הנאצים והצליח להציל מאות רבות של יהודים בתקופת השואה. המפעל משמש כיום כמוזיאון, המנציח את קרקוב ופולין של תקופת מלחמת העולם השנייה ואת מעשיו ההירואיים של שינדלר, שגם הונצחו בסרט הידוע "רשימת שינדלר".
מבט מקרוב:
https://youtu.be/WXQRlQFNLdI
כיסאות האנדרטה שנעטפו למיצג זמני:
https://youtu.be/GYx7QloiN_4
כיכר השילוחים בקרקוב (plac Bohaterów Getta), או בשם המקומי שלה "כיכר ז'גודה" (Plac Zgody), שימשה בתקופת השואה את הנאצים, כמקום הריכוז לשליחת יהודי הגטו אל הגירוש ולמחנות ההשמדה.
לכאן נהגו להביא את היהודים, בצווים או בדחיקות רובים ויריות, כדי להתייצב לגירוש. פקידים נאצים נהגו לרשום את המגיעים ולתעד את מי שהפרו את הצווים ולא התייצבו. עד היום מהדהדת כיכר השילוחים הריקה הזו את הזוועות של תקופת השואה, באמצעות פסל הכיסאות הריקים שבה.
בכיכר תוכלו לראות גם את בית המרקחת המרגש שבפינת הכיכר. כאן פעל הרוקח תדאוש פנקייביץ' (Tadeusz Pankiewicz), שהציל יהודים רבים בגטו ושעדותו, בספר שכתב והתבסס על יומן שכתב על זוועות הכיכר והגטו היהודי במלחמת העולם השנייה, הייתה ההשראה לפסל הזה.
מהכיכר שכאן תוכלו להמשיך רגלית אל מפעל כלי האמייל של אוסקר שינדלר. הוא היה תעשיין גרמני-צ'כי, שניצל את קשריו עם הנאצים והצליח להציל מאות רבות של יהודים בתקופת השואה. המפעל משמש כיום כמוזיאון, המנציח את קרקוב ופולין של תקופת מלחמת העולם השנייה ואת מעשיו ההירואיים של שינדלר, שגם הונצחו בסרט הידוע "רשימת שינדלר".
מבט מקרוב:
https://youtu.be/WXQRlQFNLdI
כיסאות האנדרטה שנעטפו למיצג זמני:
https://youtu.be/GYx7QloiN_4
בית הכנסת נוֹזִ'יק
#על בית הכנסת שלא נחרב כי שימש כאורווה לחיילי הצבא הגרמני
עד מלחמת העולם השנייה היה בית הכנסת על שם נוֹזִ'יק (Nożyk Synagogue), או בקיצור בית הכנסת נוֹזִ'יק, אחד מחמשת בתי הכנסת הגדולים בוורשה.
הוא בית הכנסת היחיד בוורשה, ששרד מלפני השואה ופעיל עד היום. למעשה, בית הכנסת נוז'יק פועל בעיר מאז שהוקם בשנת 1902, שרד את תקופת השואה ופעיל גם כיום.
בית הכנסת הוקם ב-1902, על ידי זוג חשוך ילדים, זלמן ורבקה נוז'יק. הזוג העשיר, סוחר טקסטיל עשיר ורעייתו, ביקשו רק בקשה אחת - שיזכרו לומר עליהם קדיש בבית הכנסת כל פעם. עד היום מצוינת הבקשה בלוח שניצב ליד ארון הקודש.
עם הכיבוש הנאצי הורשו עדיין היהודים להתפלל כאן, אבל משנת 1941 הנאצים השתלטו עליו ועשו שימוש בבית הכנסת נוז'יק בתור אורוות סוסים ומחסן למספוא לבהמות. הוא שרד במצבו זה עד ה-16 במאי 1943, כשבטקס גרמני של ממש הוא פוצץ סופית. האירוע סימל בשביל הגרמנים את סיומו של מרד גטו ורשה.
בשנת 1948 כבר חזר המקום לשמש כבית כנסת. בשנות ה-80 חלה התעוררות יהודית בפולין ובית הכנסת שוקם, בעידודה של ממשלת פולין, אך בכספים יהודיים. הוא נחנך מחדש בשנת 1983, ומאז ועד היום הוא משמש כבית הכנסת המרכזי בוורשה.
בבית הכנסת נוז'יק נמצא כיום ספר התורה המקורי שעמד בבית הכנסת הגדול של ורשה, שפעל לפני המלחמה ברחוב טלומצקיה. חוץ ממקום תפילה, בית הכנסת הפך לנקודת המפגש המרכזית של הקהילה היהודית בוורשה ולמקום של אירועי תרבות מרכזיים, כמו קונצרטים, תערוכות ודיונים פומביים.
#טיפים
סגור בשבת בשל התפילות.
מבט אל פנים בית הכנסת:
https://youtu.be/QJlxGKIMUEw
עד מלחמת העולם השנייה היה בית הכנסת על שם נוֹזִ'יק (Nożyk Synagogue), או בקיצור בית הכנסת נוֹזִ'יק, אחד מחמשת בתי הכנסת הגדולים בוורשה.
הוא בית הכנסת היחיד בוורשה, ששרד מלפני השואה ופעיל עד היום. למעשה, בית הכנסת נוז'יק פועל בעיר מאז שהוקם בשנת 1902, שרד את תקופת השואה ופעיל גם כיום.
בית הכנסת הוקם ב-1902, על ידי זוג חשוך ילדים, זלמן ורבקה נוז'יק. הזוג העשיר, סוחר טקסטיל עשיר ורעייתו, ביקשו רק בקשה אחת - שיזכרו לומר עליהם קדיש בבית הכנסת כל פעם. עד היום מצוינת הבקשה בלוח שניצב ליד ארון הקודש.
עם הכיבוש הנאצי הורשו עדיין היהודים להתפלל כאן, אבל משנת 1941 הנאצים השתלטו עליו ועשו שימוש בבית הכנסת נוז'יק בתור אורוות סוסים ומחסן למספוא לבהמות. הוא שרד במצבו זה עד ה-16 במאי 1943, כשבטקס גרמני של ממש הוא פוצץ סופית. האירוע סימל בשביל הגרמנים את סיומו של מרד גטו ורשה.
בשנת 1948 כבר חזר המקום לשמש כבית כנסת. בשנות ה-80 חלה התעוררות יהודית בפולין ובית הכנסת שוקם, בעידודה של ממשלת פולין, אך בכספים יהודיים. הוא נחנך מחדש בשנת 1983, ומאז ועד היום הוא משמש כבית הכנסת המרכזי בוורשה.
בבית הכנסת נוז'יק נמצא כיום ספר התורה המקורי שעמד בבית הכנסת הגדול של ורשה, שפעל לפני המלחמה ברחוב טלומצקיה. חוץ ממקום תפילה, בית הכנסת הפך לנקודת המפגש המרכזית של הקהילה היהודית בוורשה ולמקום של אירועי תרבות מרכזיים, כמו קונצרטים, תערוכות ודיונים פומביים.
#טיפים
סגור בשבת בשל התפילות.
מבט אל פנים בית הכנסת:
https://youtu.be/QJlxGKIMUEw
רציף 17, תחנת הרכבת גְּרוּנְוָולְד
#על הרציף בתחנת הרכבת, שממנו נשלחו היהודים אל המוות
רציף 17 נמצא בתחנת הרכבת שברובע גְּרוּנְוָולְד, אחת התחנות בדרך לוילה ואנזה ולפוטסדאם. היא נפתחה ב-1 באוגוסט של 1879, אך אף אחד לא העלה בדעתו מה הולך להתרחש כאן כמה עשרות שנים אחר כך.
אולם הכניסה של התחנה עוצב על ידי האדריכל קרל קורנליוס בשנת 1899. הוא מזכיר שער של טירה והוא בנוי מלבנים מטויחות. בראש השער שבשבת בצורת קטר שמעוצבת כסמל אצולה.
המקום הזה בו אתם עומדים עכשיו, הוא אחד מהמקומות המצמררים והקשים בעבור יהודי ברלין, בהיסטוריה האיומה שחוו. בין השנים 1941-1945, מהנקודה הזו ממש, שוגרו מאות אלפי יהודים את דרכם אל המוות. שימו לב לעדויות המצמררות - מספרי המשלוחים שחרוטים על המסילה, יחד עם התאריכים והיעדים המדויקים של כל משלוח. היהודים נסעו מכאן היישר אל מחנה ההשמדה אושוויץ ומחנה הריכוז טרזין.
בסה"כ עד תום המלחמה נשלחו מכאן למעלה מ-50,000 יהודים אל מותם. היום מהווה הרציף הזה אנדרטת זיכרון לזוועות שהתרחשו כאן. על הקיר חקוקות דמויות ההולכות ונעלמות, ממש כמו היהודים שנשלחו אל המוות.
מבט מקרוב על הרציף:
https://www.youtube.com/watch?v=SJocWInoIw0
רציף 17 נמצא בתחנת הרכבת שברובע גְּרוּנְוָולְד, אחת התחנות בדרך לוילה ואנזה ולפוטסדאם. היא נפתחה ב-1 באוגוסט של 1879, אך אף אחד לא העלה בדעתו מה הולך להתרחש כאן כמה עשרות שנים אחר כך.
אולם הכניסה של התחנה עוצב על ידי האדריכל קרל קורנליוס בשנת 1899. הוא מזכיר שער של טירה והוא בנוי מלבנים מטויחות. בראש השער שבשבת בצורת קטר שמעוצבת כסמל אצולה.
המקום הזה בו אתם עומדים עכשיו, הוא אחד מהמקומות המצמררים והקשים בעבור יהודי ברלין, בהיסטוריה האיומה שחוו. בין השנים 1941-1945, מהנקודה הזו ממש, שוגרו מאות אלפי יהודים את דרכם אל המוות. שימו לב לעדויות המצמררות - מספרי המשלוחים שחרוטים על המסילה, יחד עם התאריכים והיעדים המדויקים של כל משלוח. היהודים נסעו מכאן היישר אל מחנה ההשמדה אושוויץ ומחנה הריכוז טרזין.
בסה"כ עד תום המלחמה נשלחו מכאן למעלה מ-50,000 יהודים אל מותם. היום מהווה הרציף הזה אנדרטת זיכרון לזוועות שהתרחשו כאן. על הקיר חקוקות דמויות ההולכות ונעלמות, ממש כמו היהודים שנשלחו אל המוות.
מבט מקרוב על הרציף:
https://www.youtube.com/watch?v=SJocWInoIw0
בית הכנסת החדש של ברלין
#על בית הכנסת ששוחזר לאחר שנשרף בליל הבדולח
כבר במאה ה-19 היה בית הכנסת של ברלין לאחד המבנים המזהירים. את כיפתו המוזהבת והגדולה, שגובהה 50.21 מטרים, תראו מכל רחבי העיר. משני צידיה של הכיפה, אגב, תראו עוד שתי כיפות קטנות יותר המזכירות מסגדים מוסלמיים. הוא נבנה בין השנים 1866-1859 ושימש בהתחלה כמקום התפילה הגדול והיפה ביותר בגרמניה כולה.
במהלך ליל הבדולח, בין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938 ניסו הנאצים להעלות אותו באש. אחד מהשוטרים שעמדו בשכונה הצליחו למנוע את השריפה בטענה כי הבניין מיועד לשימור. עם זאת, גורלו של המבנה רדף אותו. בשנת 1943 בית הכנסת נהרס בגלל הפצצות של בעלות הברית. בנייתו החלה מחדש רק כמה עשרות שנים מאוחר יותר, בשנת 1988.
היום בית הכנסת לא פעיל, אך תוכלו למצוא למצוא בו את הצנטרוּם יודאיקוּם (Centrum Judaicum), שהוא מרכז תרבות יהודי. עוד במוזיאון תערוכה קבועה המציגה את חיי היהודים בעיר, תצוגות מתחלפות המלמדות על ההיסטוריה היהודית ועל אמנות בת זמננו וגם ארכיון היסטורי. באולם המרכזי של בית הכנסת תוכלו לראות 3,200 מושבים בעבור המתפללים שנהגו להגיע לכאן בעבר.
#אדריכלות בית הכנסת
באפריל 1857 נערכה בעיר ברלין תחרות אדריכלית לתכנון בית הכנסת החדש. בראש התחרות עמד האדריכל אדוארד קנובלאוך, אך כיוון שהנ"ל לא הצליח לבחור אף תוכנית, הוא תכנן בעצמו את המבנה. בשנת 1859, עת נפל למשכב, עבר תכנון המבנה והפיקוח על בנייתו לפרידריך אוגוסט שטילר, חברו של קנובלאוך. הבנייה הושלמה בשנת 1861, אך סיום הבניה של החלק הפנימי התעכב והסתיים רק בשנת 1866. עלות כל הבניה הסתכמה בכ-750,000 טאלר.
עיצובו של בית הכנסת הוא מחווה לאדריכלות מחצי האי האיברי. על חזית המבנה תראו אבנים צבעוניות וטרה קוטה וגם את הכיתוב: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי-צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיהו כ"ו, ב). רוחב החזית 29 מטרים ואורכו הכולל של בית הכנסת 97 מטר. בניין זה, אגב, היה אחד מהראשונים שנבנו בברלין בעידן המודרני באמצעות שיטות בנייה מודרניות.
#ריב העוגב
פרנסי הקהילה של ברלין רצו להתקין בבית הכנסת החדש עוגב, כלי נגינה שהיה מזוהה מאד עם הכנסייה. הפוסקים אסרו על הכנסת הכלי, מטעמים של "הליכה בחוקות הגויים". כדי לנסות לפתור את המחלוקת, הוועד הזמין את חוות דעתם של רבנים ידועים בגרמניה וגם כאן התחלקו הדעות לשניים:
האורתודוקסים לא אפשרו כל סוג של שימוש בעוגב בבית הכנסת, לא בשבת ולא בימי חול.
הרפורמי אברהם גייגר, לעומתם, די לעג לסיטואציה. בשנת 1862 נקבע כי נגינת עוגב בשבת על ידי גוי אינה פוגעת או סותרת את ההלכה.
#טיפים
לאחרונה דווח שבית הכנסת סגור זמנית. אם בדעתכם להיכנס אליו, נסו לברר קודם אם הוא חזר ונפתח.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/2TxFImu-Id0
כבר במאה ה-19 היה בית הכנסת של ברלין לאחד המבנים המזהירים. את כיפתו המוזהבת והגדולה, שגובהה 50.21 מטרים, תראו מכל רחבי העיר. משני צידיה של הכיפה, אגב, תראו עוד שתי כיפות קטנות יותר המזכירות מסגדים מוסלמיים. הוא נבנה בין השנים 1866-1859 ושימש בהתחלה כמקום התפילה הגדול והיפה ביותר בגרמניה כולה.
במהלך ליל הבדולח, בין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938 ניסו הנאצים להעלות אותו באש. אחד מהשוטרים שעמדו בשכונה הצליחו למנוע את השריפה בטענה כי הבניין מיועד לשימור. עם זאת, גורלו של המבנה רדף אותו. בשנת 1943 בית הכנסת נהרס בגלל הפצצות של בעלות הברית. בנייתו החלה מחדש רק כמה עשרות שנים מאוחר יותר, בשנת 1988.
היום בית הכנסת לא פעיל, אך תוכלו למצוא למצוא בו את הצנטרוּם יודאיקוּם (Centrum Judaicum), שהוא מרכז תרבות יהודי. עוד במוזיאון תערוכה קבועה המציגה את חיי היהודים בעיר, תצוגות מתחלפות המלמדות על ההיסטוריה היהודית ועל אמנות בת זמננו וגם ארכיון היסטורי. באולם המרכזי של בית הכנסת תוכלו לראות 3,200 מושבים בעבור המתפללים שנהגו להגיע לכאן בעבר.
#אדריכלות בית הכנסת
באפריל 1857 נערכה בעיר ברלין תחרות אדריכלית לתכנון בית הכנסת החדש. בראש התחרות עמד האדריכל אדוארד קנובלאוך, אך כיוון שהנ"ל לא הצליח לבחור אף תוכנית, הוא תכנן בעצמו את המבנה. בשנת 1859, עת נפל למשכב, עבר תכנון המבנה והפיקוח על בנייתו לפרידריך אוגוסט שטילר, חברו של קנובלאוך. הבנייה הושלמה בשנת 1861, אך סיום הבניה של החלק הפנימי התעכב והסתיים רק בשנת 1866. עלות כל הבניה הסתכמה בכ-750,000 טאלר.
עיצובו של בית הכנסת הוא מחווה לאדריכלות מחצי האי האיברי. על חזית המבנה תראו אבנים צבעוניות וטרה קוטה וגם את הכיתוב: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי-צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיהו כ"ו, ב). רוחב החזית 29 מטרים ואורכו הכולל של בית הכנסת 97 מטר. בניין זה, אגב, היה אחד מהראשונים שנבנו בברלין בעידן המודרני באמצעות שיטות בנייה מודרניות.
#ריב העוגב
פרנסי הקהילה של ברלין רצו להתקין בבית הכנסת החדש עוגב, כלי נגינה שהיה מזוהה מאד עם הכנסייה. הפוסקים אסרו על הכנסת הכלי, מטעמים של "הליכה בחוקות הגויים". כדי לנסות לפתור את המחלוקת, הוועד הזמין את חוות דעתם של רבנים ידועים בגרמניה וגם כאן התחלקו הדעות לשניים:
האורתודוקסים לא אפשרו כל סוג של שימוש בעוגב בבית הכנסת, לא בשבת ולא בימי חול.
הרפורמי אברהם גייגר, לעומתם, די לעג לסיטואציה. בשנת 1862 נקבע כי נגינת עוגב בשבת על ידי גוי אינה פוגעת או סותרת את ההלכה.
#טיפים
לאחרונה דווח שבית הכנסת סגור זמנית. אם בדעתכם להיכנס אליו, נסו לברר קודם אם הוא חזר ונפתח.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/2TxFImu-Id0
המוזיאון היהודי ובית הכנסת ברודוס
#על המוזיאון היהודי של רודוס
מטרתו של המוזיאון היהודי ברודוס (The Acropolis of Rhodes) היא לשמר ולהציג את המורשת, התרבות וההיסטוריה של הקהילה היהודית בעיר רודוס, קהילה ששגשגה כאן עד למלחמת העולם השנייה.
המוזיאון נמצא בבית הכנסת "קהל שלום", שבסמטת סִימִיוּ (Symiou), ברובע היהודי של העיר. זהו בית הכנסת הפעיל היחידי באי והוא הוקם בשנת 1577. בבית הכנסת שכאן מתקיימות עדיין תפילות, בעיקר בחגים היהודיים המרכזיים.
כיום חיים עדיין ברודוס עשרות בודדות של יהודים ולכן בעונת התיירות בית הכנסת הזה פועל כמרכז מבקרים וכמוזיאון קטן לתולדות הקהילה היהודית המקומית.
המוזיאון הוקם כאן בשנת 1997, על ידי יהודי מקומי בשם אהרון חסון. מאז הוא מהווה מוקד עניין ליהודים וישראלים בעיקר, המבקרים באי.
את ההיסטוריה והמורשת של יהודי רודוס מתעד המוזיאון הקטן באמצעות מוצגים מגוונים ואביזרים יהודיים אותנטיים, מתקופות שונות בהיסטוריה של הקהילה היהודית העתיקה, שחייתה כאן עד השואה. לצד תשמישי קדושה, כמו טליתות, תפילין וכיפות ופריטי לבוש יהודיים שונים, ניתן לצפות כאן בתצלומים, ציורים ומסמכים, המתעדים את חיי היומיום של אנשי הקהילה.
כל העת עוסקת כאן הקרן להיסטוריה יהודית של רודוס ברכש וקליטה של פריטים חדשים, המאפשרים להעשיר את אוסף המוצגים שבמוזיאון.
בחנות המתנות הקטנה של המוזיאון תמצאו ספרים על יהדות יוון ודיסקים בשפת הלאדינו, בה דיברו מרבית אנשי הקהילה, רובם ממגורשי ספרד.
#אדריכלות בית הכנסת
כמו בתי כנסת אחרים, באירופה של ימי הביניים, גם כאן קשה לזהות מבחוץ שהמבנה הדו-קומתי שלפניכם הוא בית כנסת פעיל ותוסס. בעבר גם לא הופיעו על קיר הבניין שלטי בית כנסת, כתובות או עיטורים יהודיים.
כך, תוך שמירה על פרופיל נמוך, ללא מגיני דוד או סממנים יהודיים מבחוץ, נישא בניין התפילה מעל לסמטה הצדדית ולא משך תשומת לב. היהודים בימי הביניים נהגו להתמקם במבנים "רגילים" שכאלה, עם חזיתות שלא מסגירות את תפקיד הבניין, כדי שלא לבלוט ולא לעורר את זעם השלטון והשכנים, שהיו בני דתות שליטות ושהיהודים היו נתונים במידה רבה לחסדיהם וחששו מהם.
לפיכך, כדי שלא למשוך תשומת לב, אטומה חזית בית הכנסת במפלס הרחוב. רק בקומה העליונה יש שורת חלונות, המאירים את אולם התפילה. גם הכניסה והיציאה של בית הכנסת הם מחצר פנימית קטנה, ששמרה אז על ביטחון היהודים המתפללים, במיוחד בתקופות קשות של מתח דתי.
את הקישוטים וההשקעה העיצובית השאירו אז היהודים לתוך בית הכנסת. בחלל התפילה תראו 3 קשתות, אחת מרכזית וגדולה ושתי קשתות קטנות מהצדדים. אלו בנויות על שני עמודים הבנויים מאבן כורכר. בניגוד לקירות בית הכנסת המטויחים בלבן, העמודים הללו חשופים ומאפשרים להכיר את אבן הכורכר. שמה של אבן הכורכר מגיע מהמילה הערבית כֻּרְכַּאר. זהו סלע מִשְקָע, שנוצר מהתאבנות בת מיליוני שנים, של חול ים ועצמות של בעלי חיים ימיים.
הכורכר היה חומר הבנייה שבו נבנו מרבית מבני העיר העתיקה ושרק במאות האחרונות הוחלף בבטון. מבנים רבים ברחבי המזרח התיכון נבנו מכורכר בעת העתיקה.
#מה לראות כאן?
שימו לב לדלת שבמרכז הקיר המזרחי של בית הכנסת. דלת זו מקשרת אל חצר אחורית שבה נהגו לקיים אז אירועים. משני צידיה של הדלת ראו את ארון הקודש שפוצל לשני ארונות. 3 מדרגות מובילות לכל ארון, שיטה שרווחה בבתי כנסת כאלו בימי הביניים והדגישה למתפללים את ארון הקודש. זה היה מעין פרדוקס שבו דווקא חלוקת ארון הקודש הבליטה וכיבדה אותו, בעיני המתפללים.
הרימו ראש אל קומת הגלריה שבחלל התפילה. זוהי תוספת מאוחרת לבית הכנסת, שנוספה בשנת 1930. היא נבנתה בשביל עזרת הנשים, שעד אז הייתה בחדר נפרד לגמרי מחלל התפילה העיקרי, ששימש את המתפללים הגברים. מנגד, במשך שנים רבות היה המנהג כאן להתפלל יחד, נשים וגברים.
שימו לב גם לסמלים היהודיים שעל הקירות כאן, כמו המנורה, הכתר, כינור דוד ולוחות הברית. בשל האיסור היהודי על ציורים בבית הכנסת, של דמויות אנושיות, בעלי חיים או תיאורים מסיפורי התנ"ך, שולבו כאן בעיקר הסמלים הללו ועיטורים מעולם הצמחים.
עיטורי הקיר הללו נעשו בטכניקה של טיח מכויר, שנקראת "סְטוּקוֹ" (Stucco). טכניקה זו נפוצה באדריכלות המוסלמית של ימי הביניים. היהודים, שחולקים עם האיסלאם את האיסור על ציור דמויות בבתי התפילה, אימצו את הטכניקה הזו, עוד לפני גירוש ספרד. בבתי הכנסת הספרדיים הם הרבו להשתמש בטכניקת ה"סְטוּקוֹ". גם בהמשך, לאחר הגירוש, היא מופיעה לא פעם בבתי הכנסת שבנו במקומות שבהם התיישבו.
את בית הקברות היהודי העתיק של העיר, שגילו 400 שנה, תוכלו לראות בעיר עצמה, מאחורי העיר העתיקה.
#טיפים
בחודשים נובמבר עד מרץ המוזיאון סגור ונפתח למבקרים רק בתיאום מראש, עם משרד הקהילה היהודית של רודוס.
נסו להגיע לבית הכנסת בימי שישי ובמיוחד בחגים ולהשלים מניין. מבין יהודי רודוס, נותרו כיום 2-3 משפחות בודדות.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/sQZhyns4UE4
מטרתו של המוזיאון היהודי ברודוס (The Acropolis of Rhodes) היא לשמר ולהציג את המורשת, התרבות וההיסטוריה של הקהילה היהודית בעיר רודוס, קהילה ששגשגה כאן עד למלחמת העולם השנייה.
המוזיאון נמצא בבית הכנסת "קהל שלום", שבסמטת סִימִיוּ (Symiou), ברובע היהודי של העיר. זהו בית הכנסת הפעיל היחידי באי והוא הוקם בשנת 1577. בבית הכנסת שכאן מתקיימות עדיין תפילות, בעיקר בחגים היהודיים המרכזיים.
כיום חיים עדיין ברודוס עשרות בודדות של יהודים ולכן בעונת התיירות בית הכנסת הזה פועל כמרכז מבקרים וכמוזיאון קטן לתולדות הקהילה היהודית המקומית.
המוזיאון הוקם כאן בשנת 1997, על ידי יהודי מקומי בשם אהרון חסון. מאז הוא מהווה מוקד עניין ליהודים וישראלים בעיקר, המבקרים באי.
את ההיסטוריה והמורשת של יהודי רודוס מתעד המוזיאון הקטן באמצעות מוצגים מגוונים ואביזרים יהודיים אותנטיים, מתקופות שונות בהיסטוריה של הקהילה היהודית העתיקה, שחייתה כאן עד השואה. לצד תשמישי קדושה, כמו טליתות, תפילין וכיפות ופריטי לבוש יהודיים שונים, ניתן לצפות כאן בתצלומים, ציורים ומסמכים, המתעדים את חיי היומיום של אנשי הקהילה.
כל העת עוסקת כאן הקרן להיסטוריה יהודית של רודוס ברכש וקליטה של פריטים חדשים, המאפשרים להעשיר את אוסף המוצגים שבמוזיאון.
בחנות המתנות הקטנה של המוזיאון תמצאו ספרים על יהדות יוון ודיסקים בשפת הלאדינו, בה דיברו מרבית אנשי הקהילה, רובם ממגורשי ספרד.
#אדריכלות בית הכנסת
כמו בתי כנסת אחרים, באירופה של ימי הביניים, גם כאן קשה לזהות מבחוץ שהמבנה הדו-קומתי שלפניכם הוא בית כנסת פעיל ותוסס. בעבר גם לא הופיעו על קיר הבניין שלטי בית כנסת, כתובות או עיטורים יהודיים.
כך, תוך שמירה על פרופיל נמוך, ללא מגיני דוד או סממנים יהודיים מבחוץ, נישא בניין התפילה מעל לסמטה הצדדית ולא משך תשומת לב. היהודים בימי הביניים נהגו להתמקם במבנים "רגילים" שכאלה, עם חזיתות שלא מסגירות את תפקיד הבניין, כדי שלא לבלוט ולא לעורר את זעם השלטון והשכנים, שהיו בני דתות שליטות ושהיהודים היו נתונים במידה רבה לחסדיהם וחששו מהם.
לפיכך, כדי שלא למשוך תשומת לב, אטומה חזית בית הכנסת במפלס הרחוב. רק בקומה העליונה יש שורת חלונות, המאירים את אולם התפילה. גם הכניסה והיציאה של בית הכנסת הם מחצר פנימית קטנה, ששמרה אז על ביטחון היהודים המתפללים, במיוחד בתקופות קשות של מתח דתי.
את הקישוטים וההשקעה העיצובית השאירו אז היהודים לתוך בית הכנסת. בחלל התפילה תראו 3 קשתות, אחת מרכזית וגדולה ושתי קשתות קטנות מהצדדים. אלו בנויות על שני עמודים הבנויים מאבן כורכר. בניגוד לקירות בית הכנסת המטויחים בלבן, העמודים הללו חשופים ומאפשרים להכיר את אבן הכורכר. שמה של אבן הכורכר מגיע מהמילה הערבית כֻּרְכַּאר. זהו סלע מִשְקָע, שנוצר מהתאבנות בת מיליוני שנים, של חול ים ועצמות של בעלי חיים ימיים.
הכורכר היה חומר הבנייה שבו נבנו מרבית מבני העיר העתיקה ושרק במאות האחרונות הוחלף בבטון. מבנים רבים ברחבי המזרח התיכון נבנו מכורכר בעת העתיקה.
#מה לראות כאן?
שימו לב לדלת שבמרכז הקיר המזרחי של בית הכנסת. דלת זו מקשרת אל חצר אחורית שבה נהגו לקיים אז אירועים. משני צידיה של הדלת ראו את ארון הקודש שפוצל לשני ארונות. 3 מדרגות מובילות לכל ארון, שיטה שרווחה בבתי כנסת כאלו בימי הביניים והדגישה למתפללים את ארון הקודש. זה היה מעין פרדוקס שבו דווקא חלוקת ארון הקודש הבליטה וכיבדה אותו, בעיני המתפללים.
הרימו ראש אל קומת הגלריה שבחלל התפילה. זוהי תוספת מאוחרת לבית הכנסת, שנוספה בשנת 1930. היא נבנתה בשביל עזרת הנשים, שעד אז הייתה בחדר נפרד לגמרי מחלל התפילה העיקרי, ששימש את המתפללים הגברים. מנגד, במשך שנים רבות היה המנהג כאן להתפלל יחד, נשים וגברים.
שימו לב גם לסמלים היהודיים שעל הקירות כאן, כמו המנורה, הכתר, כינור דוד ולוחות הברית. בשל האיסור היהודי על ציורים בבית הכנסת, של דמויות אנושיות, בעלי חיים או תיאורים מסיפורי התנ"ך, שולבו כאן בעיקר הסמלים הללו ועיטורים מעולם הצמחים.
עיטורי הקיר הללו נעשו בטכניקה של טיח מכויר, שנקראת "סְטוּקוֹ" (Stucco). טכניקה זו נפוצה באדריכלות המוסלמית של ימי הביניים. היהודים, שחולקים עם האיסלאם את האיסור על ציור דמויות בבתי התפילה, אימצו את הטכניקה הזו, עוד לפני גירוש ספרד. בבתי הכנסת הספרדיים הם הרבו להשתמש בטכניקת ה"סְטוּקוֹ". גם בהמשך, לאחר הגירוש, היא מופיעה לא פעם בבתי הכנסת שבנו במקומות שבהם התיישבו.
את בית הקברות היהודי העתיק של העיר, שגילו 400 שנה, תוכלו לראות בעיר עצמה, מאחורי העיר העתיקה.
#טיפים
בחודשים נובמבר עד מרץ המוזיאון סגור ונפתח למבקרים רק בתיאום מראש, עם משרד הקהילה היהודית של רודוס.
נסו להגיע לבית הכנסת בימי שישי ובמיוחד בחגים ולהשלים מניין. מבין יהודי רודוס, נותרו כיום 2-3 משפחות בודדות.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/sQZhyns4UE4
בית הכנסת של וֶריה
#על בית הכנסת היחידי ששרד בסלוניקי
בית הכנסת העתיק שבעיירה וֶריה (Old Synagogue of Veroia) נבנה במאה ה-16. נחשב לאחד מבתי הכנסת העתיקים באירופה שעדיין קיים והוקם על ידי קהילה יהודית, שהייתה מהעתיקות באירופה ומנתה בתקופת השואה כ-800 איש.
לבית הכנסת הזה יש סיפור מצמרר. בערב חג הפסח של שנת 1943, תוך כדי מלחמת העולם השנייה, לכדו הגרמנים בבית הכנסת את יהודי העיירה. אלה ממש אותם ימים שבהם מתחולל מרד גטו ורשה ומכאן נשלחים היהודים, היישר אל מותם במחנה הריכוז אושוויץ. חלק מבני הקהילה מחליטים שלא לתת לנאצים לקחת אותם מביתה והם העדיפו לקפוץ מחלון בית הכנסת היישר אל מותם, במימי הנהר השוצפים.
ייתכן שיספרו לכם על בית כנסת מוזנח ברובע היהודי, שיהיה קשה למצוא אותו ושאיש אינו מטפל בו. אבל בית הכנסת העתיק שבמקום חי, קיים ונקי. מי שאחראית לכך היא גברת מקומית בשם אווי (Evi). היא גרה לא רחוק ממנו ובהיעדר יהודים בעיירה, היא לקחה על עצמה לשמר את בית הכנסת. היא גם גובה סכום של 3 יורו עבור הכניסה וההדרכה שהיא תיתן לכם.
ואכן, בית הכנסת יפה להפליא, מטופח ושמור היטב. יש לו קירות כחולים ומרהיבים, תקרת העץ מושקעת ועשוייה ביד אמן והרצפה דמויית פסיפס, עם מרצפות בדוגמה נהדרת.
העיירה וריה עצמה נמצאת בצפון יוון, לא הרחק מסלוניקי, כ-80 קילומטרים מערבית לעיר. בין המאות ה-11 וה-14 וריה הייתה אחד המרכזים הביזנטיים החשובים במקדוניה. האמונה הנוצרית היא שלכאן הגיע סיינט פול ולמעשה זו הייתה הנקודה הראשונה שלו באירופה ומכאן החל להטיף לנצרות ביבשת הזו. על קיר הכנסייה במרכז העיירה יש פסיפס קיר נפלא שמראה אותו באירוע ההיסטורי הזה.
בכל מקרה, וריה הושפעה מאד מהתרבות באיסטנבול והמסורת הזו נשמרה עד תחילת המאה ה-20, זמן ירידתה של האימפריה העות'מנית
בעבר התקיימה בעיירה קהילה יהודית ענפה. חוץ מבית הכנסת, אחת העדויות הסוריאליסטיות לקיומה, הן אבני מצבות עתיקות וכתובות בעברית, שהוצאו בעבר מבית הקברות היהודי הישן. מכל המקומות האפשריים, הן נשמרו על ידי אנשי העיירה דווקא בתחום שמסביב למגרש הכדורגל של הילדים באחת משכונות העיר. מוזר אבל גם מיוחד, כי אם כבר הוצאו המצבות ממקומן על ידי זדים, כרגע הן במקום בו יש חיים ופעילות שוקקת ולא נשכחו ונזנחו.
#טיפים
אם אתם בסביבה, רוצים לכבד את בני הקהילה שנכחדה כאן ואוהבים לבקר בבתי כנסת מיוחדים, הביקור כאן מומלץ מאוד.
לא ניתן להגיע עם הרכב עד לבית הכנסת. מצאו באמצעות הניווט את החנייה הקרובה האפשרית והמשיכו אליו ברגל.
רבים מהבתים בעיר העתיקה משמשים כיום כבתי קפה, מסעדות וברים. תוכלו לאכול בהם אוכל טוב.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/Q2HJUGqPSHE?t=151
בית הכנסת העתיק שבעיירה וֶריה (Old Synagogue of Veroia) נבנה במאה ה-16. נחשב לאחד מבתי הכנסת העתיקים באירופה שעדיין קיים והוקם על ידי קהילה יהודית, שהייתה מהעתיקות באירופה ומנתה בתקופת השואה כ-800 איש.
לבית הכנסת הזה יש סיפור מצמרר. בערב חג הפסח של שנת 1943, תוך כדי מלחמת העולם השנייה, לכדו הגרמנים בבית הכנסת את יהודי העיירה. אלה ממש אותם ימים שבהם מתחולל מרד גטו ורשה ומכאן נשלחים היהודים, היישר אל מותם במחנה הריכוז אושוויץ. חלק מבני הקהילה מחליטים שלא לתת לנאצים לקחת אותם מביתה והם העדיפו לקפוץ מחלון בית הכנסת היישר אל מותם, במימי הנהר השוצפים.
ייתכן שיספרו לכם על בית כנסת מוזנח ברובע היהודי, שיהיה קשה למצוא אותו ושאיש אינו מטפל בו. אבל בית הכנסת העתיק שבמקום חי, קיים ונקי. מי שאחראית לכך היא גברת מקומית בשם אווי (Evi). היא גרה לא רחוק ממנו ובהיעדר יהודים בעיירה, היא לקחה על עצמה לשמר את בית הכנסת. היא גם גובה סכום של 3 יורו עבור הכניסה וההדרכה שהיא תיתן לכם.
ואכן, בית הכנסת יפה להפליא, מטופח ושמור היטב. יש לו קירות כחולים ומרהיבים, תקרת העץ מושקעת ועשוייה ביד אמן והרצפה דמויית פסיפס, עם מרצפות בדוגמה נהדרת.
העיירה וריה עצמה נמצאת בצפון יוון, לא הרחק מסלוניקי, כ-80 קילומטרים מערבית לעיר. בין המאות ה-11 וה-14 וריה הייתה אחד המרכזים הביזנטיים החשובים במקדוניה. האמונה הנוצרית היא שלכאן הגיע סיינט פול ולמעשה זו הייתה הנקודה הראשונה שלו באירופה ומכאן החל להטיף לנצרות ביבשת הזו. על קיר הכנסייה במרכז העיירה יש פסיפס קיר נפלא שמראה אותו באירוע ההיסטורי הזה.
בכל מקרה, וריה הושפעה מאד מהתרבות באיסטנבול והמסורת הזו נשמרה עד תחילת המאה ה-20, זמן ירידתה של האימפריה העות'מנית
בעבר התקיימה בעיירה קהילה יהודית ענפה. חוץ מבית הכנסת, אחת העדויות הסוריאליסטיות לקיומה, הן אבני מצבות עתיקות וכתובות בעברית, שהוצאו בעבר מבית הקברות היהודי הישן. מכל המקומות האפשריים, הן נשמרו על ידי אנשי העיירה דווקא בתחום שמסביב למגרש הכדורגל של הילדים באחת משכונות העיר. מוזר אבל גם מיוחד, כי אם כבר הוצאו המצבות ממקומן על ידי זדים, כרגע הן במקום בו יש חיים ופעילות שוקקת ולא נשכחו ונזנחו.
#טיפים
אם אתם בסביבה, רוצים לכבד את בני הקהילה שנכחדה כאן ואוהבים לבקר בבתי כנסת מיוחדים, הביקור כאן מומלץ מאוד.
לא ניתן להגיע עם הרכב עד לבית הכנסת. מצאו באמצעות הניווט את החנייה הקרובה האפשרית והמשיכו אליו ברגל.
רבים מהבתים בעיר העתיקה משמשים כיום כבתי קפה, מסעדות וברים. תוכלו לאכול בהם אוכל טוב.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/Q2HJUGqPSHE?t=151
כיכר שלושת הצלבים
#על הכיכר המפורסמת מהספר הנודע
"כיכר שלושת הצלבים" (Three Crosses Square) היא מהכיכרות המרכזיות של ורשה. זוהי כיכר יפה, שמעבר למרכזיות, היא חשובה לנוסעים דרומה, אל הארמון או לפארק ווז'נסקי ולכיכר החוקה.
הכיכר, הממוקמת לאורך "הדרך המלכותית", דרך עתיקה שמקשרת בין ארמון העיר ובין העיר העתיקה, זכתה לשם "כיכר שלושת הצלבים", על שם 3 צלבים שמצויים בה. אחד מהם הוא הצלב שבראש הכנסייה שבמרכז הכיכר ושניים נוספים ניצבים בקצה השני של הכיכר.
במלחמת העולם השנייה הכיכר הייתה מקום מרכזי וסואן בעיר ורשה. בכיכר ישב אז המטה הגרמני, מה שהביא אליה במהלך המלחמה ילדים יהודיים. הם חמקו מהגטו והסתוו כפולנים קטנים. דווקא כאן הם מצאו את פרנסתם במכירת סיגריות וגפרורים. את סיפורה של אותה קבוצת ילדים כתב יוסף ז'מיאן בספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים". ב-1944, לקראת סוף המלחמה, נהרסה הכנסייה לחלוטין, לאחר שמטוסי הצבא הגרמני הנחיתו עליה פצצות.
#הסיפור על "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים"
הספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" הוא מהספרים המפורסמים מתקופת השואה. סיפור הילדים מהכיכר הוא מאד מעניין ואמיתי לגמרי. ליד הכיכר ניצבה בתקופת המלחמה מפקדת ה-SS וממש מולה עמדו ילדים וילדות יהודיים, שהתחזו לילדים פולנים עניים ואף מכרו סיגריות לנאצים.
הילדים מוכרי הסיגריות נהגו לקום עם שחר ולהגיע אל סוחרי הסיגריות כדי להשלים את הסיגריות שברשותם. משם הם הלכו אל הכיכר ולאורך כל היום הם מכרו את הסיגריות לעוברים ושבים.
בערבים נהגו ללכת ולהתרחץ בבתי המרחץ הציבוריים. בכדי שלא יתגלה שהם נימולים, נהגו הילדים לשחד את השומרים, כדי שלא יכניסו עניים אחרים בזמן הרחצה שלהם.
הילדים נהגו ללכת לאחר הרחצה, לביתה של גברת זקנה שהם כינו "סבתא". אצלה הם היו חופשיים לפרוק את חוויות היום ונהגו להשוות את כמות הסיגריות שמכרו. כי מעבר למכירה לקונים, פעולה לא פשוטה באותם זמנים קשים, ניהלו הילדים ביניהם תחרות סמויה, על מכירה וכסף. בכל יום הם השוו ביניהם את "התוצאות" והזוכה היומי זכה בהרבה כבוד מחבריו והוכתר כזוכה בתחרות.
מבט מקרוב על הכיכר:
https://youtu.be/zkyyf1iCPdc
"כיכר שלושת הצלבים" (Three Crosses Square) היא מהכיכרות המרכזיות של ורשה. זוהי כיכר יפה, שמעבר למרכזיות, היא חשובה לנוסעים דרומה, אל הארמון או לפארק ווז'נסקי ולכיכר החוקה.
הכיכר, הממוקמת לאורך "הדרך המלכותית", דרך עתיקה שמקשרת בין ארמון העיר ובין העיר העתיקה, זכתה לשם "כיכר שלושת הצלבים", על שם 3 צלבים שמצויים בה. אחד מהם הוא הצלב שבראש הכנסייה שבמרכז הכיכר ושניים נוספים ניצבים בקצה השני של הכיכר.
במלחמת העולם השנייה הכיכר הייתה מקום מרכזי וסואן בעיר ורשה. בכיכר ישב אז המטה הגרמני, מה שהביא אליה במהלך המלחמה ילדים יהודיים. הם חמקו מהגטו והסתוו כפולנים קטנים. דווקא כאן הם מצאו את פרנסתם במכירת סיגריות וגפרורים. את סיפורה של אותה קבוצת ילדים כתב יוסף ז'מיאן בספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים". ב-1944, לקראת סוף המלחמה, נהרסה הכנסייה לחלוטין, לאחר שמטוסי הצבא הגרמני הנחיתו עליה פצצות.
#הסיפור על "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים"
הספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" הוא מהספרים המפורסמים מתקופת השואה. סיפור הילדים מהכיכר הוא מאד מעניין ואמיתי לגמרי. ליד הכיכר ניצבה בתקופת המלחמה מפקדת ה-SS וממש מולה עמדו ילדים וילדות יהודיים, שהתחזו לילדים פולנים עניים ואף מכרו סיגריות לנאצים.
הילדים מוכרי הסיגריות נהגו לקום עם שחר ולהגיע אל סוחרי הסיגריות כדי להשלים את הסיגריות שברשותם. משם הם הלכו אל הכיכר ולאורך כל היום הם מכרו את הסיגריות לעוברים ושבים.
בערבים נהגו ללכת ולהתרחץ בבתי המרחץ הציבוריים. בכדי שלא יתגלה שהם נימולים, נהגו הילדים לשחד את השומרים, כדי שלא יכניסו עניים אחרים בזמן הרחצה שלהם.
הילדים נהגו ללכת לאחר הרחצה, לביתה של גברת זקנה שהם כינו "סבתא". אצלה הם היו חופשיים לפרוק את חוויות היום ונהגו להשוות את כמות הסיגריות שמכרו. כי מעבר למכירה לקונים, פעולה לא פשוטה באותם זמנים קשים, ניהלו הילדים ביניהם תחרות סמויה, על מכירה וכסף. בכל יום הם השוו ביניהם את "התוצאות" והזוכה היומי זכה בהרבה כבוד מחבריו והוכתר כזוכה בתחרות.
מבט מקרוב על הכיכר:
https://youtu.be/zkyyf1iCPdc
וילה וָאנְזֶה
#על הבית שבו תיאמו את רצח העם היהודי
הגעתם לווילה וָאנְזֶה, בגרמנית "האוס דר ואנזה קונפרנץ" (Haus der wannsee-konferenz), בעברית "בית ועידת ואנזה".
זהו הבית שבו התכנסו נציגי הממשל הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה והחליטו על יישום "הפתרון הסופי", התוכנית להשמדת יהודי אירופה.
זה היה במקביל למלחמת העולם השנייה. במקביל לניהול מלחמת העולם, הקדיש המשטר הנאצי, מלא השנאה והגזענות, מאמצים וכספים רבים להשמדת העם היהודי. רצח היהודים התנהל עד אז בקצב שלא סיפק את הפיהרר ואת מנהיגי הנאצים. הם רצו יותר מהר, יותר גדול ויעיל. הם רצו תיעוש של ההרג ויעילות גרמנית בחיסול עם ישראל.
זה היה ב-20 בינואר 1942 כשעל גדות אגם קסום, בנוף פסטורלי ושליו, התכנסו בווילה ואנזה 15 בכירים נאציים, בכדי לתאם ולייעל את תוכנית השילוחים והרצח של יהודי אירופה, התכנית שנולדה שנה קודם לכן וקיבלה את השם הציני "הפיתרון הסופי".
הניגוד הבלתי נתפס בין הוועידה המפלצתית וההחלטות השטניות שהתקבלו בה באותו יום, ובין השלווה הרוגעת ונוף האגם הקסום הנשקף מהחלון, הוא קשה ובלתי נתפס.
#על תולדות הבית
הווילה הזו נמצאת בפרבר של ברלין, שבשנות ה-20 התגוררו בו רבים מעשירי ברלין, כולל יהודים רבים. בין תושבי השכונה היו לא מעט אמנים, שחקנים ונובורישים, מתעשרים חדשים שהרוויחו כסף רב בתעשיות שהתפתחו בראשית המאה. בתי השכונה הענקיים נבנו אז כטירות מוקפות גנים, שמהן נשקף נוף האגם הכחול שמסביב.
עוד בשנות ה-20 הייתה וילה ואנזה שייכת לתעשיין גרמני אנטישמי, שהיה תומך נלהב של היטלר. עוד ב-1923 הוא נידב אותה לצורך התכנון של הפּוּטש המפורסם שתכנן היטלר להחלפת המשטר בבאווריה. הפוטש נכשל והיטלר נכנס לכלא, אבל המדהים הוא שמהכלא הוא יצא דמות מפורסמת, ככותב הספר המצליח "מיין קמפף", ספר אנטישמי ומלא רשע וגזענות אידאולוגית איומה.
בסוף שנות ה-30 נקלע אותו תעשיין לחובות והושלך לכלא. הנאצים כבר היו בשלטון והוא, שנזקק לכסף במהירות, מכר את הווילה שלו למשרד לביטחון הרייך, שבראשו עמד אז ידידו הנאצי ריינהארד היידריך.
לאחר המלחמה ובניגוד לברלין ההרוסה, השתמר הבית כמו שהוא. הווילה נותרה סגורה והלחץ להפוך אותה לאתר הנצחה לא נענה. העובדה שחלק ממשתתפי הוועידה נותרו חיים, הביאה ככל הנראה לכך ששלטונות גרמניה נמנעו להזכיר לציבור את מעשיהם.
רק ב-1988 נפתח החדר שבו נערכה הישיבה הנוראה למבקרים. עם השנים נוספו לבית גם מרכז מידע חינוכי, תערוכה וספרייה בנושאי השואה והפתרון הסופי. בפארק הירוק שלידו הוקם אתר זיכרון לקורבנות אותה ישיבה נוראה.
#על הוועידה הנוראה שהתקיימה בווילה ואנזה
ב-20 בינואר 1942 התכנסו על פי הזמנתו של היידריך, נציגים בכירים מה-אס אס, מהמפלגה הנאצית, וממשרדי הממשלה הרלוונטיים, כדי לדון בייעול של מה שזכה לכותרת "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית". ההחלטה על ביצוע הפתרון הסופי התקבלה כבר ב-1941 והדיון נועד לתאם את הביצוע. המשתתפים היו בכירים בדרג הביצועי והמנהלי.
שתי מטרותיו של היידריך בוועידה שכינס כאן היו גם לקבל הכרה רשמית במעמדו כאחראי הראשי לגירוש יהודי אירופה, שלמעשה ברור שמדובר בהשמדתם, וגם לתאם ולערב את הגופים השונים במשרדי הממשלה, המפלגה וב-ss בביצוע רצח העם המתוכנן. כל מטרותיו הושגו וכל המשתתפים הבטיחו שיתוף פעולה מלא של הגופים שאותם ייצגו ושבראשם עמדו.
כך, הפכה כל הנהגת המשטר הנאצי לשותפה לפשע המלחמה החמור בהיסטוריה האנושית. מי שכתב את פרוטוקול הוועידה כאן היה אדולף אייכמן.
הדיון כאן היה על נושאים מיוחדים, שבראשם נושא הגירוש ולמעשה החיסול של "בני התערובת", מי שהיו יהודים בחציים, או בני זוג שאחד מהם הוא יהודי. החלטה בנושא לא התקבלה כאן והיא נדחתה לישיבה אחרת.
בהכנה לוועידה הכין אייכמן רשימה של מספר היהודים בכל מדינות אירופה שכבשו או תכננו הנאצים לכבוש. היו בה מעל ל-2 מיליון יהודים בפולין ו-5 מיליון יהודים בברית המועצות והיו בה 11 מיליון יהודים שהנאצים תכננו להשמיד.
הנוכחים דנו בביצוע ההנחייה של היטלר לגרש את כל יהודי אירופה למזרח אירופה. אין בפרוטוקול דיבור גלוי על השמדה אלא על מה שהוגדר על ידי הנאצים כעבודת כפייה שבה, הם קיוו, ימותו מרבית היהודים. בישיבה נרמז שאין להשאיר בחיים איש מהיהודים הנותרים, כדי שלא יוותר גרעין להתחדשות של העם היהודי.
פרוטוקול הוועידה שוכפל ונשלח לכל המשתתפים. לקראת סוף המלחמה, השמידו כולם את העותקים שבידיהם. בארכיון משרד החוץ נמצא בשנת 1947, עותק שנותר ולא הושמד, מכיוון שבעליו היה בכלא בסוף המלחמה ולא יכול היה להשמידו.
#טיפים
ניתן לרדת מאותה רכבת שמגיעה לכאן אל רציף 17 שבתחנת הרכבת גרונוולד. זו התחנה שממנה נשלחו יהודי ברלין אל המחנות וסמלי לפקוד את אתר הזיכרון שבמקום, לפני או אחרי שמגיעים לוילה ואנזה.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/9rY6xxK8360?t=14s
ביקור במקום:
https://youtu.be/WjIrPG2KVO4
מהאוויר:
https://youtu.be/SdCg2Bf9iNs
הדרכה:
https://youtu.be/EZVgOJNBiEI
הגעתם לווילה וָאנְזֶה, בגרמנית "האוס דר ואנזה קונפרנץ" (Haus der wannsee-konferenz), בעברית "בית ועידת ואנזה".
זהו הבית שבו התכנסו נציגי הממשל הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה והחליטו על יישום "הפתרון הסופי", התוכנית להשמדת יהודי אירופה.
זה היה במקביל למלחמת העולם השנייה. במקביל לניהול מלחמת העולם, הקדיש המשטר הנאצי, מלא השנאה והגזענות, מאמצים וכספים רבים להשמדת העם היהודי. רצח היהודים התנהל עד אז בקצב שלא סיפק את הפיהרר ואת מנהיגי הנאצים. הם רצו יותר מהר, יותר גדול ויעיל. הם רצו תיעוש של ההרג ויעילות גרמנית בחיסול עם ישראל.
זה היה ב-20 בינואר 1942 כשעל גדות אגם קסום, בנוף פסטורלי ושליו, התכנסו בווילה ואנזה 15 בכירים נאציים, בכדי לתאם ולייעל את תוכנית השילוחים והרצח של יהודי אירופה, התכנית שנולדה שנה קודם לכן וקיבלה את השם הציני "הפיתרון הסופי".
הניגוד הבלתי נתפס בין הוועידה המפלצתית וההחלטות השטניות שהתקבלו בה באותו יום, ובין השלווה הרוגעת ונוף האגם הקסום הנשקף מהחלון, הוא קשה ובלתי נתפס.
#על תולדות הבית
הווילה הזו נמצאת בפרבר של ברלין, שבשנות ה-20 התגוררו בו רבים מעשירי ברלין, כולל יהודים רבים. בין תושבי השכונה היו לא מעט אמנים, שחקנים ונובורישים, מתעשרים חדשים שהרוויחו כסף רב בתעשיות שהתפתחו בראשית המאה. בתי השכונה הענקיים נבנו אז כטירות מוקפות גנים, שמהן נשקף נוף האגם הכחול שמסביב.
עוד בשנות ה-20 הייתה וילה ואנזה שייכת לתעשיין גרמני אנטישמי, שהיה תומך נלהב של היטלר. עוד ב-1923 הוא נידב אותה לצורך התכנון של הפּוּטש המפורסם שתכנן היטלר להחלפת המשטר בבאווריה. הפוטש נכשל והיטלר נכנס לכלא, אבל המדהים הוא שמהכלא הוא יצא דמות מפורסמת, ככותב הספר המצליח "מיין קמפף", ספר אנטישמי ומלא רשע וגזענות אידאולוגית איומה.
בסוף שנות ה-30 נקלע אותו תעשיין לחובות והושלך לכלא. הנאצים כבר היו בשלטון והוא, שנזקק לכסף במהירות, מכר את הווילה שלו למשרד לביטחון הרייך, שבראשו עמד אז ידידו הנאצי ריינהארד היידריך.
לאחר המלחמה ובניגוד לברלין ההרוסה, השתמר הבית כמו שהוא. הווילה נותרה סגורה והלחץ להפוך אותה לאתר הנצחה לא נענה. העובדה שחלק ממשתתפי הוועידה נותרו חיים, הביאה ככל הנראה לכך ששלטונות גרמניה נמנעו להזכיר לציבור את מעשיהם.
רק ב-1988 נפתח החדר שבו נערכה הישיבה הנוראה למבקרים. עם השנים נוספו לבית גם מרכז מידע חינוכי, תערוכה וספרייה בנושאי השואה והפתרון הסופי. בפארק הירוק שלידו הוקם אתר זיכרון לקורבנות אותה ישיבה נוראה.
#על הוועידה הנוראה שהתקיימה בווילה ואנזה
ב-20 בינואר 1942 התכנסו על פי הזמנתו של היידריך, נציגים בכירים מה-אס אס, מהמפלגה הנאצית, וממשרדי הממשלה הרלוונטיים, כדי לדון בייעול של מה שזכה לכותרת "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית". ההחלטה על ביצוע הפתרון הסופי התקבלה כבר ב-1941 והדיון נועד לתאם את הביצוע. המשתתפים היו בכירים בדרג הביצועי והמנהלי.
שתי מטרותיו של היידריך בוועידה שכינס כאן היו גם לקבל הכרה רשמית במעמדו כאחראי הראשי לגירוש יהודי אירופה, שלמעשה ברור שמדובר בהשמדתם, וגם לתאם ולערב את הגופים השונים במשרדי הממשלה, המפלגה וב-ss בביצוע רצח העם המתוכנן. כל מטרותיו הושגו וכל המשתתפים הבטיחו שיתוף פעולה מלא של הגופים שאותם ייצגו ושבראשם עמדו.
כך, הפכה כל הנהגת המשטר הנאצי לשותפה לפשע המלחמה החמור בהיסטוריה האנושית. מי שכתב את פרוטוקול הוועידה כאן היה אדולף אייכמן.
הדיון כאן היה על נושאים מיוחדים, שבראשם נושא הגירוש ולמעשה החיסול של "בני התערובת", מי שהיו יהודים בחציים, או בני זוג שאחד מהם הוא יהודי. החלטה בנושא לא התקבלה כאן והיא נדחתה לישיבה אחרת.
בהכנה לוועידה הכין אייכמן רשימה של מספר היהודים בכל מדינות אירופה שכבשו או תכננו הנאצים לכבוש. היו בה מעל ל-2 מיליון יהודים בפולין ו-5 מיליון יהודים בברית המועצות והיו בה 11 מיליון יהודים שהנאצים תכננו להשמיד.
הנוכחים דנו בביצוע ההנחייה של היטלר לגרש את כל יהודי אירופה למזרח אירופה. אין בפרוטוקול דיבור גלוי על השמדה אלא על מה שהוגדר על ידי הנאצים כעבודת כפייה שבה, הם קיוו, ימותו מרבית היהודים. בישיבה נרמז שאין להשאיר בחיים איש מהיהודים הנותרים, כדי שלא יוותר גרעין להתחדשות של העם היהודי.
פרוטוקול הוועידה שוכפל ונשלח לכל המשתתפים. לקראת סוף המלחמה, השמידו כולם את העותקים שבידיהם. בארכיון משרד החוץ נמצא בשנת 1947, עותק שנותר ולא הושמד, מכיוון שבעליו היה בכלא בסוף המלחמה ולא יכול היה להשמידו.
#טיפים
ניתן לרדת מאותה רכבת שמגיעה לכאן אל רציף 17 שבתחנת הרכבת גרונוולד. זו התחנה שממנה נשלחו יהודי ברלין אל המחנות וסמלי לפקוד את אתר הזיכרון שבמקום, לפני או אחרי שמגיעים לוילה ואנזה.
מבט מקרוב:
https://youtu.be/9rY6xxK8360?t=14s
ביקור במקום:
https://youtu.be/WjIrPG2KVO4
מהאוויר:
https://youtu.be/SdCg2Bf9iNs
הדרכה:
https://youtu.be/EZVgOJNBiEI
