מוזיאון טייט מודרן, המוזיאון לאמנות מודרנית, הוא חלק מגלריית טייט. הוא אחד מהמוזיאונים האיכותיים והמוערכים ביותר בעולם והפך את כל אזור ה-South Bank לאזור טרנדי במיוחד.

המוזיאון נמצא בתוך מבנה תחנת הכוח של בנקסייד, שנבנתה ב-1947-1963 על ידי האדריכל גיילס גילברט סקוט. רק בשנה שבה נסגרה תחנת הכוח בשנת 1981 המבנה תוכנן מחדש והוסב למוזיאון בתכנונם של האדריכלים הרצוג ודה-מרון, מה שהופך את האדריכלות בבניין לחלק בלתי נפרד מהחוויה בביקור במוזיאון. המוזיאון נפתח בשנת 2000. מבין המוצגים שבו תוכלו למצוא יצירות של פאבלו פיקאסו, סלבדור דאלי ואנדי וורהול.

בקומה הראשונה תראו את אולם הטורבינה המרשים. בקומה השניה בית קפה המוקף בחלונות שקופים דרכם תוכלו להשקיף על הנוף היפה של נהר התמזה והסביבה. אם בדרך כלל אנחנו רגילים שמוזיאונים מציגים את מוצגיהם לפי תקופות, במוזיאון זה תוכלו להסתובב בקומה השלישית, הרביעית והחמישית כשהן מסודרות על פי נושאים. בקומה השלישית תמצאו בעיקר אמנות מופשטת ואקספרסיוניזם ובקומה החמישית יצירות אמנות קונספטואליות ומינימליסטיות.
בקומה הראשונה תמצאו את האולם הגדול המכונה "אולם הטורבינה", כיוון שבעבר היה הטורבינה של תחנת הכוח. בגלל גובה האולם (של 5 קומות) ושטחו הרחב (3,400 מ"ר) ניתן להציג באולם יצירות גדולות ורחבות.

אולם הטורבינה הוא מקום המפגש של המבקרים, מקום למנוחה והוא בעצם לב המבנה כולו. ממנו יוצאת ונכנסת כל התנועה למוזיאון ואל החללים היוצאים ממנו. הוא בהחלט מספק חוויה מיוחדת.

בשל גודלו העצום (הוא מהווה כמעט ממחצית הבניין כולו), החלל מאפשר תצוגה של עבודות גדולות ומרשימות במיוחד. עד שנת 2012 הוצגה באולם סדרת יצירות "סדרת יוניליוור", שנחשפו לתצוגה בשנת 2000. שימו לב לעכביש הניצב בכניסה למוזיאון ולמגלשות הכסופות שניתן להתגלש באמצעותן עד לקומה התחתונה.
מוזיאון הטייט מודרן, שנמצא בקצהו של גשר המילניום, מביא אליו 5 מיליון מבקרים בשנה והוא אחד המוזיאונים המצליחים ביותר בעולם. כאשר מלכת בריטניה חנכה לראשונה את הגלריה בשנת 2000, אף אחד לא העלה בדעתו שהיא תהיה כזו הצלחה מסחררת. המוזיאון הצליח לעלות את יוקרתו של האזור כולו ואף הביא לעלייה משמעותית במחירי הנדל"ן.

במוזיאון תמצאו פריטים החל משנת 1900 ועד היום והכניסה לתערוכות הקבועות בו היא חינם. אם תחליטו להוסיף גם צפייה בתערוכות המתחלפות תצטרכו לשלם כניסה. הסיור במוזיאון כולו לוקח פחות או יותר בין שעה וחצי לשעתיים לתייר הממוצע, אך חובבי אמנות יכולים למצוא את עצמם נסחפים כאן גם יום שלם. המוזיאון מנסה לעודד הגעה של ילדים ולכן מוצעות כאן פעילויות שונות וסיורים מודרכים (בחינם) על בסיס יומי.

עם זאת, התיירים מקפידים להגיע לכאן באמצעות תחבורה ציבורית ולא עם האוטו, כיוון שהאזור כולו פקוק ונטול חניה. הצעירים אוהבים להגיע למוזיאון דווקא בשעות הלילה (הוא פתוח עד השעה 22:00). לחלוטין מומלץ לשלב את הביקור במוזיאון יחד עם האתרים המעניינים שנמצאים מסביבו - הגלוב של שייקספיר, גשר לונדון ושוק האוכל בורו.
אחת מהקומות המעניינות ביותר של המוזיאון היא המרתף, שמהווה שריד נוסטלגי של תחנת הכוח המקורית שעמדה כאן. בקומה זו תוכלו לראות את שלושת מכלי הדלק הענקיים עשויים בטון.

הסיבה לכך שהארכיאולוגיה קיבלה ביטוי במבנה, טמונה כמובן בבחירת האדריכלים הרצוג ודה-מרון, שגילו וחשפו חללים תת קרקעיים מעניינים תוך כדי החפירה. בחללי המכלים השתמשו האדריכלים במה שמצאו: עמודי הבטון הנטויים והפתחים הקדוחים בבטון שמדגישים את האופי המיוחד של המכלים עצמם. חללים אלו היו הראשונים שעוצבו במיוחד בעבור המיצד עצמו.

מקומת המרתף תוכלו לעלות אל קומת הקרקע באמצעות גרם מדרגות ספירלי.
ז'ק הרצוג ופייר דה-מרון, האדריכלים השווייצרים קיבלו את משימת ההרחבה של המוזיאון. האגף החדש שבנו, קיבל את הכינוי "בית המתגים" (Switch House). מטרת הכינוי הייתה להמחיש את ההבדל מהמבנה הקיים של תחנת הכוח, שנקרא "בית הדוודים" (Boiler House).

לפי התכנון, אמור היה האגף החדש להיחנך בשנת 2012, אך תוכניות העיצוב נתקלו בלא מעט התנגדויות ולכן שינו האדריכלים חלק ממנו. בנוסף לזה, באותם השנים היה משבר כלכלי גדול באירופה שלא עזר לקידום הפרויקט אלא רק לעיכובו.

אם כך, האגף החדש מורכב מ-10 קומות, אך היו כמה אתגרים והגבלות שהביאו בסופו של דבר לצורת הפירמידה המאפיינת את האגף החדש של הבניין. הגורמים שנלקחו בחשבון היו הזוויות של הרחובות התוחמים את הבניין, הגבלות הגובה שנכפו עליו כדי לא לפגוע בשמש של הבניינים הסמוכים, ניסיון לא לפגוע בקו המבט למרכז לונדון ובעיקר לא לכיפת הקתדרלת סט פול.

האגף בנוי מבטון שנוצר מראש במפעל אך הורכב כאן, באתר הבנייה. את החזית המתוחה על הבטון תכנן האדריכל ג'יל גילברט סקוט. הרעיון היה ליצור מעין ניתוק בין החזית לבין מבנה הבטון עצמו - ולכן החסירו האדריכלים לבנים מהחזית, בכדי שייכנס אור ואוויר מרענן לתוך המבנה. הלבנים החסרות יוצרות אשליה של תחרה ונותן ערך מוסף למשטחים הנרחבים שבתוך המבנה. האדריכלים מספרים כי הם רצו לספק נקודת מבט שונה על האמנות שבתוך המוזיאון. זו הייתה גם הסיבה שהם בחרו חומר בנייה מסורתי, אך חיפשו דרך שונה להשתמש בו.
תפקיד האוצר במוזיאון הוא להפיק אירועים שגורמים לקהלים מגוונים להגיע ולצפות באוסף שנמצא במוזיאון הטייט מודרן. האמת היא, שהמוזיאון הזה כל כך מיוחד שהוא לא נוגע רק בחובבי אמנות. גם אם אתה לא יודע כלום על אמנות מודרנית. אתם יודעים, ציור הוא בסך הכל צבע על בד. זה פשוט ובכלל לא מורכב - פיגמנטים מעורבבים עם שמן. כשידי האמן נוגעים בצבע, זה הופך במעין קסם בלתי מוסבר למשהו שמצליח להביע רגש אנושי לבן אדם אחר.

בסיור בגלריית טייט מודרן, ניתן לשים לב כי דווקא הפשטות של המבנה והחללים, מאפשרת ליצירות ולעבודות האמנות לקבל את הכבוד הראוי להן. הסיבה היא שדווקא האדריכלות החזיתית היא זו שמושכת תשומת לב, בעוד חללי הפנים נקיים יחסית ולא מושכים הרבה תשומת לב.
אחד מהחלקים היפים והמרהיבים ביותר של האגף החדש במוזיאון הוא קומת הגג. עלו אל הגג ותזכו לתצפית פנורמית מדהימה של 360 מעלות אל עבר כל מרכז לונדון. הנוף האורבני, מלא במגדלים גבוהים, עגורנים ומנופים.

את הסרט "חלון אחורי", ראיתם? כי הגג של המוזיאון יספק לכם חווית הצצה מסקרנת במיוחד. שימו לב למגדל היוקרה Neo Bankside, שתוכנן על ידי ריצ'רד רוג'רס ונמצא בצמוד למוזיאון. הקרבה אל מגדל המגורים והשקיפות הרבה בחזית החשופה של המגדל מאפשרות הצצה היישר לתוך דירות הדיירים, שחלקן יקרות כל כך שמחירן 20 מליון ליש"ט.

אז למרות שאולי לא כל המבקרים יודו בכך, הריגול המרגש אחרי דירות הפאר שממול הפכו לשיחת היום בגג של המוזיאון. עשרות מבקרים מתקבצים מדי יום בגג, מצביעים על הדירות השונות, מחכים לראות את הדיירים ולזהות פריטי ריהוט יוקרתי. יכול מאד להיות, שזהו אחד מהאובייקטים המעניינים והפופולריים ביותר במוזיאון, שלפעמים עוברת בלי למצמץ את האמנות שבתוך המוזיאון.
סידור הקומות בבניין של המוזיאון מציג מטרה ברורה: יעילות בשימוש המרחב ולאו דווקא חללים המספקים חוויה בעבור המבקרים. החזית המרשימה של הבניין כמעט לא באה לידי ביטוי בפנים. זוהי החלטה מקורית שלא מאפיינת את אדריכלות המוזיאונים הרגילה. יש כאן אמירה על הגלריה ועל האמנות המוצגת בה. החללים כמעט דחוסים וצפופים מדי, בעיקר ככל שהקומות גבוהות יותר.

בשביל להבין את ההבדל, נציין את האגף המקורי של המוזיאון (אולם הטורבינה), שבו החללים התעשייתיים הגבוהים סיפקו ערך מוסף בדמות של מערכת יחסים בין הגודל של אולם הטורבינה לחללי התצוגה שנחבאים ונחשפים.

זה אגב, לא מקרי כמובן. בשנת 2000, קיבלו על עצמם ז'ק הרצוג ופייר דה-מרון את משימת ההרחבה של המוזיאון. האדריכלים השווייצרים היו אחראים לתכנון הגלריה והופקדו על פרויקט ההמשך. הם הדגישו כי הכיוון אליו צועד עולם האמנות מושפע מאד מהסביבה העירונית. זו הייתה הסיבה שלקחו את ההחלטה "האמיצה" להקים את האגף החדש בתוך מגדל משרדים. אם תסתובבו בגלריה, תבחינו בהבדל בעיקר בין האגף המקורי לאגף החדש והתאגידי.